הכל דבש

סוף סוף הבנתי למה הם הסכימו לקבל אותי בקלות כזו, האנשים שמנהלים את המקום בו אני עובדת מבינים הרבה בצמחי מרפא אבל מעט מאוד בניהול משרד ובתנאים שהם נותנים לעובדות המשרד שלהם לא פלא שקשה להם להשיג בחורות רציניות.

כנראה שהם התחילו בקטן, כמקום צנוע עם הקף עבודה לא גדול והצליחו יותר מידי. העסקים התפתחו והתרחבו והם לא מבינים שאי אפשר להגדיל את הקף העבודה בלי להגדיל את כוח האדם.

הבחורה שעוזבת עכשיו, (היום היה היום האחרון שלה בעבודה), פשוט נשברה מהעומס והחליטה שאין לה כוח יותר לזה, והיא בחורה צעירה ובלי ילדים, אז מה אני אגיד? לעבוד מעשר בבוקר עד שבע בערב בלי רגע מנוחה, בלי אפשרות לנשום, בקושי יש זמן לאכול כריך חפוז ועובדים גם בימי שישי... נכון כל יום שישי שני אבל לעבוד ביום שישי עד שתיים?

זה פשוט יותר מידי.

פיזית זו לא עבודה קשה, אבל יש טלפונים כל הזמן, אנשים מתקשרים ללא הרף, כל אחד עם הבעיה שלו, אין רגע לנשום קצת או ללמוד איך לבצע את העבודה כהלכה.

גם המשרד קטן מאוד, לא מאורגן, הכל טלאי על טלאי.

יש גם חנות שצריך לרוץ אליה כל הזמן לטפל בקונים, ויש את הקליניקה של בעל הבית שהוא מטפל וצריך לקבוע תורים ולהחזיר תיקים ולטפל בעניינים שלו.

לדעתי צריך שם לפחות שלוש בנות, וחייבים לעשות תורנות שלכל אחת יהיה לפחות שני אחרי צהרים פנויים בשבוע כי אי אפשר להישאר כל יום עד שבע, אי אפשר לנהל ככה חיים נורמאליים.

על המשכורת המאוד דלה אני כבר בכלל לא מדברת, מי תרצה לעבוד כל כך קשה ולהרוויח פחות משכר מינימום?

עד היום הם התארגנו לכנס שהיה סוף סוף היום ופשוט לא היה עם מי לדבר, היה לחץ ובלגן. מחר נהיה רק שתיים, אני והבחורה שמנהלת את המשרד. היא בהיריון, צריכה ללדת במרץ, היא עוזבת כל יום בשלוש חוץ מאשר ביום אחד שבו היא עובדת עד שבע, וכפיצוי עובדת בימי שישי.

הם בטוחים שהם יספיקו לשכור וללמד עוד בחורה עד שהיא תלד, אני די בספק.

יש המון דברים שצריך ללמוד, לקבל הזמנות, לתמחר, ללמוד את השיגעונות והסידורים של כל אחד מהלקוחות, ויש גם משלוחים שעושים בערב.

זה המון פרטים קטנים שמחייבים לזכור המון וללמוד המון, וזה לוקח זמן. אי אפשר לקלוט הכל בבת אחת.

נכון, אין לי ילדים קטנים אבל יש לי חיים, יש לי משפחה, אני לא יודעת אם אני מסוגלת ורוצה לחזור כל יום כל כך מאוחר, ומה אם ארצה ללכת יום אחד לרופא, או להסתפר, או לקנות בגדים, או סתם להתאוורר קצת?

אני רוצה לעבוד אבל לא לחיות בעבודה.

מצד שני אם אגיד שלא מתאים לי ואלך מי יודע אם אמצא משהו אחר.

אני רוצה להמשיך לעבוד שם, אבל בתנאים פחות נוקשים, לא כל יום עד שעה כל כך מאוחרת. רוצה יום יומיים בשבוע לסידורים ועניינים וסתם לנשום.

החלטתי לחכות קצת, לראות את מי הם ימצאו שתבוא לעבוד איתי, ואם באמת יקיימו מה שהבטיחו - שיסדרו עוד שולחן ויארגנו את המשרד קצת יותר טוב.

