הכל דבש

כבר כתבתי פעם על זה אבל כל פעם אני מופתעת מחדש איך זה שהצרות תמיד באות יחד, לא צרה אחת בלבד אלה בצרורות של שלוש, ולפעמים גם יותר.

פשוט מדהים.

אתמול היה בדיוק יום כזה. זה התחיל עם נזילת מים מאזור המדיח, בדיקה זריזה העלתה שהאשם לא במדיח אלא בחיבור שלו לצנרת.

אני אטפל בזה ברגע שאחזור מהעבודה הבטיח לי ג'ינג'י בטון גברי בוטח, והלך לרכב החדש שלו, ניסה להתניע ולא הצליח, קילל והתעצבן על הקודן שמשום מה לא רוצה לעבוד ואיים למכור את המכונית שקנינו רק בשבוע שעבר.

בסוף התברר שהוא לא לחץ על הכפתור עם הציור של המנעול ולכן הקודן סירב לעבוד. טוב, כפתורים ומכשירים מתוחכמים אף פעם לא היו הקטע שלו.

סוף סוף הוא נסע לדרכו, שמח וטוב לב והשאיר אותי עם כלבה תינוקת נודניקית שעוד לא הפנימה שאי אפשר לעשות את הצרכים בכל פינה בבית ועם ערמות של כביסה.

בצהרים הוא מתקשר עצבני, מקלל נמרצות את הרכב החדש שלא מניע לו. מצאתי בשבילו את המספר של סוכן הביטוח, ארזתי כמה כריכים ופירות, הפקדתי את הכלבונת בידיו של עוגי שחזר בדיוק מהעבודה עייף מאוד, ונסעתי לאסוף אותו. הוא נתקע עם האוטו באיזה אזור כפרי נידח, מקום יפה מאוד, אבל בלי כבישים סלולים ובטח שבלי שילוט. אחרי כמה טעויות הגעתי סוף סוף ואספתי אותו.

ג'ינג'י היה עצבני רצח, כעס עלי, כעס על האוטו, כעס על כל העולם. בשגריר הבטיח לבוא לתקן את הרכב בעוד שעתיים ולכן חזרנו הביתה להמתין להודעה שהתיקון בדרך. אחרי שאכלנו צהרים ג'ינג'י החליט להתחיל לתקן את הבעיה של הביוב הסתום, זה לא עבד כל כך כי ציוד השרברבות שלו נמצא במחסן, והמפתחות של המחסן היו ברכב התקוע אי שם בשממה. הוא לא הצליח להיזכר בשום פנים ואופן איפה המפתחות הרזרביים ואיכשהו יצא שזו אשמתי. בינתיים מישהו התקשר והוא לא הצליח לשמוע את ההודעה, ומרוב כעס לקח את הנייד הקשיש שלו שידע תלאות רבות במשך השנים שבילה איתו, והטיח אותו ברצפה.

בעוד הוא נאבק עם הביוב בחוץ, נישארתי עם הנייד בבית. למרות המכה שחטף הדינוזאור שב לפעול והצלחתי לחלץ ממנו הודעה שנציג שגריר ממתין לנו בכניסה לישוב שבשדותיו תקוע הרכב שלנו.

נסענו יחד לשער הכניסה של היישוב ופתאום גיליתי לתדהמתי שהנייד של ג'ינג'י נמלך בדעתו ונאסף אל אבותיו. המכה שחטף הכריעה את המסכן. הלך הנייד, שלום לעפרו. הנציג של שגריר לא נראה בשום מקום ומספר הטלפון היחיד שיש להם הוא של ג'ינג'י, מה עושים?

