הכל דבש

לפני יומיים קרה לי דבר מוזר, זה בכלל היה יום מוזר, הלכתי במקום ג'ינג'י להרצאה בבית הספר. הוא הוזמן להרצאה כי הוא מתנדב במשהו שנקרא ידיד לחינוך וההרצאה הייתה על איך לעזור לילדים שעקב הכישלון בלימודים מאבדים את ביטחונם העצמי.

ג'ינג'י מלמד בהתנדבות מתמטיקה בבית ספר יסודי. את הילדים שלנו הוא התקשה ללמד, אבל מצליח יותר בלימוד ילדים זרים. למרבה הצער הוא היה עסוק באותו יום במכוורת ולכן הלכתי להרצאה בשמו, אבל לפני ההרצאה תכננתי לתלות מודעות בכל רחבי הקריה כדי שאנשים ידעו שאנחנו עושים פעילות לילדים. הפעילות לילדים הצליחה מאוד בקיץ שעבר, ולכן החלטנו להתחיל עם הפעילות כבר מעכשיו. הילדים יוכלו לרדות לבד דבש, יראו כוורת זכוכית, ישמעו הסברים ויקבלו צנצנת דבש קטנה שמילאו במו ידיהם.

קמתי מוקדם, מלאת מרץ, ואחרי שהערתי את עוגי ושילחתי אותו לדרכו (למזלנו השכן שלנו נוסע לצ'ק פוסט כל בוקר בדיוק בשעה שמתאימה לעוגי) ארגנתי את המודעות שהדפסנו, שדכן וסיכות, ויצאתי לדרך.

ילדים מסתכלים על כוורת זכוכית

עד לרגע זה הכל התנהל לפי התכנון שלי אבל בדיוק ביציאה מהשכונה שלנו עצרה אותי גברת אחת נסערת מאוד שהחזיקה כלבלב בזרועותיה. למרות שיש אצלנו תחבורה ציבורית די מקובל אצלנו לעצור טרמפים, וכשיש לי מקום ברכב אני עוצרת לאנשים מהשכונה. היא נכנסה עם הכלב והתחילה לדבר במהירות, מסבירה לי שהיא חייבת להגיע דחוף לבית הספר היסודי כי יש צרות עם הבן שלה, והזעיקו אותה בדחיפות.

גם לי זה קרה מידי פעם, שהזעיקו אותי דחוף בגלל אחד הבנים, והרגשתי הזדהות עם המצוקה שלה אם כי מניסיוני במקרים כאלה הורים חייבים להפגין שלוות נפש וקור רוח כדי להצליח להרגיע את הילד ואת המורות. 

כדי להרגיע אותה אמרתי לה שדברים כאלה קורים וזה לא נורא, ושאלתי אותה אם היא לא חושבת שאולי כדאי היה להשאיר את הכלב בבית?

האישה התחילה להסביר לי שכדי להשאיר את הכלב בבית לבד היא צריכה לפנות את המקלחת כדי שהוא ישהה בה, ואין לה זמן, ולכן היא פשוט לקחה את הכלב איתה, ומשם המשיכה לספר לי ביוזמתה שהבן שלה שהה עד לא מזמן במשפחה אומנת, וקודם בפנימייה. במקום אחד התעללו בו מינית, ובמקום אחר סתם התעללו – היא דיברה נורא מהר וכל הפרטים התבלבלו לי – ובסוף השופטת החליטה שהרווחה לא מצליחה לטפל בילד כמו שצריך, והניסיון להרחיק אותו מהבית רק מזיק לו, וציוותה להחזיר אותו לאימא, אבל היה לי רושם עגום שגם האימא לא בדיוק מצליחה להתמודד איתו. היא הייתה לדעתי בת כמעט ארבעים אבל נשמעה כמו מתבגרת מבולבלת וחסרת ישע. 

כדי להפסיק את שטף הדיבורים והאינפורמציה המביכה שאלתי אותה בן כמה הילד, והתברר שהוא בכיתה ו'.

שאלתי אם הוא מקבל ריטלין, והיא התחילה לקשקש על זה שהיא מתנגדת לריטלין, והיא מכירה מישהי בנתניה שהבן שלה לקח ריטלין והרגיש לא טוב, והיא לא מסכימה שיתנו לילד ריטלין...

היא דיברה בלי סוף, שופכת הכל בשטף דיבור מבולבל, מספרת לי הכל כאילו שאני עובדת סוציאלית או לפחות מכרה שלה... אם היה לי יותר זמן אולי הייתי מסבירה לה שהיא טועה וריטלין כן עוזר אם נותנים אותו לילדים שבאמת זקוקים לו, ולא צריך למהר ולהתנגד לו, ואולי מבררת אם יש גם אבא בתמונה, ואולי עוד אחים ואחיות, אבל בינתיים כבר הגענו והיא הודתה לי בחום, והסתלקה לדרכה עם הכלב בזרועותיה.

אם המדינה הייתה מחלקת רישיון להורות אני בספק אם היא הייתה מקבלת אחד כזה, אבל מאחר והמדינה לא מתערבת בנושאים כאלה וכל אחד שיכול פיזית הולך ומביא ילדים נוצרים מצבים טראגיים כאלה. אני חוששת מאוד שלילד המסכן הזה שאימא שלו כל כך מבולבלת וחסרת ישע עד שהיא בקושי מתארגנת עם כלב אחד קטן אין יותר מידי סיכוי בחיים.  

כלב שכן נשאר בבית