הכל דבש

הנושא החם מאתגר אותי ועושה לי חשק לכתוב. יש כל כך הרבה דברים שקרו ושינו אותי ואת חיי:

הנישואים שלי

טיפולי ההפריה

הלידה של לילי

האימוץ של עוגי וצץרץ

הפיטורים מהטכניון

החיבור לאינטרנט

הבלוג

כל אחד מהאירועים הללו שקרו לי לאורך שלושים שנה שינו משהו בחיי, אבל במחשבה שנייה, מה שבאמת שינה אותי, מה שגרם לי להפוך לאדם שונה ממה שהייתי עד אז היה האירוע הכאילו לא רציני של שבירת הרגל.

לכאורה, איך אפשר להשוות רגל שבורה להולדת ילד?

אי אפשר, אבל עובדה שנשארתי פחות או יותר אותו אדם גם אחרי שהפכתי לאם (טוב, אולי שמנה יותר) והמשכתי בחיי כרגיל עד שהגיע האירוע הטראומתי הזה של הרגל השבורה והסיט אותי לגמרי מהמסלול שהלכתי בו עד היום.

העצם התאחתה בסופו של דבר אבל השבר הזה שינה אותי באופן בלתי הפיך. כיום אני מבינה שגם אחרי שחזרתי ללכת על שתים אני כבר לא אחזור להיות אותו אדם חזק פיזית ונמרץ שהייתי עד כה. גם דלקת הפרקים החלישה אותי אבל התאוששתי אחרי שקיבלתי תרופות.

לעומת זאת משבירת הרגל לא הצלחתי להתאושש לגמרי עד היום וכנראה שהעניין ילווה אותי עד סוף ימי. לקח לי זמן להבין מה קרה אבל מתברר שהאיחוי לא היה כל כך מוצלח ומאז ועד היום קרסול אחד נשאר נפוח מעט ומילא העניין הקוסמטי אבל מאז אני סובלת מכאבי גב ומנשית ומתקשה לתפקד כמו שתפקדתי פעם.

למרבה הצער גם העיתוי בו שברתי את רגלי היה מאוד לא מוצלח. לא מומלץ לשבור רגל אחרי גיל חמישים, בטח לא חודש אחרי שהתחלת עבודה חדשה, ומאז לא הצלחתי לחזור יותר לעולם העבודה. כיום אני עובדת רק פה ושם בעבודות חלקיות קטנות, ואת שאר הזמן אני מקדישה לניהול משק הבית, לטיפול בכלבים ולעבודה עם ג'ינג'י במכון. למעשה הפכתי לפנסיונרית ומה שהכי עצוב זה שאני מרגישה שאני לא מסוגלת ליותר מזה. מאישה חזקה ונמרצת שהייתה מסוגלת לעבוד שעות רבות הפכתי לאישה מזדקנת שמתקשה לעמוד זמן רב, סובלת מכאבי גב כרוניים וזקוקה למנוחה באמצע היום.

נכון שכולנו מזדקנים, ולאף אחד אין בגיל חמישים ושש את אותו כושר גופני שהיה לו שלושים שנה קודם, אבל אני חשה ששבירת הרגל חצתה את חיי לשניים, ומאז אותו בוקר חורפי בסוף שנת 2009 התחלתי את שלב הזקנה והחולשה בחיי.