הכל דבש

 אני אוהבת ללכת, תמיד אהבתי והליכה הייתה הספורט החביב עלי. התחלתי להעלות במשקל מהרגע שקיבלתי מכונית ובמקום להתרוצץ ברגל ממקום למקום ולאמץ את הרגליים נסעתי לי כמו מלכה על הגבעות התלולות של הקריה שלנו.

אחד הבילויים החביבים ביותר עלי ועל ג'ינג'י היו הליכות רגליות, היינו קמים בבקרים מוקדם ומעפילים עד לפסל זייד, שומרים על כושר, מטיילים עם הכלב שלנו ועם הכלבים של השכנים שאהבו להתלוות אלינו, מדברים ומתווכחים, צוחקים ומתחזקים את הזוגיות שלנו. היה כיף ואז, בוקר אחד מר ונמהר, בזמן ההליכה הזוגית שלנו, שברתי את הרגל ומאז אין יותר הליכות.

רק עכשיו, כמעט שנה אחרי התאונה, אני מתחילה לאט לאט לחזור לעצמי, שוב הולכת קצת, מעפילה לסופר ומגיעה קצרת נשימה, הולכת ברגל לקופ"ח וצריכה אחר כך לנוח חצי יום, אבל אני לא מוותרת, מנסה להיות שוב הלכנית מצטיינת כמו שהייתי פעם, ומקווה שאת יום השנה לשבירת הרגל אחגוג בטיול רגלי עד הפסל והפעם אצליח להגיע אליו בשלום.

בימים חורפיים יפים נהגתי לקחת מצלמה ולצלם את הנוף היפה שמשמח אותי כל פעם מחדש, הנה אחת התמונות ששמורות אצלי מהתקופה בה דילגתי על הגבעות כמו איילה שלוחה.

כמה אני מתגעגעת ללכת שוב בנוף הירוק והיפה הזה

דינוזאורים בסינמה סיטי

בזמן האחרון אין לי חשק לכתוב, לא בא לי משום מה, אבל כפיצוי אני מצלמת הרבה.

היינו בטיול מאורגן במוזאון הקומיקס בחולון ובסינמה סיטי וקינחנו בטיול מרתק בחיריה, צילמתי המון וצילמתי גם את הנוף הסתווי מהמכון - הכל יבש וממתין לגשם, רק שיבוא כבר.

צילמתי גם את התמונה של רז שהגיעה מאוסטרליה וזו הסיבה שלא יכולתי להגיע ביום שישי בצהרים למכון לפגוש מישהו שהגיע ליערת הדבש בגלל הבלוג שלי - סוף סוף גם ג'ינג'י רואה שיש תועלת בכל הכתיבה הזו...  

אהבתי מאוד את התמונה (שקיבלתי אחרי שהמתנתי לפדקס עד בוש) וקצת הופתעתי כשצץרץ הודיע לי - ובחר לעשות את זה דווקא בסעודת יום שישי המשפחתית אצל הורי כשגם הדודה מכפר יונה באה לבקר - שיש שם המון סצנות של סקס ואיך לא ראיתי את זה קודם.

החבר של לילי לעומת זאת בחר לבשר לי בכובד ראש שהדבקה של גזירי עיתונים בתוך ציור שמן בא כדי לרמז על כוונת האמן לבטא ניכור בעולם המודרני.

אין לי מושג אם הם צודקים אני לא מבינה כלום באמנות ובחרתי בציור כי הוא פשוט מצא חן בעיני. לא יודעת למה אבל משמח אותי להביט בו. תליתי אותו בקומה השנייה ממש בכניסה לחדר השינה שלי ואני מרוצה מאוד.

ולסיום עוד תמונה של המכון, רגע לפני הפתיחה, כשהכל עוד נקי ומסודר וממתין לאורחים.

סוף סוף אחרי תקופה ארוכה של בלגנים וחוסר וודאות המצב אצל עוגי התייצב ועכשיו כבר ברור כמעט לגמרי לאן הוא ילך ומה הוא יעשה בצבא.