החלטתי להחליף את כרטיסי הסים של הטלפונים שלי ושל ג'ינג'י. הכרטיס סים שלו נתקע בעקשנות וסירב לצאת. הצלחתי לשלוף אותו רק אחרי שנזכרתי שיש לי פינצטה בתיק. איך הצלחתי לשמור על קור רוח ולבצע את התרגיל הזה למרות שישבנו בחושך וג'ינג'י לא שתק רגע, קילל ורטן ואיים לשרוף את הרכב שלו, ולבעוט בנציג שגריר שנעלם פתאום, זה באמת פלא. ברגע שהדלקתי את הנייד שלי עם הכרטיס שלו קיבלנו שיחה מהמוקדנית של שגריר והתברר שרכב החילוץ ממתין לנו מעבר לפינה והכל בסדר.

ג'ינג'י נכנס לרכב של שגריר והתחיל לצעוק על האיש המסכן, בן אדם לא צעיר שמסכן, מתפרנס מחילוץ רכבים תקועים ברחבי הארץ. לי הוא הורה לנסוע הביתה, אבל סירבתי ונסעתי אחריהם למרות שהדרך הייתה חשוכה ולא סלולה. האמת, הייתי מעדיפה לחזור הביתה אבל חששתי שתתפתח מריבה וחוץ מזה מה היה קורה אם האיש לא היה מצליח לתקן את המכונית שלנו? שמתי נפשי בכפי, הקרבתי את הצמיגים שלי ועקבתי אחריהם.

בסוף ג'ינג'י נרגע ושיתף פעולה עם המתקן ששמר על קור רוח, ותודה לאל לא נגרר למריבה איתו, והתברר שהמצבר התרוקן כי בעלי החכם שכח לכבות את האורות.

בניסן הצנוע שלי יש פעמון מכני כזה שמציק אם לא מכבים את האור כשהרכב עומד, אצלו, למרות שמדובר במרצדס גרמני מיוחס, אין.

אחת אפס לטובת היפנים.

המחלץ החביב התניע את הרכב וכולנו יצאנו בשיירה חזרה הביתה. השעה הייתה רק שש בערב, אבל היה חושך מצריים, ומאחר והייתי בראש הטור טעיתי ופניתי בפנייה לא נכונה, אבל הם צפרו לי וחיכו עד שהסתובבתי, וסוף סוף הגענו לצומת. ג'ינג'י הודה למתקן החרוץ, ונתן לו במתנה צנצנת דבש, והוא נסע ליוקנעם לחלץ עוד מישהו בעוד אנחנו חותכים בזהירות דרך הכביש העמוס נורא בשעה הזו, וחוזרים הביתה דרך שיכון אלה – קיצור דרך שרק תושבי הקריה מכירים.

בבית רבנו עוד קצת, אני כעסתי על ג'ינג'י שהרס את הנייד שלו, נכון נייד קשיש וחסר ערך אבל בכל זאת... הוא כעס סתם, בלי נימוק מיוחד אבל כעס עם כל הלב.

הצלחתי למצוא את הנייד הישן שלי אבל לא מצאתי את המטען שלו והלכנו לישון כועסים.

למחרת בבוקר הוא שוב ניסה לפתוח את הביוב הסתום ושוב לא הצליח למרות שהביא ציוד וכלי עבודה. התברר שיש סתימה בין בריכת הניקוז של המטבח לבריכה הראשית. עמדתי לידו וניסיתי לעזור, סגרתי ופתחתי את המים על פי דרישתו, וכל אותו זמן לוקה התרוצצה סביבנו, ופתאום החליקה בבוץ שנוצר סביב בריכות הניקוז ונפלה לבריכה הקטנה. הבריכה הזו באמת קטנה מאוד, אבל גם היא קטנה... היא נאחזה בקושי בכפותיה הקדמיות בשפת הבטון, פרפרה ויללה, וחצי גופה התחתון טבל במים המרופשים. עברנו שנייה של אימת מוות עד שהתעשתי ומשכתי אותו בעורפה החוצה. המסכנה רצה מהר הביתה, נשכבה על הכרית שלה בחדר הארונות שלנו וסירבה לזוז. למותר לציין שכל הבית היה מלא בוץ ומסריח... רק אתמול טרחתי וניקיתי הכל, ושוב מלא בוץ, והביוב התעקש ונשאר סתום. בסוף ג'ינג'י התרגז, צעק עלי שאקרא לשרברב והסתלק לעבודתו בכוורות.

