הכל דבש

תודה לכל המגיבים והמברכים, בדרך כלל אני עונה אישית לכולם אבל הפעם אין לי פנאי. רק בקושי התחלתי להתאושש ואפילו הצלחתי לאכול קצת אחרי שלושה ימים של צום וג'ינג'י שרק חיכה בסבלנות לרגע המתאים נפל למשכב, בוחר את הרגע ההולם בערמומיות גברית טיפוסית.

בניגוד אלי הוא נעשה עוד יותר זללן, ואם לא די בזה הוא חולה רעשני ביותר. מתעטש ומשתעל ומנגב ללא הרף את האף... אין רגע שקט ממנו ומסימני המחלה שלו.

ואם לא די בכך אז הכלבים בריאים להכעיס ודורשים את הטיולים הרגילים שלהם

שמעתי על כלבים שמסרבים לצאת החוצה בקור ובגשם. הכלבים שלי דווקא פורחים בקור ולא מוטרדים כלל מגשם.

אני יכולה להוסיף עוד ועוד תיאורים מזעזעים על טיולים בגשם ובערפל בעוד בעלי שוכב לו בנחת מתחת לפוך ועוד מעז להתלונן שהוא סובל  אבל למי יש זמן?

במקום זה אצרף כמה תמונות להמחשה ואניח לכם לדמיין את הזוועה לבד.

יוצאים עם שחר

ערפל

וקצת שמש בדרך חזרה

זה התחיל עם הרגשת חולשה קלה ביום רביעי, אבל אז הצנחן שלנו חזר עם גימלים ודלקת גרון ולא היה לי זמן לחשוב על זה.

ביום חמישי, בעוד אני מבשלת, הוא נזכר פתאום שאולי יש לו איזה מרשם למשהו במדי א'. בדקתי וגיליתי מרשם לראפפן. אחרי שגמרתי להתפלץ ולכעוס עליו רצתי לבית המרקחת וקניתי, דקה לפני שהוא נסגר, את האנטיביוטיקה.

ביום שישי עוד תפקדתי, קצת לאט אבל עשיתי הכל. פיצה ובורקס וקניות לשבת. אחר כך עוד הלכנו לסרט "שומרי הסף" אבל לקראת הסוף כבר רעדתי כל כך מקור והרגשתי כל כך רע עד שאני לא ממש זוכרת מה היה שם.

בשבת ביליתי את רוב היום במיטה, נסעתי להביא לג'ינג'י אוכל אבל לא נשארתי איתו, חזרתי מהר הביתה ושוב התרסקתי למיטה.

אתמול קלטתי פתאום שלא אכלתי שום דבר כבר שלושה ימים, והכי מוזר, אין לי שמץ של תיאבון.

מוזר מאוד.

היום אני כבר מרגישה טיפה יותר טוב, התחלתי כבר להסתובב בבית, לעשות קצת סדר וניקיון. אפילו שמתי מכונת כביסה, אני מקווה שאצליח גם לתלות אותה. 

ודווקא השנה כן קיבלתי חיסון נגד שפעת

גם ג'ינג'י קיבל והבוקר הוא כבר התחיל להתלונן שכואב לו הגרון והוא מרגיש רע. אני מקווה שהוא יכריז על עצמו כחולה רק אחרי שאני אתאושש קצת יותר.

אני תוהה אם הייתה כוונת מכוון בתזמון הבחירות בישראבלוג עם הבחירות בארץ?

אשמח לקבל תשובה לשאלה הזו.

הבחירות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה ולדעתי הצנועה השנה הבחירות בארץ יהוו המשך של מחאת הקיץ. אני מקווה מאוד שהתוצאות שלהן יזעזעו את מי שחשב שכולנו בכיס הקטן שלו ושל חבריו העשירים, ודברים ישתנו במדינה, ואם לא הפעם אז תמיד יש עוד בחירות בפעם הבאה.

אני, אם זה עוד לא היה מובן, בעד בחירות, ואוהבת מאוד את התעמולה שדחקה באזרחים ללכת להצביע ועשתה זאת בחן רב ועם חוש הומור בריא.

אני מקווה בכל ליבי שבחירות 2013 יגרמו לשינוי לטובה בארץ, אבל לא מצליחה להבין מה הטעם בבחירות בישראבלוג.

מבחינתי די היה בכך שיבחרו על פי המלצות הקוראים חמש, או אפילו עשר הבלוגים הטובים ביותר על פי קטגוריות, ותו לא.