הוא ישרת שבוע שבוע כנראה, ובבסיס נחמד ולא רחוק מהבית.

הוא בצבא רק חודשיים וכבר הספיק להרוס שני ניידים, ואחרי שנמאס לי להיות מתוזזת בשירות של אורנג' הלכתי וקניתי לו בחנות פרטית טלפון נייד זול וחזק כמו שקניתי לעצמי (אחר כך צץרץ השתלט לי עליו) והוספתי גם אם. פי. בשביל מוזיקה, ובא לציון גואל.

גם אם הוא יצליח להרוס או לאבד את אחד המכשירים האלה זה יהיה פחות נוראי כי הם לא מי יודע מה יקרים, וגם כי אין את כל הניג'וס הזה של התחייבות לשנה וחצי, ותביא ייפוי כוח, ותחכה בתור, ותלך ותבוא, ותוציא לך את הנשמה על כל תקלה.

אתמול הוא ישן 12 שעות רצוף (צץרץ שם לו את הנייד על מצב של שקט כדי שהחברים לא יפתו אותו לבלות בלילה) וסוף סוף הוא קם עירני בבוקר והיה לו די כוח לדבר ולתפקד כמו בן אדם. נסענו יחד למכון כי ג'ינג'י היה צריך תגבורת גברית - הוא הביא אדניות ענקיות ליפות את השטח סביב המכון והיה זקוק לעזרה למלא אותן אדמה - ובדרך דיברנו קצת. לראשונה מזה זמן רב עוגי היה רגוע ולא עצבני ועייף כמו בדרך כלל ויכולנו לנהל שיחה נורמאלית. הוא מרוצה מהנייד שלו ומהתפקיד שיהיה עליו למלא בצבא וסוף סוף הגיעה המשכורת הצבאית שלו לחשבון הבנק, שמח וטוב לב הוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע בצהרים לבקר אצל אימו הביולוגית, ואחר כך אם צץרץ יבוא איתו עם הרכב הם יוכלו לקפוץ לבקר אצל אבא, כך הוא אמר, מתכוון לאביו הביולוגי, ובהמשך הוא גם כינה אותה אימא...

זה לא שנעלבתי או כעסתי אבל בכל זאת, תמיד חשבתי שאימא יש רק אחת ואבא גם. שאלתי אותו אם לא מבלבל אותו שיש לו שתי זוגות הורים כי גם לנו הוא קורא אבא ואימא, והוא אמר שזה בסדר, לא מפריע לו, ומיהר לשנות נושא.

אחר כך גם דיברתי עם צץרץ על העניין, וגם הוא היה נבוך ולמרות שאמרתי שזה לא מעליב אותי רק נשמע לי קצת מוזר הוא ניסה לשנות נושא. אמרתי שמבחינתי זה בסדר אם הוא יסע עם עוגי ואין לי בעיה שייקח את המכונית שלי וזה מה שהוא עשה, קצת בחוסר רצון אבל בסוף נסע.

מוזר שביוזמתו צץרץ אף פעם לא נוסע לשם, אבל עוגי מנצל כל הזדמנות לביקור, בעיקר אם אחותו הבוגרת נמצאת בבית (היא לומדת בדרום ומגיעה רק לעיתים רחוקות) ושומר על קשר חם עם אחיו הגדול שגם הוא חייל.

הם חזרו בערב, סיפרו שבילו יפה, ואכלו טוב, ואפילו מסרו לנו הזמנה לבקר אצל אימם הביולוגית, הזמנה שגרמה לי אי נוחות גדולה. כל המצב הזה מבלבל אותי וגורם לי מבוכה והרגשה מוזרה.

אני לא פגועה מזה שהם שומרים על קשר עם המשפחה הביולוגית שלהם, זה בסדר וזה נורמאלי, אבל בכל זאת... פשוט לא יודעת איך להגיב על העניין הזה.

יכול להיות שכל עניין האימוץ הפתוח לא היה רעיון טוב כל כך?