קראתי לשרברב, הגיע אחד, בן אדם נחמד מאוד, עם כיפה וזקן עבות, איש דתי ובכל זאת לא אחד מאלה שחושב שמישהו צריך לפרנס אותו אלא מתפרנס לבדו מיגיע כפיו.

הוא פתח את הביוב הסתום חיש קל, לקח מחיר סביר לגמרי, הסביר לג'ינג'י שחזר להשגיח עליו איך לתקן משהו שטעון תיקון - איזה צינור שהחליד ודולף - והסתלק.

ג'ינג'י קצת רטן על שגזלו ממנו את מעמדו כשרברב הבית, אבל מה לעשות שהוא רק שרברב חובב ולא מקצועי? ניחמתי אותו שהשרברב שלנו בטח לא היה יודע מה לעשות עם נחיל דבורים, וככה זה, לכל אחד יש את המקצוע שלו, והלכתי לנקות שוב את הבית.

ג'ינג'י שוב נסע לדרכו לטפל בכוורות שלו, ואני נשארתי עם כלבה בטראומה ובית מטונף. ניקיתי הכל, כולל לוקה המסכנה, ופתאום טלפון, מישהו רוצה דבש. תליתי את הסמרטוט ונסעתי למכון, מכרתי דבש והחלטתי שאם כבר אני אקפוץ לקניון אלונים ואקנה לי נייד חדש. לאכזבתי הדוכן בו מכרו תמיד ניידים נסגר במפתיע. חזרתי הביתה מאוכזבת ובלי נייד, אבל אחרי יומיים של ביש מזל קרה משהו טוב - עוגי הצליח למצוא את המטען הנעלם, הטלפון הישן שלי שב לחיים והכל בא על מקומו בשלום, עד הפעם הבאה.

נכון שהיום יום יפה? ומחר יהיה יפה עוד יותר, וזה אומר המון מבקרים ושפע עבודה ופרנסה. זו התקופה הכי יפה של השנה, הגשם כבר שטף את האבק של הקיץ, עדיין לא קר באמת, הפריחה שעושה אלרגיה עוד לא פרחה, תקופה נפלאה ומושלמת.

אצלנו גם טוב, אפילו נהדר, סוף סוף מכרנו את הקנגו, פרסמתי אותו ביד2 והגיע זוג נחמד מאוד עם תינוק בן שישה שבועות, בדיוק בגיל של לוקה הכלבה, אבל להבדיל... היא כבר עצמאית ובוגרת ומלאת מרץ והוא עדיין יונק וקטן וחסר ישע. מה שנקרא מותר הכלב על האדם.

הם אפילו לא בדקו אותו, קנו אותו כמו שהוא מלוכלך ומרוט. יום לפני שהם לקחו אותו ג'ינג'י ניקה אותו פעם אחרונה במכון שטיפה, אמרנו לו יפה שלום והמשכנו הלאה.

החלטנו שהפרויקט המשפחתי החדש שלנו יהיה להתגבר על משיכות היתר שבשקט בשקט מושכות מאיתנו המון ריבית. ראשית חיסלנו את השטות הזו של סל מצטבר של חברת האשראי. שיטה נבזית עם ריבית ממש גבוהה ושיטה טובה להכניס אותך לשאננות עם הקניות עד שאתה חוטף את המכה. חטפנו והפנמנו ורצנו לבנק לקחת הלוואה ושם קיבלנו הפתעה לא נעימה – הריבית של הבנק היא כמעט כמו של חברות האשראי.