השלב הבא שבו בוחרים את הטוב ביותר בכל קטגוריה ומאכזבים את כל השאר מעורר בי אי נוחות וצער.

לבחור בבלוג הטוב ביותר זה כמו לבחור את הבחורה הכי יפה, או את האוכל הכי טעים. אי אפשר באמת למדוד דבר כזה ובסופו של דבר נבחר מי שיש לו די קוראים וחברים שמוכנים לטרוח ולהצביע מכמה וכמה מחשבים, ולא זה שכותב הכי טוב, ואיך בכלל אפשר להחליט מי כותב הכי טוב?

מה שטוב ומרתק אחד משעמם ומאוס בעיני האחר.

גילוי נאות – אחד הבלוגים שנבחרו לחמשת הטובים בקטגוריה שלהם הוא שלי. נחמד לדעת שהומלצתי, אבל לא אכפת לי במיוחד אם אבחר או לא, ואם זה יצער את אחד המתחרים הצעירים יותר שלי אז אני מוותרת מראש.

אני מקווה שכל מי שהגיע לחמישייה המתחרה מרגיש כמוני שמח ומרוצה, ושאיש לא יתאכזב אם לא יקבל מקום ראשון, כי במקרה הזה ההשתתפות חשובה הרבה יותר מאשר הזכייה.  

מאז המחאה החברתית התחלתי להתעניין הרבה יותר בפוליטיקה. אפשר אפילו להגיש שפיתחתי סוג של אובססיה. אני קוראת הרבה, מתעניינת, מצליבה מידע ובסוף מוצאת את עצמי מחליטה לא לפי מצע או נאומים אלא על סמך אינסטינקט, לפי תחושת בטן ורגש חיבה או סלידה שמעורר בי הפרצוף של הבן אדם.

גילוי נאות, מביבי סלדתי ממבט ראשון, משהו בפרצוף שלו, בטון הזחוח, בסגנון הדיבור הנפוח... לא אוהבת אותו. הפעם היחידה שהייתי מרוצה ממנו קצת הייתה כשהוא נשא נאומי הסברה על מדיניות ישראל במלחמת לבנון השנייה. הוא דיבר אנגלית מעולה ונתן פייט טוב, אבל ברגע שעבר לדבר עברית ועסק בעניינים הפנימיים של המדינה... אוי ואבוי, מרוב עצבים העברתי ערוץ כל פעם שפרצופו מדושן העונג הופיע על המסך ועל בת זוגתו עדיף שלא אגיד מילה, חבל על לחץ הדם שלי.

בנט אגב מעורר בי אותם רגשות, הוא פחות מלא מעצמו מאשר ביבי, אבל גם הוא מעצבן אותי, וחוץ מזה הוא דתי, ואני חילונית אדוקה. הוא יכול להיות מגניב וצעיר וחייכן כאוות נפשו, אין לו סיכוי אצלי.

ימנים ודתיים אם כן לא באים בחשבון, מי נשאר? שמאל ומרכז.

בבחירות הקודמות הצבעתי לליבני, בעיקר כי היא הייתה אישה. אחרי שהיא זכתה ולא עשתה עם זה כלוםהתאכזבתי ממנה מאוד, בחיים אני לא אצביע לה יותר. היא לא מרגיזה אותי כמו ביבי או כל הימניים הדתיים ההזויים והנצלנים, אני בטוחה שפיה וליבה שווים ושהיא אישה הגונה, אבל היא פשוט לא מתאימה לפוליטיקה, ויש לי הרגשה שהיא לא ממש אוהבת להתלכלך בכל העסק הזה.

היא מתאימה להיות מורה או עורכת דין, אולי עובדת סוציאלית? לא פוליטיקאית. שתעשה טובה לעצמה ולמשפחתה ותחזור לחיים פרטיים, ככה אני חושבת.

בסדר, צמצמתי את האפשרויות למפלגת העבודה או מרץ. מה מפריע לי להצביע לעבודה? שלי מפריעה לי, היא מעצבנת בגלל שהיא מושכת כל הזמן ימינה, ולא אהבתי את היחס שלה לעמיר פרץ ולמירב מיכאלי. בעיקרון אני מסכימה עם רוב דיעותיה אבל בכל זאת יש בה משהו שמרגיז אותי מאוד.

