הכל דבש

בשבוע האחרון היו לי כמה סיפורי סמרטפונים שהגיעו ברצף די מוזר.

מכירים את זה שבכל פעם ששוב קוראת טרגדיה ומישהו (בדרך כלל גבר) שוכח ילד קטן במכונית לוהטת מחום הטוקבקים צועקים שאם זה היה הסמרטפון שלו הוא בטח לא היה שוכח אותו, ושצריך לשים את הסמרטפון על הילד וככה אף אחד לא ישכח יותר ילד במכונית רותחת.

אז הנה, אני שמעולם לא שכחתי ילד בשום מקום, שכחתי דווקא את הסמרטפון שלי במכונית, ועד שחזרתי לקחת אותו הוא כבר רתח מחום ולא הגיב. הייתי בטוחה שהרגתי את סמרטפוני המסכן בגלל הרשלנות שלי. למזלי אחרי שחיברתי אותו לחשמל והדלקתי אותו (הוא כיבה את עצמו מרוב חום) הוא התאושש וחזר לעצמו לגמרי, לרוע המזל זה לא עובד ככה אצל ילדים קטנים.

ובעוד אני מתאחדת עם הסמרטפון המתאושש שלי מתקשרת אלי לילי ומספרת לי שהיא שכחה את הסמרטפון שלה (שהיא קיבלה מ'דרור ישראל' שעשה למען חבריו הסדר מיוחד באורנג') באוטובוס, ושלא נתקשר למספר שלה עד שהיא תצליח למצוא אותו, או לארגן לעצמה סמרטפון חדש.

למרבה הצער היא לא הצליחה למצוא את הסמרטפון במחלקת אבדות ומציאות של אגד, וגם אורנג' עשו לה בעיות כשביקשה שיתנו לה סים חדש עם המספר הישן שלה. מחר היא תלך לשם שוב עם נציג של 'דרור ישראל' שאולי יעזור לה עם הבעיה.

ובינתיים נסעתי למכון כדי להשקות את הגינה שלנו ולהתפעל מהרחבה היפה שסידרנו -  סוף סוף עשינו מעשה, רכשנו עוד שולחן עץ וכיסינו את החצר בטוף כדי שלאנשים יהיה נעים לשבת שם ולאכול בחוץ - ושוב שכחתי את הסמרטפון, הפעם לפחות בתוך המבנה ככה שהוא היה מוגן.

מזל שג'ינג'י עבר שם כשחזר מהביקור אצל אימא שלו והחזיר לי את הסמרטפון.

בעוד אני כותבת את הפוסט הזה אני מקשיבה ליוסי בנאי הנפלא ז"ל משמיע את המערכון המצוין של פפה פוליטי שמסביר את המצב בארץ. המערכון הזה נכתב בטח לפני עשרים שנה, אם לא יותר, ואיזה פלא - הוא נשמע רלוונטי ומדויק כאילו נכתב רק אתמול.

יוסי בנאי אללה ירחמו הוא היה חכם ומקסים כל כך, אני מתגעגעת אליו

ועוד משהו לפני שאני הולכת לעזור לג'ינג'י לסיים סוף סוף את רדיית האביב - גיליתי לתדהמתי שאני מופיעה בטבלת הבלוגים הפעילים. אין לי מושג איך זה קרה ולמה. לא עשיתי שום דבר אחרת מכפי שאני עושה כבר שנים אבל עובדה, אני שם וזה נחמד