הכל דבש

עד היום בבוקר היססתי והתלבלתי ואפילו שקלתי לא ללכת בכלל להצביע כי פשוט לא ידעתי למי.

כולם נראו לי אותו דבר, חבורת פוליטיקאים ערמומיים, מושחתים חסרי חוט שדרה ערכי.

פוליטיקאים, נו... אבל היום כשהקשבתי ברדיו לפואד שהצליח שוב לבלבל אותי בניסוחים הנפתלים שלו לשאלות הנפתלות לא פחות של רזי ברקאי קלטתי פתאום שיש להם עוד משהו אחד משותף - כולם גברים.

ובתוקף היותם גברים הם בזים לציפי ליבני שהייתה רק "בסדר" בזמן מבצע עופרת יצוקה ועוד התבטאויות מעצבנות שגברים מרשים לעצמם להגיד על נשים (וזה כולל גם את הג'ינג'י שלי, אלוף נעורי, שתמיד בטוח שכל נהג גרוע הוא אישה ושתיפול עטרת ראשו אם ילמד להפעיל מדיח כלים או מכונת כביסה).

בעלי מכנה את שרת החוץ שלנו ציפלה וצוחק עליה והם מתנשאים עליה.... הרגזתם אותי רבותי ואני אבחר בה דווקא כי היא אישה.

אני מקווה שהיא תהיה ראש ממשלה כי הגיע הזמן שסוף סוף תנהל את הממשלה הזו אישה שתראה לכם, חכמים שלי, מאיפה הדג משתין.

אתם, עם כל הגבריות הצבאית הרועמת שלכם והשחצנות המרגיזה שלכם לא הצלחתם מי יודע מה, אז תשתקו ותנו לאישה לחלק לכם הוראות. זה לא יזיק לכם.

וכן, אני פמיניסטית, מי שזה מפריע לו מוזמן לקנות נעלי התעמלות ולקפוץ לי.

היום הודיעו רשמית ברדיו שיש מיתון. בדקו ומצאו שיש צמיחה שלילית במשק - מן אוקסימורון משונה שכזה -  ולכן אנחנו במיתון.

המילה הזו, מיתון, ישר זורקת אותי ארבעים וכמה שנים אחורה, לתקופה של לפני מלחמת ששת הימים.

הייתי אז רק ילדה בת תשע, עשר ופתאום כולם התחילו לדבר על מיתון, ואפילו כתבו עליו בעיתון 'הארץ שלנו' שנהגתי לקרוא בשקידה. בזמנו הוא היה מנייר פשוט, בלי תמונות צבעוניות, עיתון רציני וחינוכי לילדים רציניים ומחונכים כמוני.

לא הצלחתי לקשר בין המיתון המאיים הזה לחיי השלוים והמוגנים עד ששמעתי לילה אחד את הורי מתלחשים בפולנית, מדברים על העבודה של אבא ומה הם יעשו במידה ו...

לא הכול הבנתי, חלק בטח דמיינתי, אבל עד היום אני זוכרת היטב את נימת הדאגה והחשש בקולם שהחרידה אותי מאוד. פתאום קלטתי שגם הורי הכל יכולים לא יודעים הכל וגם הם מפחדים.

כיום אני מבינה היטב את דאגתם, אבל אז היא ערערה את עולמי הקטן. בשנים ההן הורי היו היו זוג צעיר יחסית של שכירים שיצאו מהקיבוץ עם שני ילדים קטנים, מעט מאוד בגדים מהוהים ומאה לירות שקיבלו תמורת עבודת פרך של שלוש שנים.

אחרי שעזבו את הקיבוץ שניהם עבדו קשה מאוד, אבא הסתדר ככימאי במפעל שנמצא עד היום בצומת דשנים, די קרוב למקום בו אני עובדת היום, ואימא עבדה כמנהלת חשבונות בתחנת דלק.

הם שילמו משכנתא, ופרנסו את עצמם ואותנו בלי עזרה מאף אחד ותמיד העדיפו לקנות ספרים על פני מותרות. חיינו בדירה קטנה מרוהטת במעט רהיטים וכיום אני מבינה שהיינו עניים למרות שאז לא הרגשתי כך כי כולם חיו בצמצום.