נשארה זהבה גלאון ממרץ. אני קרובה להשקפות שלה כמעט בכל נושא, אבל מה לעשות שיש לה טון דיבור מעצבן של מורה בבית ספר יסודי? זו לא אשמתה כמובן אבל זה מעצבן.

מי לא מעצבן אותי אלא מסקרן אותי, מעורר בי אמפטיה וחיבה – אלדד יניב מארץ חדשה.

טיפשי להצביע למישהו עם עבר מפוקפק וכל כך מעט סיכויים להגיע לכנסת רק כי החיוך העצוב אירוני שלו מוצא חן בעיני, נכון?

אישה בגילי כבר צריכה לדעת שלא בוחרים במישהו לכנסת רק בגלל סגנון הלבוש והדיבור שלו ובכל זאת, מאז אמנון ליפקין שחק ז"ל עוד לא ראיתי אף פוליטיקאי שהפרצוף שלו מצא חן בעיני כל כך.

ואם כבר מדברים על גברים עם פרצופים סימפטיים, אימא שלי דלוקה על יאיר לפיד שגם הוא גבר נאה מאוד, ואני משוכנעת שיש לו כוונות טובות. אני בספק אם יצא מזה משהו טוב. למעשה אני די בטוחה שהוא תופעה חולפת, ולמרות שהוא מאוד פוטוגני ורהוט הוא לא מעורר בי שום חיבה משום מה וגם לא יותר מידי אמון.

אז לפי מה ללכת, לפי המצע ההיגיון והשכל הישר או החיבה האינסטינקטיבית והסימפטיה לפרצוף של הבן אדם?

לא יודעת, עוד לא החלטתי אבל לפחות צמצמתי את האפשרויות לשתיים, או שלוש?

בכל מקרה אני מבטיחה ללכת להצביע ולשים רק פתק אחד, גם זה משהו, נכון?

עברה עלי יממה סוערת והיד עדיין נטויה. אתמול בערב נסענו לצ'קפוסט לאסוף את חמותי ומשם תכננו לנסוע למרכז הקונגרסים כדי לצפות בהופעה של לורד אוף דה דאנס האיריים.

אם לא היו טלפונים ניידים בעולם בטח היינו ממשיכים לחפש זה את זה עד הבוקר. הצומת שאני זוכרת השתנתה להפליא בכמה השנים האחרונות, שלא לדבר שהיא נראית לגמרי אחרת מכפי שנראתה בילדותי. מכמה קיוסקים מפח עם ספסל וסככה בשביל הנוסעים הפכה הצומת למשהו מסובך עם גשרים ומחלפים ותחנה מרכזית שטרם הושלמה בנייתה, וקניונים שמתרחבים ללא הרף, ויש גם נתצי"ם שנפתחים ונסגרים בלי אזהרה... בלגן איום.

סוף טוב הכל טוב, חנינו, נפגשנו, נסענו דרך מנהרות הכרמל - רעיון אדיר שבוצע מהר וביעילות ובלי כל הבלגנים האופייניים לפרויקטים מסוג זה בתל אביב או בירושלים. אנחנו הצפוניים מעדיפים לדבר פחות ולעשות יותר, וככה עדיף.

הגענו בזמן, מצאנו חנייה, התפעלנו מגודלו של אולם הקונגרסים שעד ליל אתמול ראינו רק מבחוץ, ושאלנו את עצמנו בפליאה איך יכול להיות שהאולם מפוצץ מאנשים שבאו לצפות במופע כל כך יקר בין 300 ₪ ל – 400 ₪ הכרטיס. כולם שם נראו לי מעמד ביניים לגמרי אז מאיפה יש להם תקציב ללכת להופעה כל כך יקרה?

אולי הם קיבלו את הכרטיסים במחירים מוזלים מועדי העובדים? יש מצב.

על המופע יש לי מעט מאוד להגיד. ישבנו כמעט בסוף האולם והווליום עדיין היה גבוה מידי ולעומת המופע הקודם בסגנון הזה שצפיתי בו בזמנו בווידאו השמלות היו הרבה יותר קצרות וזה כשהיו שמלות (בשלב מסוים הבנות רקדו רק עם תחתונים וחזיות) ולמרות הכישרון והיכולת של הרקדנים המופע היה לדעתי מסחרי מאוד וחסר נשמה אבל אולי זאת רק אני?