אני לא מוותרת כל כך מהר, המקום כן מוצא חן בעיני ואני רואה אצלם גמישות ורצון טוב, אבל מעט מידי ארגון והבנה בתהליכי ניהול עסק.

אני מקווה שאצליח להחזיק מעמד ולשנות דברים לטובה, אם גם בעוד כמה חודשים המצב לא ישתפר אני אאלץ להגיד שלום, אני מבוגרת ועצלנית מידי מכדי להפוך לוורקוהולית.

ביום שני, בדיוק לפני שהתחלתי ללמוד קיבלתי טלפון מהמקום החדש, מבקשים שאגיע כמה ימים קודם. קבענו על יום רביעי בבוקר, והיום סיימתי כבר את יום העבודה השני שלי.

בעיקרון אני אמורה לעבוד בין עשר לשבע, אבל נכון לעכשיו, עד שהבחורה שאני אמורה להחליף תעזוב בסוף החודש, אני אעבוד בין שמונה בבוקר לחמש.

העבודה ממש קלה, רק ישיבה מול מחשב, ודיבור בטלפון. זו חברה קטנה וסימפטית שעוסקת בעיקר בשיווק ויצור של תרופות נטרופתיות, חלק מהן מייצרים באולם הייצור וחלק מייבאים ואורזים. יש קשר ישיר בין מחלקת הייצור למחלקת המשלוחים שזה אני ועוד בחורה. יש גם עוד חדרון בו יושבים שני היועצים, אחד ממונה על המחלקה הסינית והשני על המערבית. על כולם מנצח הבחור שקיבל אותי לעבודה והוא המנהל העסקי. יש גם בחורה נחמדה שהיא מנהלת החשבונות ועובדת רק משרה חלקית.

אנחנו יושבות בחדר קטן ליד אולם הייצור, באוויר יש ריח טוב של צמחי מרפא שרק מוסיף לאווירה הנעימה והמשפחתית, מתבדחות עם עובדי הייצור - שלוש גברות רוסיות מוצקות ושני בחורים רוסים נחמדים ושריריים ועם שני המטפלים, בחורה צעירה וחביבה וצעיר מסוקס שלהפתעתי עזב הכל ורץ לגן הילדים כשהודיעו לו שהבת הקטנה שלו חולה.

אין שעון נוכחות וכולם מסתובבים הלוך ושוב, צוחקים, יוצאים להפסקה ושותים תה במטבח הקטן כשמתחשק להם, ויש אווירה נעימה ולא לחוצה, אבל אף אחד לא מתבטל סתם, רוב העובדים ותיקים מאוד ויודעים לבד מה לעשות. 

את המקום הקים ומנהל בעל הבית שהוא נטרופת קליני, קיבוצניק שמסתובב בטריקו ונעלי התעמלות ורוב הזמן כמעט לא נמצא במקום כי הוא עסוק בטיפולים ובעבודה. גם אשתו עובדת שם אבל רק עד הצהרים כי יש לה ילד קטן, בן שנה ומשהו.

אין לה השכלה רשמית בתחום הנטרופתיה, אבל יש לה הרבה ניסיון וידע מעשי. היא אישה מלאת חיים, נחמדה, הולנדית במקור, ייקית כזו, מהסוג שלא מחפף ולא מעגל פינות. היא מזכירה בהתנהגות האירופית שלה את הבוס הקודם שלי בטכניון שמאוד חיבבתי ושנטע בי הרגלי עבודה קפדניים, אבל הרבה יותר נחמדה ושמחה ממנו, אולי כי יש לה שלושה ילדים קטנים נחמדים ובעל שהיא מעריצה.  

הבניין עצמו לא גדול, עשוי עץ ומוקף גינה מטופחת. לאולם המרכזי יש גג משופע שמוסיף לאווירה הכפרית. החדר הקדמי הוא חנות עם תרופות וחליטות תה שהם מוכרים גם שם, וגם בחנות שלהם בתל אביב - דיזינגוף פינת גורדון ובצד יש חדר נעים שהוא גם חדר טיפולים וגם חדר ישיבות.

