הכל דבש

כיום אני תוהה אם חלק מהבעיה של עוגי הייתה הליברליות המופרזת שלנו. אולי טעינו, אבל אף פעם לא עשינו סיפור גדול מהקשר שלו עם הוריו הביולוגיים.

לא התלהבנו אבל שתקנו כי לא רצינו שהוא יאלץ לשקר לנו כל פעם שהוא מבקר אצלם, ולכן אמרנו שזה בסדר, אנחנו מבינים ואין בעיה.

אחרי שהוא הגיע לבית חולים היה לנו יותר זמן לדבר עם אחותו הגדולה ועם אימו הביולוגית ופתאום הבנו שבפועל רק היינו מעין משפחה אומנת.

בגלל חוסר הזהירות של משרד הרווחה האחות הגדולה שלהם גרה בפנימייה בקריה שלנו ובתושייה רבה הצליחה ליצור אתם קשר עוד כשהבנים היו בבית ספר יסודי. המשפחה הביולוגית שלהם לא רק שקיבלה מאיתנו קלטות ומכתבים כדי שידעו מה אתם (זה היה אימוץ פתוח) אלא גם היה להם איתם קשר ישיר. אולי בגלל זה הם ויתרו בזריזות כזו על פגישות פעם בשנה?

לא יודעת, לא שאלתי אבל די התחלחלתי כשהיא סיפרה שהיא ידעה תמיד איפה אנחנו גרים ואם היה לה יותר אומץ - היא הייתה אז רק בת שלוש עשרה - היא פשוט הייתה דופקת ונכנסת אלינו הביתה. רוב הזמן הילדים נקרעו בינינו לבין ההורים שילדו אותם. גילינו את זה בשלב מאוחר מאוד, אולי מאוחר מידי, וכשגילינו שהאימא הביולוגית של עוגי אפילו קנתה לו סיגריות... מאוד לא אהבנו את זה.

אני לא חושבת שעוגי מבין עדיין באיזה מצב לא נעים הוא העמיד אותנו. כבר שנים הוא מזגזג לו בין שתי משפחות, אבל רק אחרי שהוא הגיע לבית החולים נחשפו כל הסודות. שמרנו על התנהגות תרבותית וגם הם היו ממש בסדר, עד כמה שאפשר להיות בסדר במצב מביך כזה, אבל היינו מעדיפים שהקשר שלנו עם המשפחה הביולוגית של עוגי וצץרץ לא יהיה כל כך הדוק. אחרי הכל אימצנו רק את הילדים, לא את ההורים שלהם ואת שאר קרובי המשפחה הרבים מספור שלהם.

כיום, בגלל המצב שלו, אין לנו ברירה, ואי אפשר לבוא אליהם בטענות, הם עושים הכי טוב שהם מבינים, והם באמת לקחו על עצמם חלק גדול מאוד מהנטל של הטיפול בו בבית החולים, אבל כל פעם שהגענו לביקור היה עלינו להסביר לצוות למה לחולה אחד יש שתי אימהות ושתי אבות, ועוד המון קרובי משפחה שלא מכירים כלל זה את זה.

זה היה מביך, הזוי ומאוד לא נעים. לא חשבנו שנעמוד במצב כזה כשאימצנו אותם לפני חמש עשרה שנים. אז היינו צעירים ומלאי התלהבות אופטימית שכיום מתבררת כאידיוטית למדי.

השבוע המשפחה הביולוגית שלו גרה במלונית של המלון הממומנת באדיבות צה"ל. הם השגיחו עליו כל הזמן, בעיקר האימא והאחות, וכמובן שהיו המון קרובי משפחה שבאו לבקר. מהשבוע הבא זה יהיה פחות אינטנסיבי. המלונית נגמרה ולנסוע הלוך ושוב כל יום זה די מתיש.

למרבה המזל תוך שבוע המצב הגופני של עוגי השתפר מאוד. הוא כבר נושם בלי סיוע, יורד מהמיטה, נפטר מהקטטר ומהזונדה. כיום יש לו רק תחבושת על העין שאיננה ופלטות מתכת בתוך הפה. ייקח זמן עד שהעצם תתאחה ויורידו אותן, אמרו לנו שזה עניין של חודש לפחות. בניתוח השחזור שמו לו פלטות שמחזקות את העצם מבפנים והן יישארו כנראה לתמיד. אני מניחה שבעוד כמה שבועות יתאימו לו עין תותבת מזכוכית והוא יחזור לעצמו מבחינה גופנית עד כמה שאפשר במצב שלו.

