הכל דבש

קנקנן תה העביר לי שרביט אסטרולוגי ולמרות שאני לא כל כך מאמינה באסטרולוגיה החלטתי להיענות לאתגר ולקחת את השרביט אבל אני מתקשה לענות תשובות אובייקטיביות לגבי עצמי ולכן החלטתי לענות על מזל סרטן שהוא המזל של אימא שלי – אחד האנשים המוכרים לי ביותר בעולם.

מזל סרטן

1. מושפע מהאווירה בסביבתו ומשקף אותה במצב רוחו  ( 8   )

2. רגישות גבוהה ( 5   )

3. התכנסות וצורך בתחושת ביטחון בחיק המשפחה (  9  )

4. חוש אימהי מפותח ויש רצון להגן, לטפל ולהעניק (  9  )

5. רומנטי, קשור לבן הזוג ונהנה לטפל בו (  9  )

6. מופנם ורגיש ( 8   )

7. אוהב ללמוד נושאים שמעניינים אותו וקרובים לליבו (  8  )

8. חשוב לו לקבל תמיכה ואהדה ללא ביקורת כשהוא צריך להגן על עצמו הוא הופך לתוקפני (  5  )

9. מצפה שיבינו אותו (  9  )

10.מחפש סיבות הגיוניות (  6  )

11. מעדיף חברה סגורה ומשפחה חמה ( 9   )

12.מתאימה לו קריירה בתחום הנתינה והרגש (בעבודה סוציאלית, מזון, הארחה) אחריות (ביטחון וניהול ומחשבים) (  9  )

אימא שלי היא דוגמה מוצלחת לכך שאסטרולוגיה צודקת לעיתים קרובות אבל לעומת זאת בעלי שנולד במזל דגים ואמור להיות אינטואיטיבי רגיש ואמנותי הוא ממש לא, אז לך תדע?

עוד דוגמה מבלבלת – דודה שלי שנולדה כמוני באותו תאריך אם כי היא מבוגרת ממני בחמש שנים ושבוע ובאמת תולדות חייה דומות למדי לשלי. גם היא אימצה ילד וגם לה היה קשה מאוד ללדת אם כי ילדה לבסוף בת אחת, כמוני. גם הבן שלה נפצע בצבא ועד היום מתקשה להתאושש וגם היא נשואה לחבר הראשון שלה שכמו בעלי גם הוא ממוצא רומני. כמוני גם היא מגדלת שני כלבים אבל אצלי השיגעון של הכלבים התחיל לא מזמן ואצלה הוא עניין ישן ותמיד היו לה כלבים. מקריות? השפעת הכוכבים? מי יודע.

אין לי מושג למי לתת את השרביט ולכן אני מעבירה אותו למי מקוראי שיתחשק לו להרים אותו. 

זה מה שצץרץ חזר ושינן לי לפני שהוא ארז את עצמו וחזר לבסיס. מאז יום כיפור הוא בבית בגימלים. קופץ מידי פעם לבית חולים עשר לפיזיותרפיה או ביקורת ושוב חוזר לנוח בבית. זולל טוסטים, מנסה לעשות כושר ובעיקר נח, רב עם אחיו, מדבר בטלפון, צופה בטלוויזיה, מבזבז כסף ועולה לנו על העצבים, והנה בדיוק ביום בו החליט הרופא שהוא כבר בריא התחילו הבלגנים בדרום.

יכול להיות שהם חיכו בסבלנות עד שהצנחן המהולל שלנו יהיה שוב כשיר לצאת לקרב?

הוא עוד הספיק ללכת לחתונה של אחות של חבר, וחשב שלמחרת יספיק להיות עוד פעם בפיזיותרפיה (יש לי חשד שהוא קצת נדלק על הפיזיותרפיסטית שהוא תיאר כחמודה), אבל טלפון דחוף מהצנחנים קלקל את התוכניות. הוא ארז סוף סוף את המדים, התגלח כמו שצריך, נעל את הנעלים האדומות שחיכו לו כל כך הרבה זמן, ותוך כדי כך הזכיר לי מידי פעם לא להיות בלחץ.

אמרתי לו שבסדר, ואין בעיות, אם כי האמת - שאני אחשוף רק פה, בבלוג שלי - היא שאני די בטוחה שבין שנינו הוא היה לחוץ קצת יותר. 

