הכל דבש

אם הייתי יודעת שזה עומד להיות הנושא הראשי לא הייתי מוחקת את התגובה המעצבנת הזו. מישהי השאירה לי לפני כמה שבועות תגובה אידיוטית – איך זה שמישהי כל כך זקנה כמוך כותבת בלוג? תהתה המגיבה חסרת הטקט והלא יותר מידי חכמה הזו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה, גם קודם העירו לי מידי פעם בפליאה שאיך זה יכול להיות שלאישה בגילי יש בלוג? ומה פתאום, ואיזה פלא שגם מעל לגיל חמישים אני יודעת להדליק מחשב ואפילו לעשות איתו משהו שימושי.

משום מה צעירים חושבים שהאינטרנט והשימוש בו הוא עניין של צעירים בלבד, וזה די מצחיק בהתחשב בעובדה שהאדם ששכנע אותי להתחבר לאינטרנט ואחראי בעצם לכל הפעילות שלי ברשת הוא דווקא אבא שלי, שמבוגר ממני בעשרים וארבע שנים.

גם אימא שלי משתמשת במחשב כמובן, ואין לה שום בעיה עם זה, ודווקא הבת שלי שהיא רק בת עשרים ומשהו לא מתלהבת מהמחשב. יודעת להשתמש אבל לא מעלה בדעתה לפתוח בלוג, ואפילו דף פייסבוק אין לה, זה לא מושך אותה.

חוץ מכל השחצנים הצעירים האלה אין לי שום בעיות עם תגובות, גם התופעה המעצבנת של השארת תגובות בסגנון - בלוג יפה, תיכנס לשלי - בלי לשים לב שאני בכלל אישה, (מה שמלמד כמה שווה המחמאה שלהם), או כאלה שמנסים לשכנע אותך להצביע עבורם, או לקנות משהו, או איזה שטות אחרת, נעשתה נדירה מאוד לאחרונה, וטוב שכך.

והכי מצחיק, דווקא הבלוג הזה שאני מטפחת פחות מבלוגים אחרים שלי, לא בודקת כמעט סטטיסטיקה, ומספר מנויים, וכותבת בו סתם על דברים שקרו לי בחיי הכל כך רגילים ולא זוהרים הוא הבלוג הכי פופולארי שלי - שמונים מנויים במייל, והמון כניסות כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

כמה פעמים אפילו הגעתי למומלצים וזה היה משמח מאוד מצד אחד, אבל מצד שני למי יש זמן לענות לכל כך הרבה תגובות? ולמה אני צריכה לריב עם כל מיני אנשים זרים שנעלבים מהדעות שלי? ברגע שהפסקתי לכתוב את דעותי על יחסי גברים נשים הפסיקו לקדם אותי למומלצים, ויש לי תגובות רק מאנשים שאני מכירה את הבלוג שלהם והם את שלי וככה עדיף. ולסיכום אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לכל הקוראים והמגיבים המסורים שלי ולאחל להם עוד הרבה שנות פעילות בלוגוספרית פוריות.