מבחינה נפשית זה הולך להיות מסובך יותר. לפי מה שהוא סיפר הכל קרה כי הוא היה שיכור ובדיכאון. ידענו שהוא שותה הרבה ביציאות עם החברים ותמיד רבנו איתו על העניין, אבל לא עלה בדעתנו שהוא שותה גם בצבא.

אין לי מושג מה ההשלכות של מה שהוא עשה מבחינת הצבא. הוא יקבל טיפול, ייענש, יעוף מהצבא? המצב עדיין לא ברור.

מה שכן ברור זה שאנחנו חשים שלפחות חלק ממה שקרה לעוגי הוא באשמתנו. במשך שירות הצבאי הקצר שלו הוא לא היה במסגרת מלחיצה, לא טרטרו אותו ובטח שלא התעללו, הוא בא עם הבעיות מהבית, כלומר, הכל קרה בגללנו ואולי גם בגלל המטען שהביא מהילדות.

רק אחרי הפציעה שלו גילינו עליו כל מיני דברים שמפתיעים אותנו לרעה, למשל שהוא נהג לעשן סיגריות שקנה בכסף הכיס שנתנו לו בנדיבות וכשזה לא הספיק גם אימו הביולוגית תרמה משלה. היא ידעה שהוא מעשן אבל לנו הוא סיפר שהוא לא נוגע בסיגריות, וכששאלנו מה הריח הזה שנודף ממנו הוא טען שזה מהסיגריות של חברים.

ג'ינג'י שמתעב עישון וסיגריות הזדעזע כל כך עד שהוא הפסיק לבקר אצלו במשך כמה ימים, ואם לא הייתי לוחצת עליו שיגיע לבית החולים הוא היה ממשיך להחרים אותו עוד הרבה זמן.

כל אחד מהם ילדותי בדרכו שלו. עוגי עם הבריחה שלו לעישון ושתייה וג'ינג'י עם הברוגזים שלו. צץרץ דווקא מפתיע לטובה. נוסע לאחיו הגדול כל יום, דואג לו ואוכל את הלב כי קודם הוא תמיד הציק לו והעליב אותו.

אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אחרי שהוא יצא לחיים האמיתיים. לאימא הביולוגית שלו אין אפשרות להחזיק אותו אצלה, היא גרה בדירה קטנה והיא לא במצב כלכלי מזהיר, ואביו הביולוגי נשוי שוב ואב לילדה קטנה. אחותו הגדולה שעשתה הכל כדי לחבל באימוץ שלהם היא סך הכל ילדה בת 25 בערך וחיה בדרום הארץ עם חבר ומתכננת ללמוד. לאף אחד מהם אין אפשרות לטפל בעוגי ולמרות שהם עשו כמיטב יכולתם לעזור לו לעבור את התקופה הקשה הילד כבר בן 21 והוא צריך להתחיל לבנות לעצמו חיים משלו.

הוא יצטרך להשתנות, להתבגר ולקחת אחריות על עצמו, לנו כבר נמאס לשלם את ההוצאות שלו, לטפל בבלגנים שהוא משאיר אחריו, להתאמץ ולסדר לו את החיים ולקבל בתמורה פרצופים חמוצים והתחמקויות כל פעם שאנחנו רוצים עזרה במכון.