ובתמונה – צץרץ בתקופה בה הוא העדיף להיות קאובוי וטען בתוקף שהוא לא רוצה להיות חייל גיבור ולמות למען המולדת.

קיבלתי שרביט מוזיקלי מקנקן ועכשיו עלי לצאת מהארון ולהודות - הטעם המוזיקלי שלי מביך, ממש לא משהו שאפשר להתפאר בו. לצערי אני לא מבינה הרבה במוזיקה למרות שהיה לי פעם חבר שהתאמץ מאוד לעדן את טעמי והשמיע לי מוזיקה לרוב. למרבה הצער הוא הצליח יותר מידי ונשארתי תקועה בתקופה ההיא שקרתה עוד לפני נישואי – לפני למעלה משלושים שנה.

בגלל אותו חבר אני אוהבת מאוד את החיפושיות ואת רוב הזמן המשותף שלנו יחד בילינו בשמיעת ארבעת המופלאים.

אני אוהבת מאוד מוזיקה פופולארית של שנות השישים ועד היום זוכרת לטובה את תקליטי הויניל של ניל סדקה, קליף ריצ'רדס שהדודה שלי העריצה, ואלוויס שהוא העריץ ובובי וינטון יפה התואר והרומנטי שהערצתי בסתר. הדוד שמר את התקליטים הישנים הללו בחרדת קודש בארונית מיוחדת, מקפיד לא לקמט את עטיפות הנייר שלהם.

הוא הרשה לי להשמיע אותם בפטפון היקר שלו רק אחרי שהוכחתי שאני בחורה אחראית שיודעת להפעיל פטפון ושאין חשש שאשרוט חלילה את אחד התקליטים היקרים הללו. למרבה הצער הדוד גר בנתניה, קצת רחוק מאיתנו, ובלעדיו הייתי תלויה בחסדי הרדיו.

אני לא זוכרת באיזה נסיבות בדיוק הורי קנו פטפון, (יכול להיות שבבר מצווה של אחי?) אמנם זול ופשוט, אבל בכל זאת פטפון ומיד רצתי וקניתי לי בכסף שהרווחתי מעבודתי כשמרטף תקליט כפול של אמריקן גרפיטי - סרט עמוס להיטים מתוקים וישנים כאשר אהבתי.

למרות גילי המופלג פס הקול של הסרט אמריקאן גרפיטי היה נוסטלגיה צרופה עוד כשהוא היה חדש אבל לי לא היה אכפת אהבתי אותו מאוד, כל שיר ושיר שבו וברגע שהתחתנתי עם ג'ינג'י ועם המכונית הישנה שלו שהיה בה רדיו טייפ דאגתי להקליט את כל השירים האהובים עלי על קסטות קטנות כמו שהיו פעם למי שזוכר ושמעתי את שירי אמריקאן גרפיטי ואת אלביס וקליף ככל אוות נפשי.

עד היום התוכנית החביבה עלי ביותר ברדיו אחרי המילה האחרונה היא רגעי קסם ושאר תוכניות של אולדי'ס.

ומה עם מוזיקה קלאסית תשאלו, בחורה משכילה ואיכותית כמוך ורק חיפושיות ואלביס יש לה בראש?

האמת שכן, אבל בזמנו, כשהייתי ילדה נהגתי ללוות חברה טובה לשיעורי הבלט ובלי משים ספגתי קצת מוזיקה קלאסית. אגם הברבורים בעיקר.

מה, וזה הכל?

כמעט, יש בי גם חיבה עזה לשיר הנפלא של מקהלת העבדים מתוך נבוקוב -אופרה של ורדי, ולשיר הנהדר ששרה כרמן באופרה של ביזה, גם שיר הטוריאדור הוא נהדר בעיני, וכמובן שהדיסק של אלה פיצ'רלד הנהדרת מתנגן אצלי לעיתים קרובות ברכב, ואם אני כבר פוסעת במורד משעול הזיכרונות ומתבוססת בנוסטלגיה אז מה עם השירים הנהדרים של פסטיבל סן רמו שראיתי ושמעתי בטלוויזיה בשחור לבן, כן, אני קשישה עד כדי כך. לנצח אזכור את הזמרת היפה ג'יליולה צ'ינקווטי לבושה שמלת מיני סרוגה בקרושה ושרה ברגש שיר נהדר שאני לא ממש זוכרת את שמו אבל המילה אמורה הופיעה בו רבות.

