הכל דבש

מאז המחאה אני מחרימה את חברת תנובה, בעיקרון אני קונה כמה שפחות מהמוצרים שלהם. אני קונה חלב של טרה, גבינות של צוריאל ושטראוס ומדלגת בקלילות מעל המדפים של תנובה.

מתנובה אני קונה רק מוצרים זולים בפיקוח. עד היום היה ברור לי שאין לזה שום השפעה על החברה שפעם הייתה הכי ישראלית שאפשר והיום היא בכלל סינית, אבל הרגשתי צורך לעשות מחווה קטנה משלי נגד הטייקונים.

לתדהמתי ראיתי פתאום פרסומת של תנובה שבה היא מציעה לשלם כסף למי שימצאו אצלו בעגלת הסופר מוצרים של תנובה. עגלת הכסף קוראים לזה.

יכול להיות שהחרם שלי על תנובה בכל זאת נוגע להם והם מנסים לשחד אנשים שיקנו את המוצרים שלהם?

אם ככה חבל על הזמן והכסף שלהם. אני עדיין מחרימה אותם ואמשיך בזה עד שהם יחזרו להיות מה שהיו פעם, חברה שמייצרת אוכל בסיסי ולא יקר ולא מסחטת כספים של הסינים.

בזמנו, בתקופה החשוכה של טרום כחלון היינו משלמים סכומי עתק לחברות הסלולר. היו לנו שלושה מתבגרים בבית, הם דברו בלי חשבון ואנחנו שילמנו ובכינו ובעיקר לא הבנו על מה בדיוק אנחנו משלמים. כמה שניסינו יותר להבין את החשבוניות המסובכות ההן ככה הבנו פחות.

אני זוכרת מריבות וצעקות ועצבים וחוסר אונים סביב החשבונות המנופחים ההם, ובעיקר תחושה הולכת ומתגברת של תסכול וזעם כי לאט לאט הבנו שפשוט גוזלים אותנו בלי רחמים.

היינו נוסעים למשרד של אורנג' בחוצות המפרץ, משרד מרווח והדור, מנסים להוריד את המחירים ולהבין את החבילות המבלבלות שלהם, להתמצא בסבך הנוראי שהם יצרו, ולהתווכח עם הצעירים הרהוטים והבטוחים בעצמם שהבטיחו שמים וארץ, וטלפונים סלולריים נוצצים וחדישים, ועל הדרך שיקרו ותיחמנו ובלבלו אותנו ופשטו לנו את העור.

אחר כך הגיע כחלון, כולנו קיבלנו קצת יותר שכל, הבנו שאסור לקנות מכשירי טלפון מחברות הסלולר, ושלחתום התחייבות ל- 36 חודשים על מכשיר מעפן זו שטות מאין כמוה, ובין כה וכה הילדים גדלו וכבר היו להם חשבונות משלהם וכרטיסי אשראי משלהם, ולפחות העול הכבד הזה ירד מעלינו.

אני עוד זוכרת את עצמי צועקת בזעם על אחד מעובדי סלקום, נדמה לי, שאין מצב שאני אחתום לו על משהו כי אני לא מאמינה לאף מילה שלו ושלא יבטיח לי שהמסלול החדש שהוא רוצה להחתים אותי עליו יוזיל לי עלויות כי הם כולם שם שקרנים ורמאים ויום אחד הם ישלמו על זה.

מסתבר שבלי ידיעתי  נזרק מפי דבר נבואה והיום היא התגשמה. קיבלנו חשבון מאורנג' - חברה שכבר שנים אין לנו שום קשר אליה. בהתחלה נלחצתי והתרגזתי כי ראיתי שכתוב שם - לתשלום 199 ש"ח.

מה הם רוצים עכשיו? חשבתי בעצבים ורצתי לג'ינג'י להראות לו את החשבון. הוא בדק אותו היטב ובסופו של דבר, אחרי התעמקות ממושכת, אמר שיכול להיות שזה בעצם זיכוי, שהם רוצים לשלם לנו ולא שנשלם להם.