הלוואי והוא היה מוכן לעבוד עם ג'ינג'י בדבורים, זה היה מעסיק אותו ומסדר לו פרנסה גם בהמשך הדרך, אבל עוגי לא אוהב לעבוד קשה ולהזיע, כמו רוב הצעירים הוא רוצה לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. שונא ללכלך את הידיים. כל פעם שביקשנו עזרה הוא תמיד התחמק ועשה טובה כל פעם שהושיט יד לעזרה גם אם בתמורה שילמנו לו בעין יפה. כבר סיפרתי לא פעם איך כעסנו עליו כשהיה מבזבז בלי חשבון כסף בפאבים ובמסעדות. מנהגי הבילוי שלו תמיד הרגיזו אותנו. בזמן שאנחנו עבדנו מצאת החמה עד צאת הנשמה הילד בילה בלילות, ישן בימים והתרגז כשהערנו לו שהוא מגזים. למרבה הצער הוא מהטיפוסים האלה שתמיד מרגיש דפוק ומקופח. הוא תמיד התלונן שלא עשו לו ולא נתנו לו למרות שבפועל השקענו בו יותר מאשר בשאר מהילדים ואולי הוא צדק מבחינתו אבל עשינו הכי טוב שיכולנו וכיום אנחנו די שבורים ומותשים וחרדים מאוד ממה שיביא העתיד.

בחיים לא הייתי מאמינה שדווקא עוגי שלנו יגיע לחדשות. מרגיז אותי כמה אי דיוקים ושטויות נכנסו לכתבה הזו ועל הטוקבקים המרושעים אני מעדיפה לא להגיב.

האמת, לא הייתי טורחת בכלל להכניס את הלינק אבל מישהו כתב לי בתגובה מרושעת במיוחד שאני רמאית והכל המצאות, הלוואי וזה היה נכון והילד היה בריא ושלם ושתי העיניים היפות שלו היו עדיין בסדר.

מחקתי את התגובה וניסיתי לשכוח אותה, יש לי מספיק בעיות גם ככה.

בינתיים הילד יצא מטיפול נמרץ והוא במחלקה רגילה, אפשר לבקר אותו כמעט לאורך כל היום ואני נדהמת כל פעם מחדש לגלות כמה חברים ומכרים יש לו ועד כמה כולם אוהבים אותו ודואגים לו. יש לו המון ביקורים וכולם תומכים ומעודדים. הוא מזהה את כל מי שבא, שמח לקראתם ומצליח גם בלי לדבר להביע את כל מה שהוא מרגיש (חבל שאי אפשר להביא לבית החולים גם את הכלב שלו, אני יודעת עד כמה הוא מתגעגע אליו) אנחנו מקווים שהמצב ימשיך להשתפר והוא יתגבר ויקום על רגליו ויוכל לחזור וללטף כלבים וחתולים ולשחק כדור רגל כמו שהוא אוהב.

כל העידוד והתמיכה והחום שאנחנו מקבלים מכל החברים והמכרים, כולל אלו הוירטואליים מחזקים אותנו מאוד. אני רוצה להודות מקרב לב לכל המגיבים והדואגים ובמיוחד לחגית המקסימה שארגנה לנו מתנה מפתיעה ונהדרת בעזרת כל החברים מישראבלוג.

תודות מקרב לב לכולם, אני מקווה שבעתיד יהיו לי בשורות טובות יותר והרבה פחות פחות דראמטיות.

אני רוצה להודות לכל מי שהתקשר השאיר תגובה חמה והציע עזרה. לצערי אין לי זמן וסבלנות לענות לכל אחד בנפרד, אני עמוסה מידי ולפני עוד עומד יום ארוך.

החלטנו לנסות לחזור לשגרה מהר ככל האפשר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצור את החיים ולהפסיק לעבוד ולדאוג לבית ולמשפחה.

עוגי נמצא בידיים טובות, מטפלים בו כמו שצריך וכל מה שנשאר לנו זה לחכות בסבלנות עד שהמצב יתבהר. הוא שוכב בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם, מותר לבקר אותו לכמה דקות רק פעמיים ביום.

הפנים שלו נראות בסדר גמור, קשה להאמין שעברה עליו טראומה כזו, יש תחבושות על הראש והסנטר אבל הפה והאף נראים ממש בסדר, רק נפוחים קצת. עין אחת עם תחבושת, עין אחת עצומה. הרופאים חוששים מאוד מזיהום ולכן צריך לשים חלוק ולרחוץ ידיים לפני שנכנסים אליו.

החשש הכי רציני הוא כמובן מפני פגיעה מוחית. בינתיים נדמה שהיה לו מזל והמוח לא נפגע אבל עד שהוא לא יתעורר לא נדע בביטחון מה המצב.