רוב העבודה מתנהלת מאחורי החנות. יש שם מחלקת הזמנות ואולם ייצור גדול ומרווח. העבודה שלי היא בעיקר התעסקות בהזמנות של מטופלים ומטפלים, גביית כספים וטיפול במשלוחים. היא לא קשה פיזית וכוללת הרבה דיבורים בטלפון והתעסקות עם ניירת. זה קצת מבלבל בהתחלה אבל אני מניחה שאחרי שאכיר את כל הפרטים אסתדר לא רע.

נכון, המשכורת לא משהו, אבל זה יותר טוב מכלום, ועדיף על ישיבה בבית ודאגה בגלל האין כסף.

בחודש הבא אעבוד בין עשר בבוקר לשבע בערב. רק בימים שאני לומדת אבוא בבוקר ואסתלק בצהרים.

אני מתרגשת, אחרי שנה של רביצה בבית אני סוף סוף עובדת. תהיה לי משכורת, יפרישו לי כספים לפנסיה ולביטוח לאומי, אקבל תלוש משכורת מסודר, והכי חשוב, לא אשתרך חסרת מעש בבית.

אני מרוצה.

רוב העבודה היא מול מחשב ובטלפון. המון פרטים קטנים שצריך ללמוד ולשנן, הזמן עובר במהירות הבזק וזה נחמד.

מה שעוד מוצא חן בעיני זה שהקיבוץ בו נמצאת החברה הוא קרוב למדי לבית, נסיעה ממש קצרה של רבע שעה בערך ובלי פקקי תנועה ומה שהכי חשוב  האוויר נקי הרבה יותר ומאשר במקום העבודה הקודם שלי.

את השיעורים אצטרך לעשות בשבתות ובימי שישי ויהיה לי מעט מאוד זמן פנוי לקרוא ולגלוש במחשב, חבל אבל לא נורא, אני אסתדר. 

אני לא טובה בלעמוד על שלי, אפילו גרועה, בדור שלי חינכו בנות להיות נחמדות, לחייך ולא לעשות בעיות, בעיקר לא לגברים.

חינוך גרוע מאוד, אולי יש מקומות בעולם שזה עובד, אבל לא פה, בארץ אוכלת יושביה הזו.

לקח לי יותר מידי זמן להבין שלפעמים אין ברירה, צריך להפגין מעט אסרטיביות כי עם נחמדות לא הולכים למכולת. זו הסיבה שהיום שוחחתי שוב עם הבחור ששכר אותי לעבודה. רציתי לברר מעט יותר פרטים על המקום שאני עומדת לבלות בו חלק גדול מאוד מיומי. אני חושבת שזה די לגימטימי ואפילו סביר, אבל איכשהו הוא הצליח לתת לי הרגשה שאני סתם מנדנדת ומציקה, וכל הזמן דרש לדעת אם אני באמת רוצה לעבוד, ועשה את זה בטון לא כל כך מעודד.

כדי לא להתקפל שוב הזכרתי לעצמי בשקט שמדובר בגבר צעיר מאוד (יש לי לדעתי איזה עשרים שנה מעליו, ולמה שאני אתרגש מסתם פישר קטן?) בראיון העבודה לא הראו לי את המשרד, רק את חדר הקבלה, ולא ממש הבנתי מה בדיוק אני אמורה לעשות במשך תשע שעות ביום, ולכן חזרתי והבטחתי לו בנימוס שכן, אני רוצה לעבוד, מאוד רוצה, אבל לפני שאני מתחייבת אני רוצה לברר קצת יותר טוב על מה מדובר.

השיחה נגמרה בהסכמה הדדית שאני אבוא בשבוע הבא לביקור כדי לראות איפה בדיוק אני עומדת לעבוד, ובהבטחה שלו שמדובר בחברה מסודרת, ושומרת חוק, ואני אקבל נסיעות, ותלוש משכורת, וביטוח לאומי וכל השאר.

