הכל דבש

הילד החמוד שאני מסיעה כל בוקר לגן הוא רק בן ארבע וקצת ואוהב את אימא בכל ליבו. הוא הילד הכי צעיר במשפחה, מעליו יש בן ובת, וכמו כל בן זקונים גם הוא קצת מפונק, ומרגיש שהוא בעל זכויות יתר במשפחה, בעיקר על אימו, ושיסלחו לו הכל כי הוא הכי קטן וחמוד.

כל בוקר הוא נפרד ממנה בטקס גדול, הולך אתה עד לחניה ומחכה עד שתיסע לעבודה, ואם קורה ואחיו הגדול נוסע עם אימא, לרופא השיניים בדרך כלל, הוא מוחה בתוקף וכועס ואפילו בוכה. הוא מאוד רכושני כשזה נוגע לאימא, ואוי ואבוי אם הוא ידע שאחיו מבלה עם אימא בעבודה עקב ימי החופש הבלתי אפשריים של מערכת החינוך בארץ, או שחלילה אימא שולחת אותו לגן ונשארת בבית בלעדיו. אם יש לה יום חופש היא מעמידה פנים שהיא נוסעת לעבודה כדי שהעריץ הקטן לא ידע שהיא העזה לבלות בבית בלעדיו.

כשאימא בבית הוא בקושי מסתכל עלי, אבל כשהיא עוזבת הוא מואיל בטובו להתייחס מעט גם אלי, ואפילו להקשיב לי. עם הזמן הילד התרגל אלי והתחיל לתת בי אמון ובזמן הקצר שאנחנו יחד אנחנו מנהלים שיחות די משעשעות על כל דבר ועניין תחת השמש. אתמול למשל הוא החליט שהוא צריך לסדר את שערותיו (הארוכות מידי לדעתי) כדי שלא יפלו לתוך עיניו. הוא נעמד מול הראי במקלחת, הרטיב את שערו וסירק אותו לאחור בקפידה, וכשהערתי לו שכדאי שיסתפר הוא אמר שלא, הוא לא יכול כי אימא אוהבת את התלתלים שלו ולא מסכימה לו לספר אותם.

הוא ילד נבון ובעל כושר ביטוי מעולה, בדרך כלל אני נהנית לדבר איתו, אבל לפעמים הוא מצליח לעצבן אותי קצת, בעיקר כשהוא מנסה לתת לי פקודות כי לדבריו - אימא שלו משלמת לי משכורת ואני חייבת, לדעתו, לעשות כל מה שהוא רוצה.

אם הוא היה יותר מבוגר ופחות חמוד הייתי אפילו נעלבת, אבל למדתי מניסיון כמה טיפשי ומיותר להיעלב מילד תמים. עדיף לנסות לחנך ולהסביר ולא לכעוס.

היום למשל הוא ניסה לשכנע אותי שאני צריכה לשאוב את השטיח בסלון כי לטענתו זה מה שאימא אמרה.

"אז למה היא לא אמרה לי כלום על השטיח?" התפלאתי, ניקוי הבית אף פעם לא היה חלק מהעבודה שלי, רק הכנת הילדים לבית הספר, ארגון המטבח, והתעסקות עם הכביסה.

"היא שכחה." השיב הקטן, "אבל היא אמרה לי ואת חייבת לשאוב, אימא משלמת לך ואת צריכה לעשות מה שאומרים לך." הכריז, ורץ להביא את השואב מחדר הכביסה.

הייתה לי כביסה לקפל, וכיור מלא כלים שהייתי צריכה להכניס למדיח, וכמו שאני מכירה את הבוסית החביבה שלי היא לא הייתה שוכחת להגיד לי לשאוב אם פתאום היה נעשה לה דחוף לשאוב את השטיח, שאגב, לא היה מלוכלך יותר מהרגיל.

יכולתי להתקשר אליה כמובן אבל אני שונאת לנדנד לה בטלפון. אני מתקשרת רק אם זה מקרה באמת דחוף, ומניסיון ידעתי שאם אתעקש ואתווכח הקטן יתחיל ליילל, ויעשה דווקא. במקום להסתכן בסצנה מורטת עצבים החלטתי לזרום איתו. חיברתי את השואב, הפעלתי אותו, והנחתי לילד לשאוב אותו לבד בעוד אני עוסקת בשאר העבודות.

אחרי שסיימתי הכל ועזרתי לו לקפל את השואב שיבחתי אותו על חריצותו ושאלתי אותו אם הוא אוהב לשאוב, והוא אמר שכן, ומרוצה מאוד ממעשה ידיו להתפאר הודה לבסוף ששאיבת השטיח הייתה רעיון שלו - הוא רצה לעשות לאימא הפתעה כדי שתבוא הביתה ותמצא שטיח נקי.

"היית צריך להגיד לי מיד שאתה רוצה לעשות לאימא הפתעה ולא לנסות לסדר אותי ולהמציא סיפורים." הוכחתי אותו בעדינות, והוספתי שזה שאני מקבלת משכורת מאימא שלו לא אומר שהוא יכול לצוות עלי לעשות כל מיני דברים, וגם אם הוא רוצה שאני אעשה משהו עדיף לבקש יפה ולא לתת פקודות.

הוא הקשיב בשקט, ולמרות שלא אמר כלום אני חושבת שהוא הפנים. אחר כך מצאתי את הנעליים שלו שנעלמו בבלגן בחדר הילדים, ונסענו כרגיל לגן.