הכל דבש

קנקן העביר לי את השרביט והפוסט הזה הוא התוצאה : 

בפעם הראשונה שאכלתי מנגו, עזבו אכלתי, בפעם הראשונה שבעצם גיליתי שיש בכלל דבר כזה – מנגו, הייתי כבר בת 23. כיום זה פרי נפוץ שאפשר לקנות בכל מקום אבל בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת לא היה בארץ פרי כזה. פשוט לא היה קיים.

הייתי אז תלמידה בבית ספר לרנטגן של קופת חולים וגרתי יחד עם כל פרחי טכנאי הרנטגן בבית חולים קפלן ברחובות, שם התקיים הקורס.

גרנו בצריפי רכבת שהיו פזורים על המדשאות הירוקות של בית חולים קפלן ובזמנו היו מוקפות בפרדסים שבאביב הדיפו ריח פריחת תפוזים נפלא. לא הייתי שם כבר שנים אבל שמעתי שכל הפרדסים נכרתו ורוב המדשאות נחפרו כדי לבנות עליהן מבנים גדולים והרבה פחות צנועים מהצריפים הישנים בהם גרנו.

היינו חבורה של בחורים ובחורות צעירים שסיימו זה עתה את הצבא והרגשנו בקורס כאילו הגענו למין המשך משודרג של הצבא. במקום מדים לבשנו מעל הטריקו והג'ינס חלוקים קצרים לבנים של בית החולים למדנו עד הצהריים, אכלנו בחדר האוכל של בית החולים ובערבים היינו צופים בטלוויזיה השחור לבן העתיקה שעמדה בכיתה, או הולכים לסרט ברחובות וכשלא הייתה לנו ברירה אחרת (בעיקר לפני מבחן) היינו יושבים ולומדים.

התיידדתי מאוד עם בחורה אחת בשם תרצה. היא הייתה קטנה ורזה ומתולתלת מאוד, בחורה עדינה וביישנית שכולם חשבו בטעות שהיא תימניה אבל היא הייתה מרוקאית וכמוני גם היא הגיעה לארץ כתינוקת. היא באה מקזבלנקה ואני מאיזה עיירה נידחת בפולין ולשתינו קראו בשמות אחרים כשנולדנו. גיליתי לה ששמי המקורי הוא ברברה ובבית עדיין מכנים אותי לפעמים באשה והיא סיפרה לי שבבית קוראים לה טרזה ושעברתו את שמה לתרצה כשהוריה עלו לארץ. היא לא כל כך אהבה את השם העברי שלה וגם אני שלא השתגעתי על שמי העברי הבנתי לרוחה.

תרצה גרה עם משפחתה באיזה מושב נידח שמעולם לא שמעתי קודם את שמעו והיא זו שלימדה אותי להכין תה עם שיבא וחילקה איתי את החיבה לקריאת ספרים ואת המבוכה מבדיחות גסות.

כל סוף שבוע היינו נוסעים הביתה וחוזרים בימי ראשון עמוסים חבילות מהבית. בבוקר יום ראשון אחד הראתה לי תרצה חבילה קטנה עטופה נייר עיתון והבטיחה לי הפתעה.

בתום הלימודים חזרנו לחדרנו והיא פתחה את החבילה ושלפה פרי ירקרק משונה, מאורך ועגלגל. היא חתכה אותו עם סכין ואז התגלה שיש לו תוך כתום עסיסי וגרעין גדול ושטוח.

כל אחד מהתלמידים המוקסמים מהפרי המוזר קיבל חתיכה קטנה ונוטפת מיץ ונשאר עם טעם של עוד. תרצה הסבירה שאביה קיבל את השתיל של המנגו מאיזה מכר ונטע אותו בחצר בתור ניסיון, סתם מתוך סקרנות, ואנחנו אוכלים את אחד הפירות הראשונים שהוא הניב. היינו אסירי תודה על הזכות שנפלה בחלקנו ואף אחד מאתנו לא שיער בנפשו שיום אחד פירות המנגו האקזוטיים כל כך יהיו חלק מהתפריט המקובל בארץ.

לצערי בתום הקורס איבדתי קשר עם תרצה אבל אני מקווה שהיא בסדר גמור, נשואה באושר, אם לילדים ואולי גם סבתא לנכדים וממשיכה ליהנות מאכילת מנגו בדיוק כמוני.

אני מעבירה את השרביט לכל מי שקורא אצלי ויש לו פעם ראשונה שהוא משתוקק לספר עליה לישראבלוג. אם כי הייתי שמחה מאוד אם פועה, שולה, n_lee וחגית היו מספרות על איזה פעם ראשונה שלהן אבל אם לא בא לכן אתם ממש לא חייבות