ההורים הביולוגיים שלו הגיעו אחרי שהודענו לאחותו הגדולה שהוא נפצע ופשוט התנחלו שם. אימא שלו עשתה סצנה שלמה של בכי והתעלפויות, הזעיקה את כל האחים והאחיות שלה, יש לה המון, והחליטה להישאר לישון במלונית של בית החולים.

חמותי שאלה אותי בטלפון (ביקשנו שלא תגיע בינתיים) די בעוקצנות איפה היא וכל האחיות והאחים שלה היו עד היום כשהיה צריך לגדל אותו יום יום, להאכיל, להכין שיעורי בית, לדאוג לכל קטנות היום יום בלי רעש ובלגנים?

טוב, בגיל שמונים וחמש מותר להגיד כל מה שחושבים בלי לעשות חשבון. אני מודה שגם בעיני לא מוצאת חן ההשתלטות הזו אבל אי אפשר להפיק היסטריה מאשכנזים כמונו. אנחנו שותקים ומנסים לשמור על קור רוח. ג'ינג'י התפרץ פעם אחת בבכי כשרק הגענו לבית החולים אבל נרגע מיד, ובצהרים אחרי שעוגי סיים את הניתוח הכל כך ארוך ומתיש הוא נסע לעבוד במכון - לא היה טעם סתם לשבת שם וצריך לדאוג גם לפרנסה, נצטרך משאבים עצומים אחרי שהילד ישתחרר מהצבא ומבית החולים.

אחרי הצהרים חזרתי הביתה וישנתי שינה ארוכה וממושכת בבית. לילי חזרה בערב עם החבר שלה והם לקחו כמה ימי חופש כדי לעזור לנו. יש כוורות שצריך להזיז והמון עבודה בבית ובמכון שאי אפשר לדחות. אנחנו לא מתכוונים לעבור לגור בבית החולים. הילד בין כה וכה לא יודע שאנחנו שם, אז מה הטעם? מישהו צריך ללכת לעבודה, להמשיך לחיות כרגיל ולשאת בעול.

העבודה הקשה תתחיל אחרי שהוא יתעורר ויבין שאין לו עין אחת ושהוא בעצם נכה.

הבוקר אני מתכוונת ללכת לעבוד וגם לג'ינג'י יש פגישות ומחויבויות, צץרץ החליט לא ללכת היום ללימודים ולהיות עם אחיו בבית חולים אבל ממחר הוא חוזר ללימודים, לא יעזור לאף אחד אם הוא ישב שם כל היום ויפסיד לימודים.

בצהרים אני וג'ינג'י ניסע לראות את עוגי ולפגוש את הרופא, ואולי סוף סוף יגיע הדו"ח ממצ"ח נדע מה בדיוק קרה שם. איך זה קרה שעוגי נפצע בבסיס עורפי ששייך לחיל החינוך, בסיס שכמעט לאף אחד אין בו נשק?

הימים והשבועות הראשונים יעברו איכשהו, הקשיים הרציניים יתחילו רק אחר כך, אחרי שהוא ישתחרר ויצטרך לחזור לחיים. אני רק מתפללת שהוא לא יהיה פגוע מוח, אפשר להסתדר בלי עין אחת, אבל מה יכול בן אדם לעשות אם הראש נדפק? גם לפני הפציעה הייתי מודאגת מה הוא יעשה בחייו אחרי השחרור, עכשיו אני ממש חרדה לעתיד שלו.

ובשקט בלב מנקרת מחשבה, איזה מין בן אדם אני, איזה מין אימא לא צועקת ולא בוכה ולא מתעלפת, שומרת על ראש רגוע וחושבת כמה צעדים קדימה במקום פשוט להתמוטט בבכי? אני תוהה אם הייתי נשארת קרת מזג כל כך גם אם חלילה לילי או צץרץ היו נפגעים ככה?

כשאנשי קצין העיר הופיעו וקלטתי סוף סוף שמי שעומד ליד הדלת הם חיילים הרגשתי כאילו קפאתי לגמרי, הבנתי הכל, ההיגיון והראש פעלו כמו שצריך אבל הרגשות קפאו, לא פחדתי, לא רעדתי, לא בכיתי, נשארתי רגועה לגמרי ורק שאלתי אם זו הילדה או הילד, ובשקט בלב הכנתי את עצמי ללוויה כי הייתי משוכנעת שהם אומרים פצוע אנוש כדי להכין אותי נפשית שהוא נהרג.