האמת שלא היה על מה להוציא כסף בארץ בשנים ההן, לא היו טלוויזיות, אף אחד לא נסע לחו"ל ומכוניות היו נדירות מאוד. כשהיה קר הדליקו תנור נפט תוצרת פרידמן, וכשהיה חם אכלנו קרטיב (צהוב או אדום) ונכנסנו לבנק כדי ליהנות לכמה דקות מהקרירות של המזגן שהיה אז המצאה מודרנית ומרעישה.

החיים התנהלו בשלווה ובנחת במדינה שבקושי נחלצה מתקופת הצנע ופתאום מיתון! פיטורים, מחסור וחששות לעתיד.

במבט לאחור אז התחלתי להתבגר ולעשות את צעדי הראשונים מהילדות לבגרות.

אחר כך באה תקופת ההמתנה המתוחה שהתחברה אצלי לדאגה של המיתון ואז הגיעה מלחמת ששת הימים ופתאום הכל השתנה והזמן החל לרוץ במהירות מפתיעה.

בעיני הילדה שהייתי אז נראה היה שכל המבוגרים סביבי - כולל הורי והמורים בבית הספר - השתגעו קצת, או התבלבלו או משהו... הם דיברו כל הזמן על המלחמה ועל הנס שקרה לנו, התרברבו בצה"ל כמו ילדים שנצחו במשחק כדור רגל, הניפו דגלים, אספו אלבומים ותמונות של אלופי צה"ל, ואחר כך רצו וקנו טלוויזיות, טיפסו על הגגות כדי לכוון את האנטנה בזווית המושלמת.... מין קדחתנות מוזרה אחזה בכולם וסחפה גם אותי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בינתיים חלפו השנים, המילניום השלישי פרץ, והמיתון שוב מאיים. אני כבר מבוגרת, לפעמים אפילו חושבת על הפנסיה, ועדיין, כששוב מדברים על מיתון, אני חשה חסרת ישע כמו ילדה.

פתאום אין עבודה, פתאום אני יושבת במעבדה חסרת מעש ומבלה שעות ארוכות בקריאת ספר, יודעת שהחודש לא יהיה בונוס. הבוס מדבר על קיצוץ נוסף בשעות העבודה, ולמרות ששוב נצחנו, כנראה, במלחמה הפעם המיתון לא נעלם באורח פלא, המלחמה תמה והוא עדיין כאן, מדאיג ומאיים כמו לפני ארבעים וכמה שנים. 

ניתוח בהיר וצלול של אופי המלחמה של העולם הערבי בנו, אם לא נבין איך האיסלאם מתכוון לנצח אותנו לא נוכל להיערך מדינית, פוליטית, וצבאית.

זהו המניפסט החדש של מי שמבין מה הולך לקרות כאן. מאמר מכונן מדהים. חברים – לקרוא עד הסוף ולקרא חמש פעמים. העבירו לכל החברים שלכם מימין ומשמאל.

כעת , בעיצומו של מבצע "עופרת-יצוקה" ובדיוק כאשר גם השיעים-מצפון מאבדים סבלנותם, על סיפה של "הפסקת-אש"/הסכמים כאלה או אחרים, אנו חייבים לעצמנו לקרוא בעיון את המאמר הרצ"ב ולהפנים.

מאמר ארוך אך מקצועי – שנכתב בשולי הבלגן הקודם של "מלחמת" לבנון השניה.

מאחר ואין לנו מושג של ממש לגבי המנטליות-המוסלמית, חשוב להתייחס לדברי פרופ' שרון, מומחה ברמה בינ"ל לחקר האיסלאם, מהאוניברסיטה בירושלים.

מי שכתב במבוא "לקרוא חמש פעמים" , צודק. חשוב לקרוא יותר מפעם אחת בכדי לקלוט היטב .

זה כמובן מזכיר את ד"ר גיא בכור, שנטל על עצמו את המשימה להאיר את עינינו – ובעיקר את עיני מנהיגינו – באותן סוגיות בדיוק. בהבנת המנטליות-המוסלמית שהיא כה שונה משלנו ושל מדינות המערב.