הפתרון היה לקחת הלוואה דרך החשבון של הורי, הכסף עובר אלינו וגם ההחזר יוצא מהחשבון שלנו, אבל בגלל שהבנק נותן את ההלוואה כאילו להם ולהם יש חסכונות ובטחונות הריבית נמוכה הרבה יותר - כמעט חצי מאשר לנו, ועל זה נאמר שבנק זה מוסד שנותן לך מטריה רק כשאין גשם, כשאתה רטוב וזקוק מאוד למטריה הוא מסרב לתת לך אותה.

שאר הכסף יבוא ממכירת הקנגו ואם תהיה שנה טובה ונעשה קווץ' רציני נפסיק לפרנס את הבנק עם הריביות שלנו.

אם רק הבנקים היו משלמים אותה ריבית על עודף כסף כמו שהם לוקחים על משיכות יתר... טוב, זה בטח יקרה רק אחרי בוא המשיח.

חוץ מזה עוגי הולך לראיון עבודה היום ואם יצא מזה משהו מוצלח אני אכתוב, בינתיים עדיף לשתוק כי יד לפה, ואל יתהלל חוגר כמפתח, ולמה לדבר על דברים שעוד לא קרו?

השבוע הכלבונת שלנו קיבלה את החיסונים הראשונים ועוד צפויים לה בעתיד עוד כמה חיסונים. היא עמדה בזריקות יפה מאוד, עוגי קצת פחות, מרוב לחץ הוא ברח מהחדר ברגע שהוטרינרית שלפה את המזרק. לא ידעתי שהוא רגיש כל כך, הרי הוא קיבל די והותר זריקות בימי חייו הקצרים. אנשים תמיד מפתיעים אותי מחדש.

צץרץ כבר חזר מהצבא, עייף ועם שפתיים מבוקעות מיובש, קניתי לו שפתון מיוחד, ועוד מעט גם לילי תחזור, תהיה שבת עמוסה ושמחה. מזל שעשיתי את השניצלים כבר אתמול, ועכשיו אני הולכת להכין פיצה ועוגה, סוף שבוע נעים לכולם, להתראות מהצד השני של השבת.

ולסיום – תמונה מקסימה שמצאתי באתר המצוין הזה, נכון לעכשיו היא מככבת על מסך המחשב שלי.

במוצאי יום כיפור השנה 8.10.11 נולדה גורה קטנה ונחמדה לחבר של עוגי. יחד אתה נולדו עוד שמונה גורים אבל עוגי התלהב דווקא ממנה ואחרי שאיים כבר כמה חודשים להביא הביתה כלב הוא התייצב לפני כשבועיים עם היצור החביב הזה והודיע, יש לנו כלב!

נכון, היא רק בת חודש ומשהו ועדיין גורה אבל כלב זה כלב.

למותר לציין שכולנו נכבשנו בקסמה ואנחנו מנגבים בהכנעה את מה שהיא משאירה לנו על הרצפה נושאים אותה על כפיים וגם בתוך ציידנית שהוסבה לסל קל, מפנקים ומלטפים ומכרכרים סביבה ומניחים לה ללעוס לנו את הרגלים והנעלים והגרביים והחגורות ופה ושם אפילו אוזניים.

בשבוע שעבר לקחנו אותה למכון בשבת והיא עוררה כזאת התלהבות ושמחה עד שהתחלנו לשקול לעבור למכירת גורי כלבים במקום דבש.

חוץ מהתוספת החדשה למשפחה שעדיין אין לה שם, או בעצם יש לה יותר מידי שמות, אנחנו מתכוננים במרץ לחנוכה. ג'ינג'י גילה חנות נהדרת לדברי יצירה ופתאום הפציעה בתוכו הגננת והמורה לאומנות הפנימית. הוא עושה נסיונות בדונג דבורים, בודק כל מיני חנוכיות וכדים, מדביק ומגלף וצובע ונהנה עד בלי די ומשאיר לי את תפקיד המבוגר האחראי המציק שמתלונן כל הזמן שזה יקר מידי ומסובך מידי ומי ינקה את הבלגן אחר כך?