ואני שוב רוצה לציין את הפתעתי מהיעילות האנושיות וההתחשבות של נציגי צה"ל. הם היו פשוט נפלאים, וגם החברים שלו מהנוער העובד שהגיעו מיד וישבו איתנו חצי יום התנהגו בצורה נפלאה.

כולנו רגילים יותר לקטר ולהתלונן ולספר זוועות על ההתנהלות של המוסדות שלנו, אבל הפעם הם היו פשוט נהדרים.

יש לי חדשות לא טובות. אני עדיין מרגישה חצי חולמת, לא ממש מבינה מה בדיוק קורה ומה יהיה בעתיד.

היום בבוקר, בחמש בבוקר הגיעו אלינו מקצין העיר להודיע לנו שעוגי נפצע קשה. האמת, הייתי בטוחה בהתחלה שזו הקדמה כדי לרכך את הידיעה שהוא נהרג.

למרבה המזל מתברר שהוא לא הרוג, אבל כנראה שהייתה פליטת כדור, אולי בגלל טעות, זה עדיין לא ברור, מצ"ח עדיין חוקר ואין לנו פרטים מדוייקים.

עוגי מאושפז ברמב"ם. כדור פגע לו בראש, עין שמאל שלו הלכה. הלסת רוסקה. ניתחו אותו במשך כשש, שבע שעות. לפי דברי הרופאים אחרי שהוא יצא מהניתוח הוא יהיה בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם

מקווים שאין פגיעה מוחית, לא ראו נזק למוח בצילום שעשו בחדר הניתוח, אבל זה מוקדם מידי לדעת מה בדיוק יהיה בעתיד.

היינו ברמב"ם מחמש בבוקר עד אחת עשרה ומשהו, ואחרי ששמענו שהניתוח כמעט הסתיים נסענו הביתה להתארגן, ובקרוב נחזור לבית החולים. כנראה שיניחו לנו לראות אותו אחרי שהוא יצא מהתאוששות, אבל רק לכמה דקות.

ההורים הביולוגיים שלו וגם אחיו ואחותו הגדולים נמצאים שם, וגם נציגים של תנועת הנוער ושל הצבא. כולם היו ממש נהדרים ועשו למעננו מעל ומעבר, קצין העיר והמפקד של חיל חינוך והנציגים של הגרעין שלו בתנועת הנוער, פשוט נהדרים.

אחרי שבישרו לנו שהשלב הקריטי של הניתוח הסתיים והלסת שלו מאוחה שוב החלטנו לחזור הביתה כדי לקחת רכב מפני שהגענו לשם במונית שהצבא שלח לנו. אני נוסעת עוד מעט חזרה לבית החולים, חזרתי רק לכמה דקות כדי לקחת תרופות ולהחליף בגדים. האמת שאין לנו הרבה מה לעשות עכשיו, רק לחכות ולקוות שהוא יצא מזה.

העבודה החדשה מעסיקה אותי מאוד וממלאת את כל זמני למרות שזו רק חצי משרה. אחרי שהייתי ספונה בבית כמעט שנה עם גבס ובקושי הבלחתי החוצה, וגם כשעשיתי את זה לא נהניתי עכשיו פתאום טוב.

אני ממש חוששת לכתוב את זה מחשש מעין רעה אבל פתאום טוב לי, סוף סוף אני מרגישה שהגעתי למקום שמתאים לי ושהגיל והניסיון שלי מהווים יתרון.

ולא שקל לי - אני מתרוצצת, נוסעת לפה ושם, עולה ויורדת מדרגות, נכנסת ויוצאת מבתים של אנשים, מחפשת עדיין כתובות, אבל תמיד מוצאת ובאה על שכרי בכך שאני זוכה לדבר עם אנשים ששמחים לקראתי, ושאני נראית להם צעירה ומגניבה.

פתאום הגיל שלי והשערות הלבנות הם יתרון, הם מסווים את העובדה שמבפנים אני עדיין אני - צעירה וקצת מבולבלת שלא מבינה מהחיים שלה. אנשים רוכשים לי אמון, מכניסים אותי לביתם, מניחים לי לבדוק את לחצן המצוקה שלהם, מספרים לי על עצמם, על עברם ועל התקוות לעתידם, מציעים שתייה ואוכל, ורוב הזמן (חוץ מאלה ששרויים בדיכאון) שמחים לקראתי.

