הכל דבש

ביום שישי האחרון חגגתי את יום הולדתי החמישים ושש. אחרי הרבה שנים שבהם אנשים חשבו שהניק שלי בתפוז - בתיה 56 - מעיד על גילי ולא הבינו שה – 56 היא שנת הולדתי, זה קרה ואני באמת בת חמישים ושש.

לא ממש סיבה למסיבה, ובכל זאת הורי ערכו לכבודי מסיבה משפחתית קטנה ונתנו לי מתנות. אחת המתנות שקיבלתי מאימא היה תור לפדיקור. טיפול בכפות הרגלים.

למרבה הפלא הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאלך אף פעם למישהי שתטפל בכפות רגלי. הייתי כבר אצל קוסמטיקאית ביום הולדתי הארבעים, וביום חתונתי אפילו צבעתי את הציפורנים בידיים, אבל רגלי נותרו תמיד מקופחות, והנה הגיע תורן.

הטיפול היה מפנק ומרגיע וגם נחוץ מאוד כי אני מרבה ללכת ברגל לאחרונה בגלל הטיולים עם הכלבים.

היה לי קצת מוזר סתם לשבת ולתת למישהי (טניה החביבה ורבת היכולות) להקדיש את כל תשומת הלב אלי ולטרוח על נוחותי וההרגשה הטובה שלי. זה לא קורה הרבה, ובזמן האחרון עוד פחות מהרגיל. האמת, יש לי כמה שבועות די קשים בגלל מגוון של סיבות שרק המחשבה עליהן מעייפת אותי.

יש את הכלבה שלנו שסובלת מצליעה בלתי מוסברת והלבטים לאיזה ווטרינר ללכת ואיך לטפל, ואיך למנוע ממנה לרוץ ולקפוץ, ויש את עוגי ששוב סובל מכאבים בבלוטת הרוק והחשש שהוא שוב יתאשפז לניתוח, וכל הטרחה סביב צילום הסי טי שלו וההתחייבויות לקופת חולים והלימודים שלו והעבודות שהוא מאבד כל הזמן... ויש את צץרץ שעדיין נמצא בחופשת מחלה ועולה לכולנו על העצבים, ומצליח לריב איתי ועם ג'ינג'י ועם אחיו.

כל הבעיות הללו דורשות משאבים של אנרגיה וכסף שאין לנו, ונוסף לכל זה גם איזה מסמך חשוב נעלם וגרם לי ולג'ינג'י לריב... וכל הלחץ הזה מחמיר את כאבי הגב שלי שגם ככה מציקים לי בלי סוף.

עומס רגשי קוראת לזה אום מיקה, ידידתי ושותפתי לטיולים עם הכלבים.

ואם לא די בכך הצלחתי לעשות לעצמי כוויה על השפה בגלל פסטה רותחת שניסיתי בפזיזות לבדוק אם היא מבושלת מספיק. דבר קטן אבל מעיק ומעצבן.

לשים בצד את כל הבעיות והצרות הללו, לטבול את כפות הרגלים בקערת מים חמים ופשוט להרפות ולנוח היה כיף גדול. התרתי את הרסן עד כדי כך שהנחתי לטניה למרוח לק ורוד על אצבעות הרגלים שלי, וכל פעם שאני מרגישה שכוחותיי אפסו ואני לא יכולה יותר אני מגניבה מבט אל אצבעות רגלי ונרגעת.