אני עדיין חושבת שמדובר ביותר מידי שעות תמורת מעט מידי כסף, אבל זו עדיין משכורת, משהו שלא היה לי כבר שנה, ואם יש משהו שאני מאוד זקוקה לו מאוד זו משכורת קבועה ומסודרת.

אחר כך נסענו יחד, ג'ינג'י ואני, לחתום בלשכה. החליפו לי פקיד וקיבלתי הפעם בחור מאוד נחמד, אתיופי צעיר וחביב מאוד שהתלוצץ איתי, והתפלא איך זה שאני כל כך לא אופנתית וקוראת ספר, והיה ממש חמוד בהשוואה לעלמה החמוצה שהייתה הפקידה שלי עד היום.

בתמורה לחביבותו גיליתי לו שיש מצב שאולי אני אפסיק להיות מובטלת בחודש הבא, והסכמנו שאני אתקשר אליו להודיע לו מה איתי ברגע שאדע בביטחון שאני שוב מועסקת.

אחר כך נסענו לסלקום לברר מה קורה עם התוכנית שלי שמסתיימת בקרוב, ואת מי אנחנו פוגשים שם?

את החשמלאי שלנו! זה שסידר לנו את החשמל במכון.

סיפרתי לו שיש לי כל הזמן בעיות של קצרים בלוח החשמל כשאני מדליקה את תנור האפייה, והוא הסביר לי שזו בעיה של זליגת חשמל בגלל לחות שמצטברת על גופי החימום של התנור.

בחיים לא שמעתי על דבר כזה, אבל עובדה, החשמלאי שלנו הוא בעל מלאכה מיומן ומנוסה ואם הוא אמר אני סומכת עליו שזו הסיבה. בו במקום החלטנו להחליף את תנור האפייה שלנו בתנור אחר שהורי נתנו לי לשמור במחסן שלנו אחרי ששיפצו את המטבח. הם נתנו לי גם כיריים, וגם המקרר שלי היה פעם שלהם.

אני מניחה שזה נשמע פתטי, כאילו אני משתמשת בדברים ישנים ועלובים, אבל הפעם זה ממש לא נכון - הורי החליפו לפני כשנה את כל הציוד במטבח שלהם למרות שהוא היה במצב מצוין. הם תמיד עושים דברים כאלה, ולקבל מהם משהו משומש זה כמעט כמו לקנות חדש.

ג'ינג'י מעיר כל הזמן שהם בזבזנים נורא, וסתם מחליפים דברים בלי צורך רק כי הם אוהבים לקנות ולהתחדש. יש בזה משהו אבל מאחר ואנחנו מרוויחים מהבזבזנות שלהם אין טעם להתלונן.

אחר כך התיישבנו מול הנציג של סלקום לברר מה המצב, וזה המקום לגלות שאני מרוצה מהתוכנית שיש לי בסלקום, היא מתאימה מאוד להרגלי השיחה שלי ונוח לי איתה. לא מתאים לי לרוץ לקנות כל חודש כרטיס טלקרד שתמיד נגמר ברגע הכי פחות מתאים כמו שקורה לג'ינג'י, אבל כשניסיתי לשכנע אותו לנטוש את הטלקרד שלו ולעבור לתוכנית בסלקום הוא סירב בתוקף. הוא פשוט שונא את חברות הסלולר, ולא מוכן להתחייב אפילו להם אפילו ל - 18 חודש למרות שהשיחות בטלקרד יקרות יותר. אחרי שיחה והסברים החלטתי להשאיר את המצב כמו שהוא, וחזרנו הביתה. בבית בדקנו את החשבון ואחרי שקראנו את האותיות הקטנות שהסתתרו בשולי הדף התברר שאם הייתי מחליטה לעזוב את סלקום זה היה עולה לי 300 ₪ למרות שסיימתי את ההתחייבות שלי.

אם זו לא חוצפה אני לא יודעת מה כן, ובעוד אני מתרגזת על סלקום מתקשרת אלי מישהי מאורנג' כדי לשאול למה שלחתי אליהם מייל תלונה ומה מטריד אותי.