העבודה שלי היא לעשות מה שאני עושה בין כה וכה - להסתכל על אנשים, לראות מה קורה אצלם, לנסות להבין אותם, ואם יש צורך לנסות לפתור להם בעיות. אני חלק מארגון קטן שרובו מתנדבים וגם המשכורת שלי לא משהו, אבל השעות נוחות מאוד, ואין לי בעצם בוס על הראש, רק מנכלי"ת נעימה מאוד שנמצאת במשרד אחר אבל נפגשת איתי לעיתים קרובות, משגיחה שאני מסתדרת ומשוחחת איתי בטלפון כדי לבדוק שאני בסדר.  

עוד לא החלטתי אם זה מזלי הטוב או הרע שאימא שלי היא מתנדבת מאוד מאוד מוערכת שם. מספיק שאני מציינת את שמה ופני האנשים מתבהרות מרוב שמחה והמניות שלי עולות. הבעיה היא שעלי לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה ולהיות יעילה ונעימה כמוה כדי לא לאכזב אותם.

כדי לא להרוס את שמם הטוב של הורי (גם אבא מתנדב שם ומדריך אנשים ברזי המחשב) הגדלתי ראש וגייסתי גם את המחשב הביתי שלי לעבודה. העתקתי את רשימת האנשים שלי לטבלה מסודרת, מיינתי אותם לפי רחובות, ואני מתרוצצת בינהם, לומדת להכיר אותם ומניחה להם להכיר אותי. אני מציגה את עצמי, מסבירה מי אני ושאני המחליפה את המנהלת המיתולוגית של המשרד. המסכנה נפלה וסדקה את האגן, וגם אחרי שהיא תחזור לעבודה היא לא תוכל יותר להסתובב ברחבי הקריה. יש אצלנו המון מדרגות, עליות וירידות, הרגל השבורה לשעבר שלי קצת מוחה על המאמצים אבל בינתיים עומדת בזה.

תהיה לי במשכורת תוספת קטנה לדלק, ונתנו לי טלפון נייד ורוב הזמן אני מתרוצצת בחוץ, קובעת לעצמי את סדר היום ואוהבת את זה. חוץ מהאנשים שלנו אני גם בקשר הדוק עם עובדת סוציאלית של המועצה - שממוקמת ברוב נוחות מעבר לרחוב - אני עומדת לשירותה אם יש צורך בכך וזוכה לקבל ממנה הדרכה בקשר לזכויות של קשישים.

במצוותה הבאתי אתמול חיתולים למבוגרים לגברת מקסימה שהיה קשה למצוא את הבית שלה, אבל טוב שהתעקשתי. היה תענוג להכיר אותה ולשוחח איתה. שעה אחר כך הגעתי לאישה שהייתה שכנה של סבתא שלי ז"ל וגרה עדיין באותה הדירה שגרה בה כשאני הייתי ילדה קטנה.

סבתא מתה מזמן אני כבר שנים לא ילדה אבל היא עדיין שם. ממש במקרה פגשתי בדרך אליה את המורה לנהיגה שלי שזכר אותי למרות שיש לי רישיון כבר מעל עשר שנים. בדיוק כמוני גם הוא התבגר והלבין, לא זיהיתי אותו, אבל הוא זיהה אותי. להפתעתי זיהתה אותי גם מישהי שעובדת במרכז היום לקשישים. היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותי כילדה קטנה. הגעתי לקריה שלנו בגיל שלוש, היום אני בת 54 ונראית כמובן אחרת לגמרי אבל היא זיהתה אותי מיד.

ובכלל, מאז שהתחלתי לעבוד שם אני פוגשת כל הזמן אנשים מהעבר, אחד הנהגים הוא בחור ששירת איתי בצבא, ויש פה ושם אנשים שזוכרים עדיין את סבא וסבתא שלי שנפטרו מזמן. מסתבר שהעובדה שאני גרה מעל חמישים שנה באותו מקום קטן ונחמד מהווה יתרון עצום.