     לנקות את האורוות ולהתכונן למלחמה

פרופסור משה שרון הוא פרופסור להיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים

הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אלוהים מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא. (קוראן סורה 9 פסוק 38)

צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם  (קראן סורה 9 פסוק 41. תרגום: אורי רובין, אונ' תל-אביב)

ממזרח תיכון חדש למלחמת לבנון השניה

מלחמת לבנון השנייה ("מלחמת ימי בין המצרים") של קיץ 2006 עדיין לא נסתיימה. כשדברים אלה נכתבים נסתיים בהפוגה רק סבוב אחד שלה. היא רק הקדמה למבוא לפתח דבר. כבר עתה נערכים אויבינו לעוד מלחמה ועוד אחת לאחריה, וכך לשנים רבות. במשך יותר מעשור ומחצה כורסמו נחישות העם, כוחו והאמונה בצדקתו באמצעות רעיון העוועים של "שלום" ו"מזרח תיכון חדש". מזרחנים טאטאו מתחת לשטיח את האמיתות שזעקו אליהם מכל תעודה שהם חקרו, מדפי כל עיתון ערבי שהם קראו. כולם ידעו  ש"הכיבוש" הוא רק אמתלא שמטרתה לדחוק את ישראל מכל נכס אסטרטגי שעדיין יש בידה ולהפכה לבת ערובה בידי חמסי הקסאמים ומחזבלי הקטיושות.

היום ברור לרוב המוחץ של החברה הישראלית החפצה חיים, שצריך לנצל את הזמן הקצר שנותר על מנת להתכונן היטב ומיד למלחמה הבאה: להכין את החזית ואת העורף, ולשנות את סדר העדיפויות הלאומי – להעלות את הביטחון מן המקום החמישי אל המקום הראשון. כי המלחמה בוא תבוא ומהר יותר משחושבים.

החלטת האו"מ – פיסת נייר חסרת ערך

חזבאללה הוא האויב המיידי. הוא איננו מתכוון להתפרק מנשקו ואין מי שיכפה עליו לעשות זאת. שנים רבות היו השיעים בלבנון העלובים, המפגרים והעניים שבאוכלוסיית ארצם, עתה הם הפכו לאדונים העושים בלבנון ככל העולה על רוחם ונתמכים על ידי שתי מדינות המחמשות אותם עד צוואר. עכשיו גם  ברור שחזבאללה לא ייצא חלש מסיבוב המלחמה הזה. פסק הזמן יאפשר לו להפיק את הלקחים מן המערכה ופטרוניו האיראנים והסורים כבר התחילו לספק לו טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים וטילים לטווח בינוני וארוך בעלי כושר דיוק גדול יותר.

מלחמה שלא השיגה דבר

צבא חזבאללה לא יעזוב אפילו עמדה אחת בדרום. עוד ראה תראו כיצד הם ישפרו עמדות ויחפרו בונקרים למול עיני צה"ל ומצלמותיו ובידיעת ממשלת ישראל. מאומה לא הושג במלחמה הזאת לבד מנייר נלעג של האו"מ והפוגה שבה לאויב תהיה אפשרות להתחפר טוב יותר 700 מטר מהגבול. אם איבד הארגון כמה לוחמים (לא הרבה יותר מאבדות צה"ל) אין הדבר מחליש אותו כהוא זה, כי הוא יוכל תוך זמן קצר לגייס אלפי שיעים תאבי שהאדה הזמינים בכל עת. מאגר השיעים הלבנוני הוא גדול, ובאיראן כבר מתאמנים כמה מאות שיעים מזה זמן בלוחמה זעירה.

אין שלום

הגיע הזמן להתפכח מן האשליות שהִנְחוּ את המדיניות הישראלית בדור האחרון. אין שלום. אין מזרח תיכון חדש. להפך עדיין חי וקיים המזרח התיכון הישן של ימי הביניים, מזרח תיכון שטוף אסלאם קנאי, לוחם, משיחי, אפוקליפטי מונהג ברוחם של אנשי דת מלאי משטמה לכל מה שאיננו מוסלמי על ידי נושאי כלים פוליטיים, אשר חרתו על דגלם לחדש את הח'ליפות ולהשתלט על העולם.