מטריד אותי שלא די שהחצופים האלה המשיכו לגבות ממני שנתיים תמימות כסף על מכשיר שאבד לי בגלל שחתמתי על התחייבות הם ניסו להמשיך את הסידור המתועב הזה (הם מרוויחים כסף תמורת אפס שירות גם אחרי שעבר זמנם) בטענה שהיה עלי להתקשר ולהגיד להם שאני לא רוצה להמשיך את ההתחייבות.

לשאלתי למה שארצה קשר עם חברה שגובה ממני כסף על טלפון שלא נמצא ברשותי כבר כמעט שנתיים לא הייתה לנציגה שלהם תשובה הגיונית חוץ מזה שככה זה אצלם.

נכון, לא מדובר בהרבה כסף אבל למה שאתן שלושים ₪ בחודש על שום דבר?

מזל שקלטתי את העניין אחרי חודשים, ולא רק שצעקתי עליהם וכעסתי ודרשתי שיפסיקו לקחת ממני כסף גם טרחתי להתקשר לחברת האשראי שלי ולדאוג שיפסיקו לי את ההתחייבות כלפי אורנג'. למרות הבטחתם אני כבר יודעת שמילה שלהם זו לא מילה, המסכנים מתקשים להיגמל מהמנהג המגונה של דחיפת ידיהם לחשבונות בנק של אזרחים תמימים.

ובאותה הזדמנות שמנו לב שחרש חרש, ובלי הנד עפעף, חברת האשראי גובה מאיתנו ריבית רצחנית שהם מסתירים בזהירות בפרטי החשבון שהם שולחים לנו. כל כך קל להיסחף ולשכוח שגיהצת את הכרטיס, ואם אתה לא מקפיד ומשגיח ועוקב כל הזמן אחרי החשבונות שלך אתה נכנס לסחרור נוראי ומאבד שליטה.

האמת, זו אשמתנו בלבד - בזמנו עשינו טעות חמורה והסכמנו למין סידור כזה של תשלום קבוע בלי קשר לכמה כסף הוצאנו, זה עובד עד גבול מסוים. יום אחד אתה מתעורר ומגלה שאין ארוחות חינם, אתה חייב הון לאנשים הנחמדים מחברת האשראי, והם לוקחים ריביות שלא נופלות מאלו של השוק האפור.

בושה לגלות שרק עכשיו, בגילנו המתקדם, גילינו שלא רק זמן שווה כסף אלא גם כסף שווה כסף, הרבה כסף.

אני מקווה שבעזרת המשכורת שאקבל והקיצוצים שנעשה בהוראות הקבע ובהוצאות נצליח לצאת מהבוץ ונפסיק להעשיר את חברות האשראי, הסלולר והבנקים. 

ביום ראשון הלכתי לראיון עבודה, לא כתבתי על זה כי הייתי בטוחה שגם הפעם לא יצא מזה כלום.

גם הראיון היה די מאכזב - מקום נחמד, קרוב לבית, נראה בסדר, יחסית למקום הקודם שעבדתי בו, אבל הבחורה מחברת כוח האדם הטעתה אותי. היה מדובר על משרת מזכירה בין השעות 8:00-16:00 שעות עבודה מקובלות וסבירות, ובסוף מתברר שזה לא בדיוק ככה. המקום שהוא מרכז טיפולים הוליסטי שמייצר ומוכר גם כל מיני משחות וקרמים, ומיני תה ועשבי מרפא פתוח בין השעות 8:00 עד 19:00 ויש להם שתי מזכירות, אחת מתחילה בבוקר והולכת אחרי הצהרים, והשנייה מתחילה ב 10:00 ועובדת עד 19:00 ואלו השעות שהם רוצים שאני אעבוד. לדעתי שעות מאוד לא נוחות וגם המשכורת לא משהו, שלוש וחצי אלף על תשע שעות עבודה?

די מעט, לא?