לאט לאט אנחנו מגבשים רעיונות ובינתיים לומדים המון על עבודה עם דונג דבורים ועל גידול כלבלבים. הידעתם שגם לגורי כלב עושים חיסון משולש?

חוץ מזה יורד המון גשם אצלנו וקריר ונעים וגם בוץ, עוד מעט תתחיל הפריחה, צץרץ קיבל רגילה ראשונה בתום הטירונות ובשבוע הבא הוא כבר יתחיל אימון מתקדם. עוגי עשה סוף סוף את טיפול השיניים שלו שהתעכב בגלל בירוקרטיה ובעיות ניירת ובסוף התברר שזו הייתה סתם סתימה ולא טיפול שורש כמו שחששנו ולילי תגיע לביקור רק בשבוע הבא וכבר היום היא ביקשה שיהיו בבית סופגניות אבל רק מתוצרת 'מישי' המהולל אחרת חבל על הקלוריות.

סוף שבוע חמים וחורפי לכולם

אתמול הייתי בהפגנה בירושלים, למרבה הצער אתמול גם היה היורצאייט של רחל אימנו וירושלים מלאה אנשים, רובם הזויים לגמרי. בכל זאת הצלחתי להגיע להפגנה, לפגוש שם שני חברים טובים ואחרי ההפגנה לטייל במנזר עתיק בעמק המצלבה, לעשות סיבוב במדרחוב הירושלמי המפורסם ולעלות על הרכבת הקלה ברחוב יפו.

בדרך להר הרצל הרכבת הקלה נעצרה פתאום והנהג הכריז שזהו, יש תקלות ויש בעיות וכולם יורדים הרכבת הולכת לנוח עד מחר.

מזל שהוא עצר קרוב לתחנה המרכזית.

הלכתי ברגל עם המלווה החביב שלי עד לתחנה המרכזית, התנחמתי בעוגת קינמון ונסעתי הביתה, לצפון הקריר והמרווח.

היה כיף גדול אבל הכי טוב בבית!

הפגנה!

ביקשו לבוא באדום, חלק כמעט עשו את זה, הרוב לא.

והכינו כרזה נהדרת

הדרך לעמק המצלבה, לפסל קוראים פסל המאבק

הכנסיה

היום אני בת 55 מזל טוב לי!

אני משתדלת מאוד לשמוח למרות שאני לא מרגישה כל כך חגיגית מאז גיל חמישים אני מתקשה להתרגש בימי הולדת, מה יש לשמוח על זה שאני קשישה?

נו, מילא, אומרים שהחיים מתחילים אחרי גיל ארבעים, ושחמישים זה השלושים החדש אז בסדר, נשמח...

בקיצור, די להיות פולניה מרת נפש. אני צריכה לשמוח שהגעתי לגיל המופלג הזה ושקיבלתי במתנה חצי מרדסדס (שאני פוחדת לנהוג בה), שבקרוב אקבל במתנה בוילר חדש, (הישן נפח את נשמתו לפני כמה ימים) והכי טוב, שהיום שילמנו את התשלום האחרון על הלוואה שאנחנו גוררים כבר יותר מידי שנים.

זהו, מספיק עם הסיכומים, תאריכים זה לחלשים, הגיע הזמן להתאושש ולהירשם סוף סוף לקורס פילאטיס כמו שהבטחתי לאימא (זו המתנה שלה בשבילי ליום הולדת) ולהמשיך עם החיים בשיא המרץ, קדימה עד הסוף המר, כי הרי מה כמה שאני לא אתאמץ חיה אני לא אצא מהחיים האלה.

סליחה על המורבידיות, זה בגלל היום הולדת, עד מחר זה יעבור לי.