הקנאות האסלאמית הזאת מקיפה עתה צבורים גדולים ומדברת אל ההמונים בלשון שהם אוהבים לשמוע. אין טעם לנתח ניתוח פסיכולוגי בפרוטה את הסיבות לכך. ישנן עובדות המדברות בעד עצמן. זהו האסלאם שְשָֹם את שפיכות הדמים, ובמיוחד של היהודים, כערך עליון ואת הטרור כדרך פעולה. "אִדְ'בַּח אלְיַהוּד! – זְבַח את היהודים!" היא הוותיקה שבסיסמאותיו.

הטרור הופיע כמכשיר יעיל למדי אצל המוסלמים הראשונים והוא מלווה את תולדותיהם במינונים שונים של אינטנסיביות. לעתים זהו טרור של קבוצה קטנה או יוזמת בודדים ולעתים הוא טרור מאורגן, אך תמיד הוא נשען על חינוך ואינדוקטרינציה.

החשישיון השיעים במאות ה-11 עד ה-13 תרמו את שמם לשפות האירופיות המשתמשות במונח "אסאסין" כדי לתאר רוצח מן המארב, רוצח שכיר. האססינים המוסלמים בימינו  כמו החשישיון של ימי הביניים עוברים תהליך ממושך של אינדוקטרינציה וששים להיות שהידים, ולהגיע במהירות לגן העדן. בימי הביניים האינדוקטרינציה הייתה רק של המתאבדים השהידים עצמם; היום האינדוקטרינציה היא של הציבור כולו. היא מתבצעת בכל אמצעי: על ידי מטיפים במסגדים, בכלי בתקשורת האלקטרונית והכתובה, על ידי מורים, סופרים ואמנים, מחזאים, שחקנים וזמרים ובספרי הלימוד. חודה של מערכת התעמולה המוסלמית מופנה נגד היהודים. השהאדה בראש וראשונה היא נשק הג'יהאד נגדם.

חורבן ישראל הוא שלום האסלאם

על כן אומרים כל דוברי האסלאם השורשי הזה כי אין ולא יהיה שלום במזרח התיכון כל זמן שקיימת בו מדינת יהודים עצמאית שבה היהודים שווי זכויות למוסלמים. אין ולא יהיה שלום במזרח התיכון אלא לאחר החרבתה של המדינה היהודית, השמדת רוב תושביה היהודים, והפיכת פלסטין לחלק אינטגראלי של העולם המוסלמי – פקס  אסלאמיקה – שלום האסלאם.

מושג השלום ברוח חזונם של נביאי ישראל, בו משתעשעים בישראל אנשי ה"עכשיו" למיניהם ובכלל זה מנהיגי המדינה, במשך שלושה דורות ויותר, אינו קיים בתפיסה האסלאמית. שלום קיים רק בעולם האסלאם הנשלט על ידי מוסלמים. (מלחמות אחים באסלאם הם עניין פנימי, אי הבנות שקורות בכל משפחה טובה). כל מה שנמצא מחוץ לעולם האסלאם מוגדר כ"בית המלחמה" כלומר התחום נגדו מחויב האסלאם לאסור מלחמה עד לסיפוחו לעולם האסלאם.  וכל שטח שהיה מוסלמי אי פעם הוא הקדש, ווקף, של האסלאם ואין זכות לאיש לוותר עליו. ואם נכבש על ידי אויבי האסלאם אין הוא מאבד את מעמדו האסלאמי וחובה על המוסלמים, חובה שאינה בטלה לעולם, להחזירו לשלטון האסלאם. מדינת ישראל יושבת על אדמת ווקף אסלאמית. זהו מצב לא טבעי, שאינו יכול להיות ואינו יכול להתמיד.