ואם לא די בכך שכחתי לספר להם שאני לומדת פעם בשבוע, באמת לא יודעת למה, אולי כי הייתי בטוחה שאין לי סיכוי להתקבל, וחוץ מזה הייתי מרותקת להבדל התהומי בין שני האנשים שראיינו אותי. היא הייתה הטובה, והוא הרע. ככה הם כנראה מנהלים את העסק. הניגוד ביניהם בלבל אותי, היא רכה ואימהית, הוא תקיף וקפדן. היא נחמדה וחייכנית, לא צעירה, אבל נמרצת, מדברת במבטא אמריקאי חביב, אחראית לצד של הטיפולים, והוא המנהל העסקי - גבר צעיר ונמרץ, מעט בוטה, אפילו תוקפני ששאל בטון די מאיים מה יקרה אם הוא יתקשר למעסיק הקודם שלי ויבקש המלצות.

אמרתי שימסור ד"ש למיכה וחייכתי כי לפני שעזבתי מיכה אמר לי שאם יהיה צורך הוא תמיד ישמח להמליץ עלי. הוא רצה לדעת למה עזבתי את המקום הקודם, וניסה להכשיל אותי ולשאול על כל מיני אנשים שהייתי אמורה להכיר בטכניון ולצערי לא הכרתי כי באמת, מי יכול לזכור שמות של אנשים שפגש בשנות התשעים?

נשארתי רגועה ודיברתי בנחת, בלי להילחץ. נשמעתי טבעית מאוד ורהוטה, כאילו אני סתם משוחחת עם מכרים ולא עם מי שאולי יהיו הבוסים שלי. זה היה קל כי הייתי בטוחה שאין לי סיכוי, עד היום לא התקבלתי לשום מקום עבודה וחשבתי שככה זה יהיה גם עכשיו.

בשבוע שעבר כשסיפרתי לג'ינג'י שאני הולכת לראיון עבודה הוא אמר שאני בכלל לא מתאימה להיות מזכירה, חבל על הזמן שלי ואין סיכוי שאצליח.

נורא נעלבתי, הוא אמר את זה בטון כל כך מבטל, זה ממש פגע בי. חשבתי שהתגובה שלו פשוט גועלית, אפילו נבזית, וכמובן שאמרתי לו את זה.

היה ויכוח לא נעים, כמו תמיד כשזה על כסף - אני שאלתי אותו די בעוקצנות מה הוא מציע שאני אעשה, עוד מעט נגמרת לי האבטלה וגם ככה אנחנו חנוקים ובקושי מצליחים לצוף על פני המים? לא אכפת לי לא לעבוד מחוץ לבית, אני לא קרייריסטית גדולה, אבל המכון לא מרוויח די כסף, ופשוט אין ברירה, אנחנו זקוקים לעוד כסף כדי לחיות.

שנינו יודעים שזו האמת אבל היה לו קשה לבלוע אותה, הוא קיווה שנצליח להתפרנס רק מהמכון, ונכון לעכשיו זה פשוט לא מספיק.

בסוף התפייסנו והוא הסיע אותי לקיבוץ, שם נמצא המקום הזה שהוא משהו בין מפעל למרפאה, ואפילו אמר בדרך שהוא מעריך את זה שאני ממשיכה לנסות למצוא עבודה ולא מתייאשת, אבל היה ברור שהוא חושב שאין לי סיכוי.

נדבקתי מהפסימיזם שלו והחלטתי מראש שזה עוד ראיון עבודה שלא יצא ממנו כלום, המצחיק הוא שהמקום נמצא סמוך מאוד למפעל אחר שגם בו התראיינתי למשרה. הם חיפשו פקידה טכנית, משרה שלדעתי הולמת אותי יותר, ודווקא שם לא התקבלתי. והם אפילו לא טרחו להתקשר להגיד לי את זה, סתם לא חזרו אלי למרות שהבטיח שיודיעו לי מיד כשתתקבל החלטה - עוד מכה לביטחון העצמי הרעוע שלי. הייתי בטוחה שגם הפעם זה יקרה אבל להפתעתי מנהל העבודה התקשר הבוקר ואמר שהם רוצים אותי.

אני ממש מופתעת, כנראה שלא היו מועמדות טובות יותר. חוץ מזה, הבחורה שאני אמורה להחליף פורשת בגלל שהיא עומדת ללדת, וכנראה שבמקרה הזה הגיל המופלג שלי שיחק לטובתי. הרי להיריון אני כבר לא אכנס וגם אין לי ילדים קטנים, אולי סוף סוף מישהו רואה גם את היתרונות של הגיל שלי?