לא יכול להיות אמרתי מיד, ממתי אורנג' מחזיר כסף? נזכרנו יחד כמה כסף שילמנו להם ואיך הם הצליחו לבלבל אותנו עם התוכניות והמסלולים שלהם וכמה שמחנו לאידם כשקפצנו לשם בפעם האחרונה לסגור לגמרי ולחלוטין את החשבון של צץרץ שעשה שטות וקנה מהם סמרטפון (ושילם עליו שלוש שנים ארוכות ומיותרות) וראינו שהמשרד הענקי וההדור שלהם התכווץ בחצי וגם הצוות קטן מאוד ונעשה יותר מנומס ופחות שחצן.

למחרת הוא התקשר לאורנג', השיג אותם בקלות יחסית, וגילה שכן, הם חייבים לנו כסף והם משלמים לעוד הרבה לקוחות אחרי שהפסידו באיזה תביעה ייצוגית. אם לא היינו מתקשרים ואומרים להם לאן להכניס את הכסף הוא היה נשאר אצלם כי הם בטח לא היו מחפשים אותנו, וכל האנשים שעברו דירה או שסתם לא קיבלו את המכתב שלהם גם לא יקבלו את מה שמגיע להם (כי למה שהם יתאמצו לתת למישהו כסף?) אבל מי שכן התקשר לברר יקבל החזר ישר לחשבונו.

ואם כבר מדברים על בשורות טובות שמגיעות בדואר. לא בדקנו את תיבת הדואר שלנו במשך כמה ימים כי ירד גשם בלי הפסקה והתעצלנו לעלות במדרגות ולבדוק וזו הייתה טעות חמורה. תודה רבה מקרב לב לדואר שממשיך לעבוד גם בגשם ובקור  הגיעו שני צ'קים שמנמנים שעזרו לנו מאוד לרפד את החור בחשבון, הגיעו כל מיני חשבונות וקבלות חשובות, ואחרון חביב - סוף סוף הגיע המעיל הנכסף שעוגי הזמין לעצמו וכבר ויתרנו עליו. אותו מעיל בלי הלוגו של אדידס בטח היה עולה רק חצי, אבל עוגי חשק מאוד בלוגו הזה ומאחר וזה הכסף שלו זכותו לשלם מחיר מופרז. אמרנו לו שיתחדש ונשמנו לרווחה שסוף סוף, אחרי שהסתובב כל הזמן רק עם קפוצ'ון, יש לילד מעיל חם עם כובע.

זה המעיל הנכסף!

יש לי בעייה עם נעליים, תמיד הייתה, ומאז ששברתי את הרגל היא חמורה יותר. הרגל שנשברה נפוחה מעט וקשה לי מאוד למצוא נעליים שיתאימו לשתי כפות רגלי ויהיו נוחות.

השקעתי מעל 500 ש"ח בנעלי התעמלות מיוחדות עם מדרסים, נעלים שנועדו במיוחד להליכה והיו אמורות להיות משובחות במיוחד. לצערי קשה להגיד שהן נוחות מאוד, בעצם הן לא. אני הולכת איתן ומקללת את עצמי שלא היה לי די שכל לקנות מספר יותר גדול כי הן לוחצות על הרגל השבורה, בעיקר אחרי הליכה ממושכת, וכואב לי לא רק ברגל אלא גם בכיס כי הן עלו המון כסף.

בטיול שלנו בנצרת לפני שבועיים הלכנו המון ברגל וכשסיירנו בשוק ניסיתי למדוד זוג נעלים שמצאו חן בעיני. הן היו קטנות מידי אבל אז קלטתי עוד זוג של חיקוי קרוקס, מדדתי והיה נוח. המחיר היה מגוחך - 50 ש"ח, גם הצבע שלהן, מין ורוד בזוקה כזה היה ממש מגוחך, במיוחד לאישה בגילי, אבל כבר הטרחתי את המוכר החביב והן היו ממש נוחות ובמחיר הזה... קניתי אותן ומאז, הפלא ופלא, אני לא מפסיקה ללכת בהן וליהנות.

נכון, הצבע קצת מצחיק ואי אפשר להגיד שהן אלגנטיות אבל הן כל כך נוחות ונעימות. 