קץ עידן השלום

הגיע קץ עידן "השלום" המדומה. יש רק עידן המלחמה בעבר בהווה ובעתיד ורק בו יש לעסוק ורק לקראתו צריך להתכונן. הציבור היהודי אינו שש לצאת למלחמות, הוא מעדיף אפילו שביב של רגיעה על פני המלחמה הוא מעדיף ללכת לישון עם "כוכב נולד", ולהירדם לקול המית יוני השלום. על כן הוא מופתע להתעורר לקולן של התפוצצויות הטילים.

בהציבנו את המלחמה כאלטרנטיבה היחידה הקיימת בחלק זה של העולם, שואל הציבור בצדק: עד מתי? והתשובה היא: עד שהמוסלמים יאבדו כל תקווה לחסל את המדינה היהודית, ופרוש הדבר עד אין קץ. הערבים והאסלאם בכללו לא יוכלו לעולם להשלים עם זה שמיליארד וחצי מוסלמים, השולטים על אוצרות ענק, אינם יכולים לחסל שישה מיליון יהודים הלכודים במלכודת מוות שרוחבה כחמישים קילומטר. מציאות זו פוגעת בכבוד המוסלמים, מרגיזה אותם, ומרתיחה ללא הרף את רגשי הנקמה בקרבם.  זוהי המציאות האמיתית שעמה אנו צריכים לחיות ומי שאינו מוכן להתמודד אתה, מקומו איננו במזרח התיכון – המזרח התיכון הישן והאכזר.

אל הקלאסיקה של המלחמות

על כן יש לחזור אל הקלאסיקה של המלחמות. לא "צבא קטן וחכם", כפי שאמר זה אשר הביא על ראשנו את מפלגתו של אלוהים, אלא צבא גדול וחזק. אנו זקוקים לכל הכוח: צבא סדיר גדול, מחסני חירום מלאים עד להתפקע, צבא מילואים מאומן ומיומן עד קצה גבול היכולת. הקץ לפְטוֹרים למיניהם, הקץ להשתמטויות מטעמי מצפון ומטעמים אחרים. כל בחור בריא לצבא, למערך הלוחם! שינוי ערכים יסודי, שינוי של סדר העדיפויות הלאומי: הכול למען כוח התקפי, לא כוח מגן; כוח צבאי מאומן היטב העומד הכן לתקוף בכל הכוח בכל העוצמה. לא עוד צבא ההגנה לישראל אלא צבא ההתקפה: ג'האד יהודי לעת הצורך. והצורך הזה כבר עומד מאחרי כתלנו.

מטרות המלחמה: סוריה צריכה להיחרב

Ceterum censeo Syrianem esse delendam

לא חזבאללה ולבנון צריכים היו להיות מטרות המלחמה האחרונה, ולא חזבאללה יהיה מטרת המלחמה הבאה אלא סוריה; על כן סוריה צריכה להיחרב, על משקל דבריו של קאטו הזקן שסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי: "סבורני שיש להחריב את קרתגו".

במלחמה האחרונה לא היינו רחוקים מהפסד צורב; האויב אינו צריך יותר מזה כדי להציג את הישגיו כניצחון. בעודי כותב את הדברים האלה שמעתי את נשיא סוריה מכריז על תבוסתנו. ואפשר שהצדק עימו שהרי  עודנו חי ויכול עדיין לדבר.

לא נגד לבנון היינו צריכים לצאת למלחמה הזאת אלא נגד סוריה, פטרוניתו של חזבאללה: החוליה המקשרת בין איראן לבינו. סוריה הייתה צריכה להיחרב עד היסוד. שום תשתית כלכלית או אחרת שלה לא הייתה צריכה להיות קיימת עכשיו – שדות התעופה, מסופי הדלק, הסכרים על הפרת, מפקדות הצבא, מערכות הטילים, וארמונות הנשיאות כל אלה היו צריכים להיות עיי חורבות, וצבא ישראל היה צריך להיות בפאתי דמשק. זה הייתה תוצאת המלחמה , שכל העולם הנאור ציפה לראות. במקום זה נדהם לראות חוסר החלטיות,  וגמגום על "פעולה מוגבלת" ו"קצת פה קצת שם" בשעה שאש החזבאללה הקיפה את הארץ עד למרכזה. אש זו ממילא הייתה נפסקת וכל יעדי המלחמה היו מושגים ברגע שסוריה הייתה מוכרעת אל העפר והדבר הזה יכול היה להיעשות רק אילו עמדה בראש ישראל מנהיגות נועזת, המבינה בדיוק את משמעותה של המערכה הכוללת לחיים שמולה ניצבת ישראל. גם איראן הייתה בודאי מתחילה לחשוב אחרת קצת.