עדכון - התעוררתי בשתיים לפנות בוקר בגלל האזעקה של האוטו שהחליט לזעוק בשעה המזעזעת הזו. שום דבר לא עזר ובסוף ג'ינג'י היה חייב לנתק את המצבר  מה עוד יכולתי לעשות חוץ מאשר להיכנס לבלוג ולראות שאבוי, שכחתי להעביר את השרביט שקיבלתי!

אני מעבירה אם כן את השרביט ל- n_lee , חגית ר. , ו-insti ואם עוד מישהו מקוראי הנאמנים נכסף לקחת את השרביט המוזיקלי הוא מוזמן בכיף

ביום שישי האחרון חגגתי את יום הולדתי החמישים ושש. אחרי הרבה שנים שבהם אנשים חשבו שהניק שלי בתפוז - בתיה 56 - מעיד על גילי ולא הבינו שה – 56 היא שנת הולדתי, זה קרה ואני באמת בת חמישים ושש.

לא ממש סיבה למסיבה, ובכל זאת הורי ערכו לכבודי מסיבה משפחתית קטנה ונתנו לי מתנות. אחת המתנות שקיבלתי מאימא היה תור לפדיקור. טיפול בכפות הרגלים.

למרבה הפלא הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאלך אף פעם למישהי שתטפל בכפות רגלי. הייתי כבר אצל קוסמטיקאית ביום הולדתי הארבעים, וביום חתונתי אפילו צבעתי את הציפורנים בידיים, אבל רגלי נותרו תמיד מקופחות, והנה הגיע תורן.

הטיפול היה מפנק ומרגיע וגם נחוץ מאוד כי אני מרבה ללכת ברגל לאחרונה בגלל הטיולים עם הכלבים.

היה לי קצת מוזר סתם לשבת ולתת למישהי (טניה החביבה ורבת היכולות) להקדיש את כל תשומת הלב אלי ולטרוח על נוחותי וההרגשה הטובה שלי. זה לא קורה הרבה, ובזמן האחרון עוד פחות מהרגיל. האמת, יש לי כמה שבועות די קשים בגלל מגוון של סיבות שרק המחשבה עליהן מעייפת אותי.

יש את הכלבה שלנו שסובלת מצליעה בלתי מוסברת והלבטים לאיזה ווטרינר ללכת ואיך לטפל, ואיך למנוע ממנה לרוץ ולקפוץ, ויש את עוגי ששוב סובל מכאבים בבלוטת הרוק והחשש שהוא שוב יתאשפז לניתוח, וכל הטרחה סביב צילום הסי טי שלו וההתחייבויות לקופת חולים והלימודים שלו והעבודות שהוא מאבד כל הזמן... ויש את צץרץ שעדיין נמצא בחופשת מחלה ועולה לכולנו על העצבים, ומצליח לריב איתי ועם ג'ינג'י ועם אחיו.

כל הבעיות הללו דורשות משאבים של אנרגיה וכסף שאין לנו, ונוסף לכל זה גם איזה מסמך חשוב נעלם וגרם לי ולג'ינג'י לריב... וכל הלחץ הזה מחמיר את כאבי הגב שלי שגם ככה מציקים לי בלי סוף.

עומס רגשי קוראת לזה אום מיקה, ידידתי ושותפתי לטיולים עם הכלבים.

ואם לא די בכך הצלחתי לעשות לעצמי כוויה על השפה בגלל פסטה רותחת שניסיתי בפזיזות לבדוק אם היא מבושלת מספיק. דבר קטן אבל מעיק ומעצבן.

לשים בצד את כל הבעיות והצרות הללו, לטבול את כפות הרגלים בקערת מים חמים ופשוט להרפות ולנוח היה כיף גדול. התרתי את הרסן עד כדי כך שהנחתי לטניה למרוח לק ורוד על אצבעות הרגלים שלי, וכל פעם שאני מרגישה שכוחותיי אפסו ואני לא יכולה יותר אני מגניבה מבט אל אצבעות רגלי ונרגעת.