היורה ירה את מטחיו בדיוק כשיצאתי מהמכבסה בפעם האחרונה, ודפקתי ריצה מטורפת למכונית מקללת תוך כדי כך את המשקפיים שלי שנרטבו לגמרי - אסור לרוץ בגשם עם משקפים - ואת הטיפשות שלי שלא התייחסתי לאזהרות החזאים ויצאתי בבוקר בסנדלים.

לא נורא, הגעתי בשלום למכונית ומשם הביתה וסוף סוף, מאז שהתחלתי לעבוד במכסה, יכולתי לנשום לרווחה.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שעבדתי ביום שישי מחוץ לבית, ואני מקווה שגם האחרונה, לא מתאים לי לעבוד בימי שישי, וכנראה שעוד פחות מזה מתאים לי לעבוד במכבסה.

אני לא חוזרת בי מכל מה שכתבתי בפוסט הקודם - אני רוצה לעבוד ורוצה משכורת ורוצה להפסיק להיות שקופה בגלל הגיל שלי, אבל מצד שני אכלתי מספיק חרא במקום העבודה הקודם שלי, הבנתי את העיקרון ואני לא רוצה לחזור לזה שוב.

ביום יומיים הראשונים הכל היה בסדר אבל ירח הדבש נגמר מהר ואחרי ארבעה ימים קלטתי כבר את הראש של בעלת הבית החדשה שלי - מצד אחד היא אישה חביבה מאוד, ובנסיבות רגילות בטח הייתי מחבבת אותה, אבל היא מפצה את עצמה על עודף החביבות והנחמדות שהיא מגלה כלפי הלקוחות שלה ביחס מגעיל אל העובדים. לזכותה אגיד גם שתפסתי אותה בתקופה לא טובה, העסקים חלשים והיא משפצת בבית ויש בעיות עם המטבח שהיא הזמינה והיא דואגת כי המכבסה לא מרוויחה די כסף... בזמנים רגועים יותר היא בטח פחות אנטיפתית אבל ככה יצא ולי נמאס לקבל יחס מבזה מאנשים בלי שום קשר לסיבות שלהם.

לגהץ שלה לא אכפת שהיא מציקה לו ונטפלת אליו, הוא שם עליה אתם יודעים מה, אבל אני לא מוכנה לסבול יחס כזה. בשביל שיאשימו אותי לשווא ויוציאו עלי תסכולים ועצבים יש לי בעל וילדים, לא צריכה גם בוסים.

אני לא אכנס לפירוט נרחב מידי, מה שהיה היה, ואין טעם לדוש בזה יותר, אבל כשאתה מקבל עובד חדש אתה לא יכול לצפות שהוא יבין ויקלוט הכל תוך כמה שעות ויוכל להחליף אותך ולהיות עצמאי בשטח תוך פחות משבוע. בשביל זה יש תקופת חפיפה ונותנים לכל אחד כמה ימי חסד כדי ללמוד את החומר. נדהמתי כשהבנתי שהיא מצפה שאבין ואזכור הכל תיכף ומיד, ומדובר בהמון פרטים קטנים וחשובים שאי אפשר לקלוט בבת אחת אלא אם כן אתה סופרמן עם זיכרון פנומנלי, ואם אתה כזה אתה בטח לא מבזבז את כישרונותיך במכבסה נידחת אלא נעשה פרופסור וחוקר ריבוזומים או משהו כזה.

אפילו היא נאלצה להודות שעבדתי קשה והשתדלתי מאוד ולא התבטלתי רגע, וגם שילמה לי על הימים בהם עבדתי בלי שביקשתי, נקודה לזכותה, אבל כסף לא יענה הכל ואחרי שהיא התלוננה שבגלל שהיא צריכה להסביר לי דברים היא לא מרוכזת ולכן הלכו לאיבוד זוג מכנסיים הבנתי שבשום פנים ואופן אני לא מוכנה להמשיך לעבוד שם. ספגתי די והותר מהיחס המעליב הזה במקום העבודה הקודם שלי.  כשעבדתי בבית המלאכה שתקתי כי הייתי צריכה את העבודה ולא היה לי אומץ לפתוח את הפה, אבל אחרי עשר שנים שבהם הייתי אסקופה נדרסת ומבוהלת פיתחתי חוט שידרה, קיבלתי אומץ והתפטרתי, ומסתבר שאפשר להתמכר לזה בקלות - לא טוב לי אני קמה והולכת בלי להתבייש, וזה מה שעשיתי גם אתמול.