עומק אסטרטגי

ועוד לקלאסיקה של המלחמה – עומק אסטרטגי. זהו המצרך שישראל זקוקה לו יותר מכל כשגבה אל הים. לפני 1967 לא היה לישראל עומק אסטרטגי והיא לחמה מתוך עיר בירתה ממש. מלחמת ששת הימים העניקה לה עומק אסטרטגי קטן, ובאו שוטי אוסלו ומסרו אותו לגרועים שבאויביה, כנופיות ערפאת אשר חרתו על דגלם את השמדתה. אולם הצבא שומר עדיין על שטח ההריגה של בקעת הירדן ויכול בחסות ההתיישבות היהודית לפעול בגב ההר. שוטי הנסיגות מסרו בעזה שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה וחשפו את הארץ לטרור הטילים, וסכלי נסיגות אחרים מבקשים לוותר על העומק האסטרטגי האחרון שנותר ביהודה ושומרון. אם זה חלילה יקרה תיהפך ישראל למדינת חוף צרה, כמו המדינה הצלבנית שאחרי 1187, אשר תגרה באופן דרך קבע את אויביה להשמידה. אוי לה אותה שעה אם ייהפכו לוחמי הקודש הפלסטינים במזרח אפילו לרבע חזבאללה. אנשי הצפון ברחו אל המרכז לאן יברחו שוכני הבועה התל-אביבית כשיפלו מהרי השומרון לא קטיושות אלא סתם צינורות קסאם פרימיטיביים ופצצות מרגמה? אל הים כחלומם הגדול של הערבים!

עדיין לא נמצא וגם לא יימצא תחליף לעומק האסטרטגי אותו איבדנו בלבנון. התוצאה של אבדן זה היא חורבן בגליל ועמידה חדלת אונים לנוכח מטר הטילים. כשברח צה"ל מלבנון בשנת 2000 בהוראת ממשלה ישראלית מוכת העיוורון, אמרו חסידי הבריחה שלא יפלו יותר חללים בלבנון. המחיר כך אמרו כבד: 25 חללים בשנה. במלחמה הנוכחית אנו מבכים את מתינו – על כל שנה ושנה מאותן שש שנים שילמנו בריבית גבוהה בהרוגים, בפצועים, בנכים, בחורבן.

הפלסטינים

ואשר לפלסטינים. כאן צריך לשים קץ בצורה חדה וחותכת לשטות הזאת הנקראת מדינה פלסטינית. לא משום חזונות "משיחיים" כפי שאומרים מתנגדי ההתיישבות היהודית על גב ההר, אלא משום שמדינה פלסטינית החברה בליגה הערבית והשולטת מן ההרים על רצועת החוף היא מתכון בטוח לחורבן. ועל כן במסגרת שינוי סדרי העדיפויות הלאומיות יש לקבוע את ההתיישבות בגב ההר כמרכיב יסוד בסדר החדש מיד אחרי שיקום הכוח הצבאי. זוהי גם דרך מצוינת להלחם בטרור. על כל נפגע בפעולת טרור תודיע ישראל על הקמתו של ישוב חדש. אין ספק שהאויב יבין מהר את משמעות הדבר. אילו כך נהגנו בעבר היה ישוב יהודי צפוף על גב ההר הנותן משען לצבא (בדיוק כפי שהיה הדבר בגוש קטיף בטרם הוחרב) ומחבלים למיניהם היו צריכים לחשוב היטב אם הרג יהודים כדאי. מדינת ישראל זקוקה לכל סנטימטר במזרח כדי להגן על תושבי הבועה ועל לב המדינה. זהו צורך קיומי לא שאיפת כיבוש שהרי כיבוש אין כאן כלל. אין עם כובש את ארצו שלו.