המגוון של אנשים שאני פוגשת הוא עצום. בקריה שלנו היו שני גלי עליה גדולים, אחד בשנות החמישים מפולין וממרוקו, והשני בשנות השבעים של מה שכונה אז רוסים. חוץ מזה נסחפו לכאן אנשים מעוד מקומות. פגשתי גברת קשישה בת תשעים וחמש שעלתה לארץ משוויץ ועדיין שמרה על המבטא המקורי שלה, והיום פגשתי גברת מרשימה אחת שבעלה המנוח היה בן דודו של קפקא. הוא צייר אותו ומסגר את התמונה במסגרת מדהימה ממתכת. הגברת הזו שנהניתי עונג רב לשוחח איתה היא ייקית גזעית - אישה משכילה ודעתנית שנוהגת עדיין במזדה שלה למרות שהיא כמעט בת שמונים. היא גילתה לי בסוד שפרגאים כמו בעלה גרועים מבחינת הקפדנות והפיינשמקעריות מייקים.

פגשתי הבוקר גברת מבוגרת, יפת תואר, חולת אלצהיימר שגילתה לי ששמה העברי בטעות יסודו, שמה בעצם אריקה. היא ספרה לי את זה כי היא הייתה בטוחה שהיא מכירה אותי עוד מזמן ושעלינו יחד לארץ מצ'כיה.

לא התווכחתי, רק ניחמתי אותה שגם לי שינו את השם כשעליתי לארץ, ושמחתי שהיא חיה עם הבת והחתן ועם מטפלת שדואגת לה והיא לא לבד. יומיים קודם פגשתי גבר חולה אלצהיימר שחי עם אשתו שמרגישה אחרי חמישים שנות חיים משותפים שהיא גרה עם זר. היא כבר מעל שמונים ובעלה מבוגר ממנה ומכאיב לה שהוא מתעקש לישון במיטה נפרדת, ובכל זאת היא ממשיכה לדאוג לו ולטפל בו כי אחרי כל כך הרבה שנים יחד היא לא מסוגלת אחרת.

רוב האנשים שאני אם הבית שלהם הן נשים אבל יש גם גברים מעטים. פגשתי היום אדון מבוגר, חביב ואופטימי למרות שהוא מעל שמונים. הוא גר לבד רק עם כלב קשיש ונהנה לראות משחקי טניס בטלוויזיה. לשמחתי הבת שלו בנתה בית לא רחוק ממנו וכבר יש לו נינים ממנה. כל אחד מהאנשים שלי הוא עולם אחר, כל בית הוא יקום חדש ושונה, יש ריח אחר, זיכרונות אחרים, שמחות שונות וגם כאבים אחרים.

אתמול פגשתי את רופאת הילדים שלנו שיצאה לפנסיה. היא עדיין פעילה והמבטא הרומני שלה עדיין חזק ונלבב. ממשיכה לחייך למרות הבריאות המתרופפת, בעלת חוש הומור נהדר וצלולה להפליא. היא הראתה לי תמונה של עצמה כרופאה צעירה בכפר רומני, אישה יפה ונמרצת יושבת בכרכרה רתומה לסוס. ככה היא נסעה בזמנו בין הלקוחות שלה ועדיין היא זוכרת לטובה את הסוס הנאמן שלה שהיה אמין יותר מכל מכונית.

מסתבר שאנשים שחיו חיים מלאים וטובים מזדקנים באותה הדרך, נשארים אופטימיים ויש להם ידידים שמלווים אותם עד הסוף. אנשים שלא דאגו לבריאותם ולא אספו סביבם משפחה וחברים יזדקנו בבדידות ובקושי. צריך גם מזל כמובן, וגנים טובים, והמון כוח ואומץ. אני קוראת בלוגים של צעירים דיכאוניים ומחייכת, ילדים אתם חושבים שקשה לכם? הצחקתם אותי, חכו עוד שישים שנה ואז נראה אתכם.

בשבוע הבא אהיה כוננית, עלי להיות זמינה כל הזמן בטלפון ואם יהיה צורך יקראו לי גם אחרי שעות העבודה, יהיה מעייף אבל בטח גם מרתק. ובינתיים תהיו בריאים ותשמחו בכל רגע של נעוריכם. הם נגמרים מהר מידי, הנעורים.