בסוף היום אחרי שהיא האשימה אותי לא בצדק בעניין המכנסים האבודים, והתלוננה שאיך לא סיימתי לקפל ערמה ענקית של כביסה? ולמה זה לוקח לי יום שלם? (זה לקח לי יום שלם כי רצית שאני אעמוד לידך כשאת מקבלת לקוחות ואלמד איך רושמים הזמנות וקבלות, אז איך אני אמורה להשתלט תוך כדי כך על הר של כביסה לקיפול, להתפצל לשתיים?) הודעתי לגברת שהיה נחמד מאוד, אבל צר לי, לא נראה לי שאני מתאימה לדרישות שלה, ואני לא חוזרת יותר.

עוד לפני שהיא התעשתה אספתי את החפצים שלי, לקחתי בתודה את הכסף שהיא שלפה ברגע האחרון, (הרווחתי אותו ביושר ובזיעה) יצאתי החוצה לתוך הגשם הראשון, ורצתי לדרכי, חופשייה ומאושרת כמו שלא הייתי מזמן.

כפי שכבר סיפרתי בפוסט הקודם מצאתי ממש בפוקס עבודה חדשה, לא משהו זוהר במיוחד וגם המשכורת לא גדולה, שווה בערך לדמי האבטלה שלי. חוץ מזה עוד לא בטוח לגמרי שהתקבלתי, אני עדיין רק מתלמדת ועדיין אני לא יכולה להישאר שם לבד ולשחרר את בעלת הבית לענייניה, שזו בעצם המטרה של העסקתי.

עד עכשיו קלטתי בקלות כל מה שלימדו אותי, ונדמה לי שאם לא תתחולל איזה פשלה קולוסלית בעלת הבית תוכל להפקיד בידי את המפתח ולהשאיר אותי לבד כבר מהשבוע הבא, ואז תהיה לי סיבה לקום בבוקר, להתלבש ולצאת מהבית, והכי חשוב - תהיה לי משכורת.

ג'ינג'י לא אוהב את הרעיון שאצא שוב לעבוד, הוא רוצה שנמשיך לעבוד יחד למרות שלא תמיד הוא זקוק לי. יש הרבה ימים בהם אני סתם מסתובבת חסרת מעש בבית. המצב יהיה גרוע עוד יותר אחרי שאפסיק לקבל בעוד כמה חודשים את דמי האבטלה, אבל בינתיים נוח לו מאוד שכסף נכנס לבנק ואני זמינה תמיד לפי נוחיותו. כשהוא לא זקוק לי אני בבית, מתעסקת בענייני, מבשלת ומנקה ונמצאת תמיד בסביבה, בלי סדר יום קבוע, מוכנה תמיד לזנק לעזרה כשצריך אותי.

האמת, גם לי זה נוח, יש לי המון זמן פנוי ואני יכולה ללכת ולבוא איך שבא לי ולהתבטל אם אני נתקפת עצלות, אבל כמה אפשר? יש ימים שלמים בהם אין לי סיבה לצאת מהבית, כל הקיץ הסתובבתי באותם זוג מכנסי טריקו וכפכפים, ואני מרגישה שאני מתנוונת.

חוץ מזה יש גם את העניין הפסיכולוגי - לעזור פה ושם בעסק של בעלי לא נחשב עבודה אמיתית. אין לי משכורת ואין סדר יום קבוע. אני מרגישה כמו עקרת בית שמגדלת ילדים, מבשלת ומנקה. היא עושה עבודה חשובה ואי אפשר להתנהל בלעדיה, אבל בכל זאת נשארת שקופה בעיני כל העולם. לא מרוויחה כלום, ולא זוכה לשום הערכה - סתם אחת שיושבת בבית וכאילו לא עושה כלום, וזה יהיה גורלי אם אמשיך לא לקבל משכורת.

