הכל דבש

שתי הפתעות נהדרות נפלו עלי בראש השנה הזה. הראשונה שאני עוד לא לגמרי בטוחה איך אתמודד איתה היא עוד כלב שהסתפח למשק הבית שלנו.

בזמנו דיברתי עם ג'ינג'י בצורה מאוד תיאורטית שאולי כדאי שנאמץ עוד כלב כדי שללוקה יהיה מישהו לשחק איתו.

היא כל כך נהנית לפגוש עוד כלבים בפארק, והיא כל כך חברותית, אז למה שלא יהיה לנו עוד כלב? הרי המפגש עם הכלבונת שבאה לבקר בשבוע שעבר היה מוצלח מאוד, אז אולי... כלב אחד או שניים, מה זה כבר משנה?

אני אגיד לכם מה זה משנה – זה מכפיל את כמות טביעות הכפות המבוצצות בבית.

החלטנו שאחרי החגים ניסע לאיזה עמותה של צער בעלי חיים ונברר. גיליתי שאחרי ריאיון ובדיקה הם מוסרים, לאנשים רציניים בלבד, כלבים לאימוץ, תמורת סל אימוץ שנע בין 500 ₪ ל 600 ₪ והייתי בטוחה שאנשים כמונו, בעלי רצון טוב וחצר, בטח יקבלו בלי בעיות כלב לאימוץ.

בשבת האחרונה של השנה יומיים לפני החג יצא ג'ינג'י כהרגלו לטיול בוקר עם לוקה ופתאום הוא מתקשר אלי ושואל אם הוא יכול להביא עוד כלב הביתה?

מסתבר שמכרה שלנו שהוא פגש מטיילת עם הכלב שלה מתכננת למסור אותו חינם אין כסף למשפחה מתאימה כי היא ובעלה פשוט לא יכולים להתמודד יותר עם הכלב שהם אימצו. הם לקחו גור קטן וחמוד שגדל לכלב נמרץ ושובב, ולמרות שהשקיעו ברוחב יד במאלף, וכמובן שסירסו אותו ועשו לו את כל החיסונים והתאמצו מאוד להפוך אותו לכלב שקט ורגוע, הוא נשאר אנרגטי וקופצני ואין להם יותר כוח. שניהם עובדים, יש להם שלוש בנות צעירות וחצר קטנה מידי והם מרגישים שהם עושים לכלב עוול ומאמללים אותו.

ג'ינג'י הבטיח לי שהכלב חמוד ומסתדר נפלא עם לוקה ואני אמרתי בספונטניות - בסדר תביא אותו.

זהו, יש לנו מעכשיו שני כלבים. אני לא אוהבת את השם הקודם שנתנו לו והחלטתי לקרוא לו טופי. נדמה לי שלא ממש אכפת לו. הוא זללן, כראוי ללברדור, מלא מרץ ושמחת חיים ושובב גדול.

כבר הספקנו לרחוץ אותו אחרי שהתפלש קצת בחרא של פרות, ולהבין שאם נרשה לו הוא יאכל רק פעם ביום, מהבוקר עד הלילה, ושצריך דחוף להביא עצמות טריות מהקצב כי הוא חייב להיות עסוק כל הזמן.

הפתעה שנייה נחתה עלי בלי אזהרה מראש. בערב חג קיבלתי מסרון עם ברכות מקואלה בחומוס שאני עוקבת אחרי הבלוג שלה מזה שנים. חשבתי שממש יפה מצידה לשלוח לי ברכה מאוסטרליה הרחוקה, והבטחתי לעצמי שברגע שיהיה לי פנאי אחזיר תשובה, אבל לא עכשיו כי בראש השנה ידינו מלאות עבודה.

יום אחר כך, בעוד אני עוסקת בעבודתי במרכז המבקרים שלנו שפתאום הוצף בלקוחות, מופיעה בחורה צעירה ויפה עם עיניים כחולות נהדרות ומציגה את עצמה כקואלה. היא אפילו נתנה לי נשיקה, לתדהמתו של ג'ינג'י.

מסתבר שקואלה עם בעלה והבנות באה לביקור מולדת וקפצה אלי לביקור. מזמן לא הייתי כל כך מופתעת ושמחה. הבנות שלה פשוט מקסימות, שתי מלאכיות קטנות שישנו בנחת במכונית. הכרתי את אוזי בעלה - בחור חמד עם חיוך אוסטרלי ענקי. לצערי לא היה לי די זמן לפטפט איתה ולרכל על כל שאר הבלוגריות המוכרות לנו מישראבלוג, אבל קיבלתי במתנה דבש אוסטרלי, והצלחתי להדהים שוב את ג'ינג'י שתמיד רוטן שכל האינטרנט הזה זה סתם בזבוז זמן מיותר.

אני תמיד שמחה ומופתעת מחדש לראות איך אדם שהיה וירטואלי במשך שנים מתגשם פתאום במו גופו ומופיע לפני בשר ודם.

זו חוויה מדהימה, אולי נארגן יום אחד מפגש בלוגרים ותיקים? זה לא יהיה נפלא אם כל האנשים שכותבים בלוג מזה שנים ומכירים אחד את השני רק מבעד למסך המחשב יפגשו פתאום וייראו אחד את השני באמת?