בתום המופע חזרנו הביתה ושוב נדהמתי לגלות שבצומת יגור שחשבתי שאני מכירה היטב יש בלגן נוראי ומחלפים וגשרים וסיבובים מסובכים כי סגרו נתיב אחד ופתחו אחר... מזל שג'ינג'י לא נלחץ ומתבלבל כמוני ויש לו חוש התמצאות טוב.

ג'ינג'י השאיר אותי ואת המכונית בבית ולקח את אימא שלו עם הרכב המסחרי לנהריה משאיר אותי לבד.

ראיתי את "המקור" דרך המחשב, מאושרת שאני חייה בתקופה כל כך משוכללת ומחוברת, ונרדמתי שמחה וטובת לב.

למחרת בבוקר הלכתי, כמו תמיד, עם הכלבים ועם אום מיקה שכנתי החביבה ועם מיקה כלבתה לטיול. בדרך פגשנו עוד שכן שטייל גם הוא עם כלבתו. הכל התנהל כרגיל לגמרי, היה קר אבל בהיר ורוח מזרחית נשבה בעוז. הכלבים השתוללו בשמחה בשדה, ומשם דהרו יחד על השביל, וכולם ביחד הצליחו להתקל באום מיקה קטנת הקומה והרזה ששוקלת בקושי חמישים ק"ג (וגם זה רק עם נעלים ומפתחות). המסכנה עפה באוויר והשתטחה על הקרקע, צועקת מרוב כאב ובהלה.

בחיים לא נבהלתי כל כך, פחדתי שהיא נפגעה בראש או בגב כי היא שכבה על הגב, אבל למרבה השמחה היא לא אבדה את ההכרה ואחרי כמה דקות של בלבול ובהלה התברר שהיא נפגעה רק בקרסולה השמאלי. השכן שהיה איתנו רץ מהר הביתה להביא מכונית כדי להסיע את אום מיקה הביתה, ואני נשארתי אתה ועם הכלבים. מכולם דווקא לוקה הייתה נורא מודאגת וניסתה כל הזמן ללקק אותה ולהריח אותה ולוודא שהיא בסדר.

לי היה כמובן מיד פלש בק פראי לרגע בו שברתי את הרגל והשכן שלנו (שאשתו נפלה בזמן טיול בשנה שעברה ושברה את הגב ופונתה באמבולנס לבית חולים ועד היום עוד לא החלימה) חש מין הסתם בדיוק כמוני.

הוא חזר מהר למדי עם מכונית, ואיזה מזל שכל השבילים כבר התייבשו ולא ירד גשם, נשא על כפיים את אום מיקה הרזונת למכוניתו, ונסע אתה הביתה. מזל שזו לא הייתי אני כי אותי אין מצב שהוא היה מרים ונושא בקלות כזו.

למרבה המזל מיקה שסירבה להיכנס למכונית זרה והיא כלבה קצת חרדתית ועיקשת הסכימה לבוא איתי ועם הכלבים שלי חזרה, והבן של אום מיקה שרגיל להיות מוסע לבית הספר הואיל ללכת ברגל. אחר כך הסעתי את אום מיקה לקופת חולים והתעקשתי גם להחזיר אותה הביתה. רופא המשפחה שלה החליט שעליה לנסוע לחיפה לצילום והמשך טיפול. היצעתי לקחת אותה אבל היא סירבה בכל תוקף שאסיע אותה, או אפילו אתלווה אליה.

אני מאוד מקווה שהיא תיסע ותחזור בשלום ושלא נשבר לה כלום, ושהיא תוכל לחזור לעבודה בקרוב כי גם היא התחילה לעבוד בעבודה חדשה שהיא אוהבת מאוד רק לפני כחודשיים.

אני מאוד מאוד מקווה שלא יקרה לה מה שקרה לי ושהיא לא תפסיד את העבודה בגלל גבס.

רואים את השביל הלבן, שם זה קרה

אולי הייתי צריכה להתעקש לנסוע איתה, אבל ראיתי שמאוד לא נעים לה להטריח אותי וקשה לה להניח לאנשים אחרים לטפל בה ולדאוג לה, יש אנשים כאלה, אני אחד מהם ולכן אני מבינה אותה. היא הבטיחה שאם תתקע ותתקשה לחזור הביתה היא תתקשר בלי להתבייש ובלי להסס.

אנחנו מכירות רק כמה חודשים אבל אני נפגשת אתה כמעט כל יום בגלל הכלבים ואני מרגישה שהיא חברה שלי ואני דואגת לה מאוד.