הכל דבש

 אז כן, בסוף הגענו וראינו וחזרנו הביתה בשלום, פחות או יותר, אבל בדרך קיבלתי שיעור חשוב מהמציאות, וגיליתי שלא חשוב עד כמה התוכניות שלנו יהיו מפורטות וקפדניות, הן עלולות להשתבש בגלל המציאות שמתעקשת תמיד להידחף באמצע ולהפריע.

התכנון לנסיעה לקרקס השמש היה כזה : נוסעים מהבית עד ללב המפרץ, מחנים את המכונית בחניון התת קרקעי, עולים על רכבת מלב המפרץ, חוברים לאימא של ג'ינג'י שעלתה בנהרייה, יורדים בתחנת השלום קופצים לעזריאלי לאכול ולטייל קצת, ומשם לוקחים מונית להיכל נוקיה - עניין של רבע שעה הבטיחו לנו יודעי דבר - צופים בנחת בהופעה שאת הכרטיסים אליה הזמנו מבעוד מועד שבועיים קודם, ואחר כך חוזרים הביתה, גם ברכבת. אנחנו יורדים בלב המפרץ אל המכונית הממתינה לנו וחמותי ממשיכה לעכו כי הרכבת לא מגיעה לנהריה ומשם לוקחת אוטובוס הביתה.

רמז לזה שתוכניות הן עניין מועד להשתבש קיבלנו עוד בדרך ללב המפרץ. החניון התת קרקעי היה סגור והפנו אותנו לחניון העילי, שם לקח המון זמן עד שהצלחנו לחצות את התור ולהגיע למעלה. התברר שבגלל סוף החופש הגדול החניון פשוט מפוצץ, ורק בניסי ניסים תפסנו חנייה, אבל תפסנו והגענו בזמן ועלינו כמתוכנן לרכבת – הללויה!

בסתר ליבו ג'ינג'י טיפח חלום על ביקור בראש מגדל עזריאלי וסעודת צהרים מפוארת במסעדה שהוא קרא באיזה מקום ששוכנת שם, ורק ממתינה לו שיכבד אותה בנוכחותו. למרבה הצער הוא שכח לספר לי ולאימא שלו על החלום הזה, וגם אם היינו יודעות ומנסות לשתף פעולה זה לא היה הולך כי ג'ינג'י התמים שכח שבימים האחרונים של החופש הגדול כל מרכזי הבילוי בארץ הופכים לג'ונגל הומה הורים וילדים מוטרפים, נשמט מזיכרונו שהוא לא ממש מכיר את עזריאלי ושהוא לא יודע איך מגיעים לאותה מסעדה עלומה ומה שחשוב יותר - רכבת ישראל לוקה באיחורים כרוניים. עוד פרט שלא נלקח בחשבון הוא שאימא שלו שתהיה בריאה היא אישה לא צעירה בת שמונים ושבע שמתקשה ללכת מהר ואי אפשר להאיץ בה.

נוסף לזה היה לנו גם ביש מזל מיוחד ובגלל כבל חשמלי שאיים להיקרע סגרו את נתיבי איילון, וזה גרם לפקקים זוועתיים בדיוק כשהיינו בדרך להיכל נוקיה. מה הסיבה לפקק האימתני היה תעלומה עד שהגעתי הביתה וראיתי חדשות אבל את הפקק חשנו על בשרנו ונלחצנו נורא כי אמרו לנו שאחרי ארבע וחצי סוגרים את הדלתות בלי פשרות ולא יעזור לנו כלום.

מרוב פחד שיסגרו את הדלתות וישאירו אותנו בחוץ עם הכרטיסים הנורא יקרים שרכשנו ירדנו מהמונית ורצנו חלק מהדרך ברגל, כלומר הוא רץ, אני נשארתי לתמוך באימא שלו שבקושי הלכה, ולקח לה חצי מופע להרגיע את הנשימה אחרי הלחץ והריצה ההם. בסוף התברר שדבר הפקק הגיע לאוזני מנהלי נוקיה הרחומים, הדלתות נשארו פתוחות עד חמש ואנשים נכנסו עוד אחרינו כמו בכל אולם קולנוע מצוי וחבל שרצנו סתם בחום אבל אז לא ידענו את זה.

קרקס השמש זה מין קרקס תיאטרון אופראי מיוחד במינו, וכנראה שבאמת נפלא. כל המבקרים מסכימים על כך, ויש תמימות דעים שאלגריה הוא מופע איכותי ומרומם נפש, אבל מאוד קשה ליהנות בתנאים הגרועים שסיפקו לנו. ישבנו נורא גבוה, בקושי ראינו משהו, ואם לא די בכך הייתי נסערת מאוד בגלל מריבה מכוערת שפרצה ביני לבעלי כי העזתי להעיר לו שאין טעם לנסות לחפש את המסעדה ההיא, שהוא לא זכר את שמה, כי הגענו באיחור, ויש פה בלגן ולחץ ופשוט אין זמן ועדיף שנצא להיכל נוקיה ולא נבזבז זמן במתחם עזריאלי ההומה אדם.

הוא כעס והתרגז עלי וטען בנבזות שאני סתם לחוצה, ואחרי שהתברר שצדקתי ובגלל הפקקים הייתה סיבה להיות לחוצה, הוא כעס עוד יותר, וכל חדוות הצפייה במופע הזה שהוא באמת יחיד במינו נהרסה מבחינתי.

אחרי שהעניין הסתיים חזרנו לרכבת באוטובוס הפעם, וליתר ביטחון נסענו עד תחנת רכבת מרכז כי שמענו ברדיו של המונית שאולי יסגרו את תחנת השלום. בינתיים התברר שלחמותי נורא התנפחו הרגלים בגלל הריצה. למרות מחאותיה שלא נורא חששנו לתת לה להגיע לבד הביתה ולכן החלטנו שהיא תרד איתנו בלב המפרץ וג'ינג'י יסיע אותה הביתה. מבחינתי הוא היה יכול להישאר לישון שם ולצאת בלעדי לטיול לעכו שנרשמנו אליו שבוע קודם ויצא לרוע המזל ביום שישי, יום אחרי אלגריה.

הוא התעקש לחזור הביתה עוד בלילה, וציפה שאבוא איתו לטיול, אבל בבוקר הודעתי לו שאני עייפה וכואב לי הגב ואני מוותרת על התענוג. הכעס עליו כבר התפוגג כמעט לגמרי, אבל הרגשתי עייפה נפשית ופיזית, ורציתי קצת זמן לבד, רק אני והבישולים והניקיונות של יום שישי.

אז בסדר, התפייסנו פחות או יותר, ואני יודעת שהוא מצטער שהתנפל עלי ואמר כמה דברים מיותרים ומרגיזים לגמרי, אבל ייקח עוד המון זמן עד שאסע שוב לתל אביב, וגם אם זה יקרה שוב זה בטח לא יהיה בסוף החופש הגדול.

ועוד הערה קטנה אך חשובה. חמותי צדקה, המיזוג ברכבת הוא באמת בלתי נסבל. צחקתי עליה בלב כי היא לקחה ז'קט בשביל הנסיעה, אבל היא צדקה, ואני קפאתי מקור. אם הם היו ממזגים פחות, ודייקנים יותר האלגריה שלנו הייתה יותר שמחה.