על כן יש להפסיק את מעשה ההבל של בנית "גדר ההפרדה", ואת המיליארדים שייחסכו לתת קודם כל לצבא ולהשקיע בצרכים חיוניים אחרים. עם לוחם היודע רק התקפה איננו מסתתר אחרי בדיחה של גדר בטון ותיל. אפילו החומה הסינית לא עצרה פולשים.

האם יש מנהיגות במדינת ישראל אשר תוכל להסתכל אל האמת הזאת בעיניים בלי מורך, מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות אשר תפתח את העוצמה הישראלית במידה כזאת שאויביה יאלצו לדחות את הג'האד עליה לזמן בלתי מוגבל?

האם ישנה מנהיגות אשר תתחיל להנחיל במדינה ערכי יסוד אחרים המבוססים על אמת ולא על דמיונות שווא אשר השפילו אותה והעמידו את עצם קיומה בסכנה?

אפשר שמנהיגות כזאת ישנה ואפשר שתמצא אחרי ניקוי האורוות.

פרופסור משה שרון

הוא פרופסור להיסטוריה של האסלאם והמזרח התיכון

באוניברסיטה העברית בירושלים

דווקא היום כשחזרתי מהעבודה עם ראש נפוח וגרון כואב גילו הבנים בוואדי מתחת לבית מין ציפור שהיא כנראה תנשמת או ינשוף או משהו...

הציפור שוכבת חסרת אונים אחרי שהותקפה על ידי עורבים ונראית פצועה, אולי...

הם נורא התרגשו והדביקו בזה את הג'ינג'י שהחליט להציל את הציפור ששמה עדיין לא ידוע. לקחו אותה לוטרינר ומה נשאר לי לעשות אם לא לשבת מול המחשב לשתות תה עם לימון ולשאול את קוראי מה זאת הציפור הזו?

עדכון

הווטרינר מוסר שהציפור המסתורית היא ינשוף השדות. עוד מעט יבואו לאסוף אותו מהחברה להגנת הטבע וכל הכבוד לג'ינג'י!!!

גם שמר עליה מעורבים וגם הציק לחבר'ה מהגנת הטבע עד שקיבל מהם תשובה מה לעשות וגם חטף צעקות ממני שהוא דואג יותר לינשוף מאשר לאשתו היחידה

בסוף (אחרי שלוש דקות בערך) התפייסנו כמובן.

אני לא הייתי מעזה לגעת בה, באמת כל הכבוד, ממש חסיד אומות הינשופים.

ואם כבר אני פה ברצוני להמליץ על הפוסט מאיר העיניים ורחב הפרספקטיבה של אסתי שעשתה לי קצת סדר בבלגן והסבירה לי של מי המלחמה הזאת.

  חן חן ורוב תודות אסתי.

נשאר רק לברר איך אלוהים שאוהב כל אחד נתן לבחורה אחת גם יופי וגם שכל וגם כישרון כתיבה?

סוף סוף תוקנה המצלמה שלי. עלה המון כסף אבל לקנות חדשה טובה כמוה היה עולה כפול אז החלטתי להשקיע ולתקן.

ולכבוד המצלמה עשיתי מאמץ והלכתי עם הג'ינג'י בבוקר, היה קשה להחריד, אני בכושר ירוד שחבל על הזמן, אבל עשיתי זאת וכהוכחה יש לי סט נאה של תמונות. היה נחמד להתנתק מהרדיו והחדשות לשעה של נחת ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר ובדרך מצאנו את עצמנו משוחחים על החורף השחון ועל זה שאין מספיק גשם וזה מדאיג אבל לפחות לחיילים אין בוץ.

גם המטיילים שבשנים קודמות נהרו לביקורים אצלנו וקנו דבש לא מגיעים השנה ומצב העסקים חלש מאוד ושוב גראדים על אשקלון... אין מנוס מהמצב והדאגה לא מפסיקה לכרסם בלבבות.

אולי התמונות ישפרו מעט את מצב הרוח.