הכל דבש

אחרי הפסקה של כמעט שלושה חודשים העסק שלנו התחיל שוב להראות סימני חיים. התחיל פסטיבל הדבש, אנחנו מופיעים באתר של הפסטיבל ויש פעילות ויש אנשים שרוצים דבש ושוב מתחילים לעבוד קשה בשבתות.

זה טוב כי שוב יש פרנסה, אבל משום מה זה אף פעם לא מספיק. אנחנו תמיד בלחץ כספי, תמיד מודאגים, חיים בין הראשון לחודש ובין החמש עשרה. בראשון יורדת ההלוואה והמשכנתה, בחמש עשרה יורד הכרטיס אשראי, ובין לבין יש את הילדים שעוד לא הפנימו שהם כבר בוגרים וצריכים להתחיל לפרנס את עצמם.

כל הכסף שעוגי קיבל מביטוח לאומי, כסף שהוא לא היה מקבל לולא ההתרוצצות שלי ושל ג'ינג'י במשרדים של ביטוח לאומי והטרחה שטרחנו כדי שיקבל את זכויותיו, הלך כבר. תוך שבועיים הוא בזבז 3000 ₪ ומדובר בבחור שלא משלם שכר דירה, ולא קונה אוכל. קיווינו שהוא ישתמש בכסף להוצאות האישיות שלו, נסיעות וכיוצא בזה, הוא העדיף לבזבז הכל על נסיעה לאילת ובילויים.

הייתה מריבה עצומה בינו לג'ינג'י, כשאני מנסה להרגיע - התפקיד הרגיל שלי.

קשה לנו עם הילד הזה, רשמית הוא כבר בוגר אבל הוא עדיין חושב כמו ילד, לא מבין שצריך לתכנן את העתיד, שאי אפשר לחיות בלי חשבון, ומתנהג כאילו שאנחנו עשירים מופלגים ולא חסר לנו כסף לפנק אותו.

טעות! יש לנו קשיי פרנסה כמו לכל עם ישראל, ועם כל הרצון שלנו לתמוך ולעודד יש גבול גם לעומק הכיסים שלנו. היום ניהלתי איתו שיחה קשה מאוד והסברתי לו שהוא חייב לשלם חלק מההוצאות שלו. חשבון הסלולר שלו, נסיעות, ביטוח לאומי - הוצאות שעד היום אני שילמתי, ורק אם יישאר אחר כך כסף הוא יכול לבזבז על עצמו.

בקרוב הוא שוב יקבל משכורת, אני מקווה שהפעם היא תחזיק מעמד ולא תתפזר במהירות כזו כי נמאס לי!

צץרץ גם נעשה פזרן גדול, הוא היה בתל נוף כל השבוע שעבר, סוף סוף הוא עבר קורס צניחה, וגם הוא נכנס להוצאות עצומות ופינק את עצמו בשק"ם בהנחה שאבא ואימא ישלימו את החסר לו בבנק. כרטיס אשראי בידים של הילד הזה זה פשוט אסון.

גם הוא חטף על הראש והודענו לו שאין שום סיבה שהוא יכנס למשיכת יתר ושירגיע עם הקניות, הצבא מספק לו אוכל ביגוד ונסיעות ומשכורת של לוחם שמגיעה ל – 700 ₪ שילמד להסתדר עם הכסף הזה בבקשה.

הלוואי והיה לי כסף לשפוך על הילדים ולתת להם הכל עם תוספות, אבל אין לי, גם לנו קשה מאוד, והגזרות האחרונות שהפילו עלינו לא מוסיפות כלום. כולם מצטמצמים וגם הם יכולים לעשות אותו דבר.

חוץ מזה עשיתי פשלה נוראית עם הורי. הבטחנו לקחת אותם משדה התעופה אחרי הטיול שהם עשו בפולין, ואיכשהו טעיתי ביום ואתמול הם התקשרו באישון לילה ושאלו בכעס איפה אנחנו? רק אז התברר שהם חזרו יום קודם ממה שחשבתי, ובמקום לנסוע ברכב הפרטי שלהם הם היו צריכים לחזור במונית יקרה עד אימה. התנצלתי שוב ושוב ושוב אבל זה הועיל מעט מאוד.

היחידה שעושה לי נחת וגורמת לי אושר זו הכלבה החמודה שלנו, מקור להוצאות אבל גם לאושר גדול.  

לוקה עם חברים