נכון, השעות ממש לא נוחות לי, אבל אני זקוקה לכסף, והמקום מאוד נחמד. לא עשו לי סיור במקום, אבל התרשמתי לטובה. לא אזור תעשייה מסריח אלא קיבוץ ירוק ופורח, לא רחוק מהבית, ויש שם ריח טוב של צמחי מרפא שנעם לי מאוד.

גם לא בדקו אם אני באמת יודעת להדפיס, קיבלו את המילה שלי שכן, לא יודעת אם זו נקודה לטובתם או לא, אבל המקום יפה ומטופח מאוד, אוירה נעימה, וחוץ ממנהל העבודה כולם נראים חביבים. רק הוא נראה טיפוס מלחיץ וקשוח, תכליתי כזה, קצת לא סבלני, אני מניחה שזו הסיבה ששכרו אותו, כדי ששאר העובדים לא ישקעו יותר מידי באווירת השאנטי של תה וצמחי מרפא שנחמדה לקליינטים, אבל מזיקה מאוד לעסקים.

אני לא חושבת שיהיו לי בעיות איתו, אני בן אדם עם מוסר עבודה מאוד גבוה, משתדלת מאוד לתת את כל מה שיש לי למקום העבודה, לא מתפנקת ולא מתעצלת. הצלחתי להתמודד עם טיפוסים מלחיצים כאלה בעבר, אני מניחה שאצליח להסתדר גם איתו.

אני אמורה להתחיל לעבוד בעוד שבועיים, בתחילת דצמבר, נראה מה יהיה.

כדי לפצות את עצמנו על השבתות העסוקות שלנו החלטנו, ג'ינג'י ואני לצאת מידי פעם לטיול באמצע השבוע.

למזלנו גילינו מדריכת טיולים נחמדה בשם תמר שמארגנת טיולים עם אנשים בגילנו, במחירים סבירים ועם מדריכים מעניינים. יצאנו כבר לטיול אחד שסיפרתי עליו ונהנינו מאוד, ועוד בטיול ההוא שמענו את שבחיה של ראדה, והיום יצאנו לטיול איתה מציפורי לשפרעם.

הטיול היה פשוט מרתק, גילינו שלא רחוק מהבית בציפורי ובשפרעם יש מקומות שנפלא לסייר בהם ושמדריך טוב מסוגל להאיר את כל העולם באור חדש.

ראדה מקסימה את המטיילים

בעזרת ראדה למדנו על עולמם של הערבים הנוצרים וגילינו אוצר של ידע והיסטוריה שלא הכרנו עד היום.   

היה מעניין ללמוד על הדתות בארץ ישראל ועל היחסים ביניהם אבל בעיקר הרשימה אותי המדריכה שלנו. ראדה בולוס היא אישה מיוחדת במינה - נוצריה, ערביה, פמיניסטית, כריזמטית, זמרת נפלאה, מדברת בשטף שלוש שפות ומסוגלת לרתק, להצחיק וללמד קבוצה גדולה ולא הומוגנית של אנשים לא צעירים ודי עייפים אחרי שיטוט ברחובותיה של שפרעם.

אי אפשר להגיד שהיא אישה יפה במיוחד אבל האישיות שלה כל כך קורנת, הנשמה הגדולה שלה זוהרת כל כך עד שאחרי דקה אתה שוכח איך היא נראית ורק רוצה להקשיב לה עוד ועוד, ולא להיפרד ממנה אף פעם.

צילמתי המון כמובן וחזרתי עייפה ומאושרת וחכמה הרבה יותר.

אנחנו כבר מתכננים לצאת איתה לטיול בנצרת, אני חייבת לקנות נעלי התעמלות חדשות.

חלון בשפרעם

ועוד חלון מעניין ברובע העתיק של שפרעם

ראדה מראה לנו שגם בעיר ערבית יש לתריסים מנש'עלך

ביתם היפה של משפחת בולוס

קבר ביזנטי עתיק עם גילופי אבן מדהימים