ומה שעוד יותר מצחיק נזכרתי אחר כך שהן ממש דומות לכפכפי הקרוקס הורודים שקניתי בקיץ (גם במחיר מוזל) והלכתי אתן כל הזמן כי הן היו ממש נוחות.

כן, הן מגושמות ואפילו מכוערות, אבל אני יכולה להתרוצץ איתן בלי כאבי גב וצליעות וזה שווה לי הכל, אפילו להודות שאני הולכת בנעליים זולות ומעדיפה אותן על היקרות.

כפכפי קיץ

כפכפי חורף

האמת שזה לא היה מתוכנן אבל יצא שבשבוע האחרון של שנת 2014 היינו בשני טיולים. לנצרת נסענו לקנות קופסאות ומאחר והיה לנו כסף וזמן טיילנו קצת בכנסיית הבשורה היפה מאוד שנבנתה לציין את הבשורה שקיבלה הבתולה מריה, ומשם הלכנו לכנסיית באר מרים שגם שם מריה קיבלה את אותה בשורה. גם הכנסיה ההיא הייתה יפה בדרכה שלה ואם תשאלו איך אותה בשורה התקבלה בשתי מקומות, אפנה אתכם לחכמי הדת הנוצריים שיפתרו לכם את הסוגיה.

ג'ינג'י עומד ליד שערי אבן עתיקים שנמצאו בזמן בניית כנסיית הבשורה

יום אחר כך שמענו כתבה ברדיו על המסגד הגדול בבאר שבע שהפך למוזאון והחלטנו לבקר גם שם ואם כבר אנחנו בבאר שבע החליט ג'ינג'י לבקר במוזאון חיל האוויר בחצרים. החלטנו לנסוע ברכבת ומאוד נהנינו מהנסיעה שהייתה נוחה ורגועה. קנינו מקומות שמורים והתברר לנו להפתעתנו שבקרון השמור צריך לשמור על שקט ואסור לדבר בטלפון.

כל פעם שמישהו צלצל אלינו היינו צריכים לצאת למסדרון. קצת מעיק אבל מה לא עושים בשביל השקט.

ביקרנו במוזיאון של חצרים וקיבלנו מדריכה מקסימה בשם דניאל שזה היה היום האחרון שלה בצבא, קיבלנו המון הסברים מאלפים ומשם חזרנו לבאר שבע, אחרי שנמאס לנו להמתין עד בוש לאוטובוס שבושש לבוא פשוט תפסנו טרמפים. שנים שלא תפסתי טרמפ אבל הבאר שבעיים התבררו כאנשים נדיבים וכך הגענו חזרה לבאר שבע. טיילנו בעיר העתיקה, אכלנו בבית הפול הקיים מאז שנת 1952, סיירנו במסגד שהפך למוזאון לאמנות איסלמית ואחר כך בבית המושל שהוא מוזאון לאמנות, ראינו תערוכה מיצירות דני קרוון שפיסל את אנדרטת הנגב הנחשבת ליצירה המוערכת ביותר שלו ולבסוף, עייפים אך מרוצים חזרנו לרכבת ונסענו לחיפה.

היה כיף גדול, קצת מתיש אבל נהנינו מאוד לצאת מהשגרה ולגלות את נפלאות ארצנו. באר שבע עיר יפה וגדולה מאוד וכל האנשים שפגשנו היו חביבים וידידותיים אפילו הסדרנים ברכבת ישראל.

רק הערה אחת קטנה - מי שלא מכיר את כל הנהלים של הרכבת עשוי להתבלבל ולהסתבך עם קניית הכרטיסים. למרבה המזל תמיד היו בסביבה אנשים שששו לתת עצה ולעזור ותודה מיוחדת לסדרנית שעזרה לג'ינג'י שהלך לשירותים כשהחלפנו רכבת ולא הצליח לחזור חזרה. אם היא לא הייתה נחלצת לעזרה הוא היה נשאר בתחנה ולא מצליח להתאחד איתי.

המסגד הגדול של באר שבע

דניאלה מסבירה