הכל דבש

עברה עלי יממה סוערת והיד עדיין נטויה. אתמול בערב נסענו לצ'קפוסט לאסוף את חמותי ומשם תכננו לנסוע למרכז הקונגרסים כדי לצפות בהופעה של לורד אוף דה דאנס האיריים.

אם לא היו טלפונים ניידים בעולם בטח היינו ממשיכים לחפש זה את זה עד הבוקר. הצומת שאני זוכרת השתנתה להפליא בכמה השנים האחרונות, שלא לדבר שהיא נראית לגמרי אחרת מכפי שנראתה בילדותי. מכמה קיוסקים מפח עם ספסל וסככה בשביל הנוסעים הפכה הצומת למשהו מסובך עם גשרים ומחלפים ותחנה מרכזית שטרם הושלמה בנייתה, וקניונים שמתרחבים ללא הרף, ויש גם נתצי"ם שנפתחים ונסגרים בלי אזהרה... בלגן איום.

סוף טוב הכל טוב, חנינו, נפגשנו, נסענו דרך מנהרות הכרמל - רעיון אדיר שבוצע מהר וביעילות ובלי כל הבלגנים האופייניים לפרויקטים מסוג זה בתל אביב או בירושלים. אנחנו הצפוניים מעדיפים לדבר פחות ולעשות יותר, וככה עדיף.

הגענו בזמן, מצאנו חנייה, התפעלנו מגודלו של אולם הקונגרסים שעד ליל אתמול ראינו רק מבחוץ, ושאלנו את עצמנו בפליאה איך יכול להיות שהאולם מפוצץ מאנשים שבאו לצפות במופע כל כך יקר בין 300 ₪ ל – 400 ₪ הכרטיס. כולם שם נראו לי מעמד ביניים לגמרי אז מאיפה יש להם תקציב ללכת להופעה כל כך יקרה?

אולי הם קיבלו את הכרטיסים במחירים מוזלים מועדי העובדים? יש מצב.

על המופע יש לי מעט מאוד להגיד. ישבנו כמעט בסוף האולם והווליום עדיין היה גבוה מידי ולעומת המופע הקודם בסגנון הזה שצפיתי בו בזמנו בווידאו השמלות היו הרבה יותר קצרות וזה כשהיו שמלות (בשלב מסוים הבנות רקדו רק עם תחתונים וחזיות) ולמרות הכישרון והיכולת של הרקדנים המופע היה לדעתי מסחרי מאוד וחסר נשמה אבל אולי זאת רק אני?

בתום המופע חזרנו הביתה ושוב נדהמתי לגלות שבצומת יגור שחשבתי שאני מכירה היטב יש בלגן נוראי ומחלפים וגשרים וסיבובים מסובכים כי סגרו נתיב אחד ופתחו אחר... מזל שג'ינג'י לא נלחץ ומתבלבל כמוני ויש לו חוש התמצאות טוב.

ג'ינג'י השאיר אותי ואת המכונית בבית ולקח את אימא שלו עם הרכב המסחרי לנהריה משאיר אותי לבד.

ראיתי את "המקור" דרך המחשב, מאושרת שאני חייה בתקופה כל כך משוכללת ומחוברת, ונרדמתי שמחה וטובת לב.

למחרת בבוקר הלכתי, כמו תמיד, עם הכלבים ועם אום מיקה שכנתי החביבה ועם מיקה כלבתה לטיול. בדרך פגשנו עוד שכן שטייל גם הוא עם כלבתו. הכל התנהל כרגיל לגמרי, היה קר אבל בהיר ורוח מזרחית נשבה בעוז. הכלבים השתוללו בשמחה בשדה, ומשם דהרו יחד על השביל, וכולם ביחד הצליחו להתקל באום מיקה קטנת הקומה והרזה ששוקלת בקושי חמישים ק"ג (וגם זה רק עם נעלים ומפתחות). המסכנה עפה באוויר והשתטחה על הקרקע, צועקת מרוב כאב ובהלה.

בחיים לא נבהלתי כל כך, פחדתי שהיא נפגעה בראש או בגב כי היא שכבה על הגב, אבל למרבה השמחה היא לא אבדה את ההכרה ואחרי כמה דקות של בלבול ובהלה התברר שהיא נפגעה רק בקרסולה השמאלי. השכן שהיה איתנו רץ מהר הביתה להביא מכונית כדי להסיע את אום מיקה הביתה, ואני נשארתי אתה ועם הכלבים. מכולם דווקא לוקה הייתה נורא מודאגת וניסתה כל הזמן ללקק אותה ולהריח אותה ולוודא שהיא בסדר.

לי היה כמובן מיד פלש בק פראי לרגע בו שברתי את הרגל והשכן שלנו (שאשתו נפלה בזמן טיול בשנה שעברה ושברה את הגב ופונתה באמבולנס לבית חולים ועד היום עוד לא החלימה) חש מין הסתם בדיוק כמוני.

הוא חזר מהר למדי עם מכונית, ואיזה מזל שכל השבילים כבר התייבשו ולא ירד גשם, נשא על כפיים את אום מיקה הרזונת למכוניתו, ונסע אתה הביתה. מזל שזו לא הייתי אני כי אותי אין מצב שהוא היה מרים ונושא בקלות כזו.

למרבה המזל מיקה שסירבה להיכנס למכונית זרה והיא כלבה קצת חרדתית ועיקשת הסכימה לבוא איתי ועם הכלבים שלי חזרה, והבן של אום מיקה שרגיל להיות מוסע לבית הספר הואיל ללכת ברגל. אחר כך הסעתי את אום מיקה לקופת חולים והתעקשתי גם להחזיר אותה הביתה. רופא המשפחה שלה החליט שעליה לנסוע לחיפה לצילום והמשך טיפול. היצעתי לקחת אותה אבל היא סירבה בכל תוקף שאסיע אותה, או אפילו אתלווה אליה.

אני מאוד מקווה שהיא תיסע ותחזור בשלום ושלא נשבר לה כלום, ושהיא תוכל לחזור לעבודה בקרוב כי גם היא התחילה לעבוד בעבודה חדשה שהיא אוהבת מאוד רק לפני כחודשיים.

אני מאוד מאוד מקווה שלא יקרה לה מה שקרה לי ושהיא לא תפסיד את העבודה בגלל גבס.

רואים את השביל הלבן, שם זה קרה

אולי הייתי צריכה להתעקש לנסוע איתה, אבל ראיתי שמאוד לא נעים לה להטריח אותי וקשה לה להניח לאנשים אחרים לטפל בה ולדאוג לה, יש אנשים כאלה, אני אחד מהם ולכן אני מבינה אותה. היא הבטיחה שאם תתקע ותתקשה לחזור הביתה היא תתקשר בלי להתבייש ובלי להסס.

אנחנו מכירות רק כמה חודשים אבל אני נפגשת אתה כמעט כל יום בגלל הכלבים ואני מרגישה שהיא חברה שלי ואני דואגת לה מאוד.