הכל דבש

המון זמן לא עדכנתי, אין לי כוח ואין לי סבלנות ואני לא מרוכזת מספיק לשבת ולכתוב. אני לא יכולה להתלונן שאין לי זמן כי זה בערך הדבר היחיד שיש לי ממנו בשפע (חוץ מעודף משקל), אבל כנראה שזה לא מספיק.

מצב הגב שלי משתפר והולך אם כי אני חייבת להיזהר מאוד, לא להרים, ולא להתאמץ, ולעשות מידי פעם מתיחות והפסקות מנוחה והכי חשוב, לא להתעצבן.

כל התרופות והבדיקות הועילו לי כמו כוסות רוח למת. יכולתי באותה מידה סתם לשכב במיטה ולבהות בתקרה, ועכשיו בגלל הביקור המיותר במיון אני גם מסובכת עם קופת חולים.

אני לא רוצה לשלם להם את כל הסכום שהם דורשים על הביקור במיון, ולכן אני צריכה להילחם בהם - מעייף ומתיש ונורא מרגיז... עד שהגעתי למחלקת טיפול בלקוחות שלהם ועד ששלחתי פקס ועד שקיבלתי תשובה שזה ייקח שבועיים עד שהם יענו ויחליטו... הכל הולך לאט, בעצבים ובקשיים.

היחידים שהפתיעו לטובה זו מחלקת הרנטגן ששלחו בזריזות את הדיסק של עוגי שרופא המשפחה רוצה לתת לרופא אף אוזן גרון כדי לראות מה קורה איתו.

כל כך נמאס לי לטפל בבעיות רפואיות ובירוקרטיות... רק המחשבה עליהן גורמת לאישיאס שלי לצעוק חמס.

יש גם דברים טובים, עוגי התחיל לעבוד בארומה כעוזר טבח. סוף סוף הוא מנהל סדר יום נורמאלי ולא ישן כל היום, ואני מקווה שהוא יחזיק שם מעמד לפחות עד שיתחיל הקורס שלו בבישול שבינתיים נדחה למועד לא ידוע.

צץרץ משרת עכשיו בצפון, קצת יותר קרוב לבית, אבל יוצא רק פעם בשלושה שבועות לארבע ימים שבהם כל הבית על גלגלים, הדלק נשפך כמים והבלגן חוגג, ואחר כך הוא שוב נעלם ונעשה שוב שקט.

לוקה עושה לנו הכי הרבה נחת, כלבה נהדרת, טובה ונחמדה. שכרנו מאלפת כלבים בשבילה והיא ועוגי שוקדים פעם בשבוע על האילוף שלה. מעצמה, בלי שום התערבות שלנו, היא עברה לישון בחוץ, במלונה שלה, והיא מתנהגת ממש נהדר. הפסיקה לכרסם רהיטים ולרבוץ על הספות בבית, וגם את הצרכים שלה היא עושה רק בחוץ.

על פי פקודת הרופא אני בדיאטה כבר מעל שבוע, להפתעתי הפעם זה קל מאוד ואני מצליחה לוותר בלי בעיות על עוגיות עם הקפה, ואוכלת פריכיות אורז במקום לחמניות, וירקות במקום בורקס.

אתמול מלאו לאבא שלי 79 שנים. לרוע מזלו יום ההולדת שלו נופל לעיתים קרובות על תאריך לא מוצלח, יום הזיכרון או יום השואה, או משהו באמצע. השנה הוא חגג ביום השואה ודחינו את המסיבה הצנועה מאוד שאנחנו עושים לו ליום שישי.

קשה לי לתפוס שהוא כמעט בן שמונים. תמיד תפסתי את הורי כאנשים צעירים ונמרצים ואני נדהמת כל פעם מחדש כשאני קולטת שהם מבוגרים כל כך, אם כי הם עדיין נמרצים ובריאים יחסית לגילם, הרבה יותר ממני, זה בטוח.

אולי אני באיזה משבר גיל העמידה? גיליתי לצערי שלאחרונה אני הרבה פחות נלהבת ונמרצת מכפי שהייתי. משום מה אני מוצאת מעט מאוד עניין וחשק בדברים שפעם שמחו אותי ושום דבר לא מרגש אותי יותר.

אין לי סבלנות לקרוא ספרים, וגם האינטרנט התחיל לשעמם אותי, נמאס לי אפילו לבדוק בלוגים שבדרך כלל קראתי בלהיטות. אני מתנהלת כרגיל אבל רק מתוך הרגל, לא כי זה באמת מעניין אותי.

בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. אני מרגישה כאילו הגעתי למין מישור שטוח ואפרורי שאין בו פסגות או עמקים, וזה אפילו לא ממש מדאיג אותי, סתם משעמם.

אמבטיה ללוקה