הכל דבש

מזמן לא עבר עלי סוף שבוע כל כך עמוס ופורה. זה התחיל ביום שישי, הצנחן שלנו הודיע שהוא בא ובבקשה להכין לו הרבה אוכל. מיד עזבתי הכל, חגרתי סינר והתחלתי לבשל. הכנתי מכל טוב ואחר כך הלכתי לנוח כדי לאסוף די כוח למשימת הערב – הרצאה על חיי המין של מלכת הדבורים שהג'ינג'י עמד לשאת בפני חבורת אנשים תאבי ידע שעמדו להתכנס בבית אחד בחיפה, מוכנים ומזומנים להשכיל וללמוד.

מאז שנקבע מועד ההרצאה ג'ינג'י שקד על ספריו ושלל החוברות שלו, למד וסיכם וחקר, ועלי הטיל את המשימה הנכבדה של הכנת המצגת. בעזרת אבא שלי - שיהיה לי בריא עד מאה ועשרים - למדתי להכין מצגת בפאור פוינט ולחבר את המחשב הנייד לטלוויזיה, ובין לבין דגתי תמונות מרתקות מהאינטרנט.

בשירות הוד מלכותה

הצנחן שלנו הגיע חולה ומשתעל, צנח למיטה ולא קם ממנה עד יום ראשון בבוקר, לא אכל כלום חוץ מאקמולים ודקסמולים ושתה רק תה ומרק. למרות שהרגיש רע הוא התעקש לא לקבל גימלים אלא לחזור לבסיס כדי לא להפסיד חס וחלילה קורס צניחה. מצד אחד אני מקווה שהוא יצליח להתגבר ויצנח עם כל החברים שלו, ומצד שני, בשבילי הוא לא צנחן אלא ילד שצריך להחזיק במיטה, עטוף בפוך עד שיבריא.

ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, אבל גיליתי לצערי שאחרי אחת עשרה בלילה אני לא שווה הרבה. אין לי בעיה לקום בחמש בבוקר ואפילו בארבע, אבל אחרי עשר בלילה אני מתחילה להאט קצב.

בשבת היה יפה, שמשי ובהיר והכבישים מלאו מטיילים. המונים נהרו אלינו לקנות דבש ופרופוליס נגד התקררות וידינו מלאו עבודה. אחרי שבועיים גשומים זה היה משמח מאוד.

בלילה נזכרנו פתאום שמחר 22 לינואר, בדיוק שנה מאז הפציעה של עוגי. לצערי מצבו עדיין לא טוב. אין לו שום כיוון בחיים, עוד לא קבעו לו אחוזי נכות, ורוב הזמן הוא סתם מסתובב, בלילות מבלה קצת עם חברים, ובימים ישן.

הוא עוזר לנו פה ושם, אבל בחוסר רצון ובמורת רוח, ובדרך כלל מצב רוחו די עגום. סדר היום שלנו ושלו שונים מאוד וזה מכביד על כולנו. אפילו את הטיולים עם הכלבה שלו הוא עושה רק בערבים, ומזל שאנחנו יוצאים איתה גם בבקרים, ומטפלים בה כי עוגי מצליח לפקוח עיניים רק בצהרים.

הבוקר הספקתי לקום עוד לפני שהתחיל לרדת גשם ולקחתי את הכלבה החמודה שלנו לקבל חיסון לכלבת ושבב אלקטרוני. מהיום היא כלבה חוקית ומאושרת כדת וכדין, ומותר לה להסתובב בחוץ ולהתרועע עם כלבים אחרים.