הכל דבש

אני כותבת את הפוסט הזה בעקבות הפוסט האחרון של טליק שנתן לי השראה לכתוב אחרי ימים רבים של שתיקה.

מאז שנכנסתי למערכת החינוך של מדינת ישראל נעשית מודעת לקיומם של ימי הזיכרון. כתלמידה לא הייתה לי ברירה, השתתפתי בטקסים כמו כולם, אבל כיום, כשאני מבוגרת ועצמאית, אני עושה מאמצים להתחמק מהעסק הזה. מעדיפה להיות בבית לבד בזמן הצפירה ולא, אני לא עומדת דום, לא מתחברת לקטע הזה. אם אני ברחוב או בין אנשים אני כמובן אתנהג כמו כולם, אבל ברשות היחיד שלי אני מעדיפה לא. אני גם לא מקשיבה לנאומים התפלים של הפוליטיקאים שלנו, ולא צופה בזיקוקים ובטח לא עושה מנגל ביום העצמאות. מעדיפה לראות בטלוויזיה או להקשיב ברדיו אנשים פשוטים כמוני שעברו את המלחמות ויש להם מה להגיד על מה שקרה להם ועל החברים שנהרגו סביבם, זה נוגע ומרגש הרבה יותר מטקסים.

עשיתי חשבון זריז והתברר לי שראיתי חמישים ימי זיכרון בימי חלדי. אני עוד זוכרת את עצמי כתלמידת בית ספר יסודי עומדת במגרש ההתעמלות במסדר מיוחד של יום הזיכרון. המקהלה הייתה שרה שיר עצוב, אחר כך היינו שומעים נאום ומקבלים מדבקות, ומשם פוסעים בטור ארוך, זוגות זוגות של ילדים לבושים חולצות לבנות עושים את דרכם עד לאנדרטה במרכז הקריה. היינו מניחים זר, עומדים בצפירה, לפעמים שומעים עוד נאום, ואחר כך חוזרים לבית הספר עם פרצופים רציניים שהסתירו בלי יותר מידי הצלחה את העובדה שכולם תכננו איך יבלו הערב בחגיגות יום העצמאות.

גם בתיכון היו טקסים ונאומים וזרים וכולם עמדו כמובן יחד בצפירה, ולמרות ששמעתי לפחות חמישים נאומים כאלה אם לא יותר אני לא זוכרת מה נאמר באף אחד מהם. כל המליצות והמילים היפות חלפו מעל לראשי ולא נגעו כהוא זה בליבי.

מתי אני כן מתייחדת עם זכר הנופלים שאחדים מהם הכרתי אישית? בשקט, בבית, מסתכלת על ערוץ 33 שמקרין את שמותיהם ואת תאריך נפילתם, מקשיבה לשירים היפים שמתלווים לרשימה האינסופית של השמות וזוכרת את אילנה סטופ שקראנו לה סטופי, בלונדינית יפת תואר ושמחה שנהרגה בתאונת דרכים שנה אחרי הגיוס, ואת דוב המצחיק ורחב הגרם שתמיד חייך אלי חיוך מקסים ואם לא היה נהרג לפני שקרה משהו ביני לבינו אולי כל מהלך חיי היה משנה כיוון...

אני נזכרת שוב במלחמות שלי – מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, הראשונה שעברתי כאישה צעירה שחרדה לבעלה הטרי והשנייה שבה כבר הייתי אם לילדים. ומה עם מלחמת קדש? המלחמה שנולדתי בעיצומה וכמובן לא זכרתי. רק הרבה שנים אחר כך הכרתי את מישקה שאחיו הגדול נהרג באותה מלחמה. תמונה שלו בשחור לבן הייתה תלויה על הקיר אצלם בסלון, ותמיד הרגשתי מבוכה במחיצת הוריו העצובים והשתקנים.

גם השנה הקפדתי להיות בבית בשעה אחת עשרה, לא עמדתי דום אבל אני כותבת את הפוסט הזה לצלילי השיר אליפלט ובערוץ 33 הגיעו כבר לשנת 1994 מעניין לדעת מה יעשו בעוד עשרים ושלושים שנה כשהיו יותר שמות מזמן? יאריכו את יום הזיכרון?