אני רוצה תלוש משכורת, אני רוצה לצאת מהבית ולהיות בשעות קבועות במקום בו מצפים לי, לראות עוד אנשים חוץ מג'ינג'י והלקוחות המנדנדים שלו, רוצה חיים משלי ולא להיות הנספח האילם שלו שמסתובב מאחורי הקלעים ומנגב טפטופי דבש מהדלפק והרצפות.

בין כה וכה רוב העבודה במכון היא בשבתות ומאחר ואני אעבוד רק חמש שעות ביום - בדרך כלל בבוקר ופעמים בשבוע אחרי הצהרים - אני אוכל לעזור כמעט תמיד, ככה שאין לו סיבה להתלונן, מה שלא מפריע לו כמובן לרטון, להציק ולנהום, ולהזכיר לי ששברתי רגל לא מזמן ושיהיה לי קשה לעמוד כל כך הרבה על הרגלים.

כשצריך לעשות רדייה או לשטוף רצפות במכון נוח לו לשכוח את הרגל שלי, אבל פתאום, כשאני רוצה לקבל משכורת, זו סיבה לשבת בבית.

נכון, זה לא קל לחזור לעבודה אחרי שישבתי בבית כמעט שנה, אבל אם אני יכולה לעבוד במכון אני יכולה לעבוד גם במכבסה שהיא סך הכל חדר אחד לא גדול.

יש שם כסאות ואת רוב העבודה אפשר לבצע בישיבה. אני מרגישה שם נוח למדי, הדבר היחיד שלא מוצא חן בעיני זה שעובדים ביום שישי.

לא אוהבת לעבוד ביום שישי, לא עבדתי בימי שישי כבר למעלה מעשרים שנה, אבל מצד שני במכבסה אני מתחילה לעבוד רק בתשע וחצי, והמקום קרוב לבית, ובעלת הבית נחמדה מאוד והעבודה לא ממש קשה ונעים לי שם. נכון, אני אפסיד כמה חודשי דמי אבטלה, אבל ארוויח עוד כמה שנים בשוק העבודה.

כבר התחלתי להשלים עם זה שיצאתי משוק העבודה ופתאום מצאתי עבודה! בעיני זה פשוט פלא ומאוד משמח אותי שאמשיך להכניס למשק הבית משכורת, צנועה אמנם, אבל בכל זאת, זה חשוב לי מאוד.

הבוקר, לראשונה מזה זמן רב הייתי עסוקה ויעילה וממהרת, עוד לפני שהגעתי למכבסה הספקתי לעשות המון סידורים, וגם במכבסה הייתי עסוקה ולמדתי המון דברים חדשים. נכון, התעייפתי וכאבה לי קצת הרגל, אבל עמדתי בזה לא רע, והכי חשוב - הרגשתי שוב כמו אזרח סוג א' ולא איזה קשישה מובטלת.

בכל מקרה יש לעניין פנים לכאן ולכאן ואני מתלבטת מאוד ולא יודעת מה להחליט. לצערי אין לי יותר מידי זמן להתלבט, אם אחליט לוותר עלי להודיע על כך במכבסה מהר ככל האפשר כדי שבעלת הבית תתחיל לחפש מישהו חדש, היא כבר השקיעה יומיים בהדרכתי ואי אפשר לשגע אותה.

מחברת כוח האדם אגב לא חזרו אלי למרות שאתמול שוב השארתי להם הודעה. זה ממש מעצבן אני הולכת לפי הכלל – שתיקה כהודאה - ומבינה שזה לא רלוונטי יותר ואם אוותר על המכבסה תמורת עוד כמה חודשי דמי אבטלה יש מצב שבחיים לא אמצא יותר משהו אחר.

אכן, דילמה.