הכל דבש

נורא פחדתי מהיום הזה, הייתי בלחץ נוראי שבוע קודם ואם זה היה תלוי בי הייתי מוותרת, אבל בשביל ג'ינג'י ויתור זו לא אופציה, ומאחר ואנחנו נשואים אני מרגישה שאני חייבת לתמוך בו בעניין הזה כי בעיקרון הוא צודק, רק שלמי יש כוח לכל המלחמות האלה?

לו מסתבר.

הכל התחיל בגלל עוגי כמובן - חלק גדול מהאירועים המפחידים והמרגיזים בחיי הם בגללו. אם הייתי מאמינה בקטע הניו אייג'י הזה הייתי אומרת שהוא נכנס לחיי כדי לעמת אותי עם הפחדים והקשיים שלי, אבל מאחר ואני חושבת שהאמירות הללו הן שטות מוחלטת אני לא אומרת.

כשעוגי למד בקורס הבישול הוא היה אמור לקבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי ובסופו של דבר הוא אכן קיבל אותה, לא לפני שנאבקנו והתווכחנו ונדנדנו לביטוח לאומי כל פעם מחדש. משום מה הם התנהגו עם הבטחת הכנסה כאילו היא השלמת הכנסה. השלימו את כל אחת מהמשכורות שלו לקצבה די מסכנה בסך 1430 ₪ בערך. חודש אחד הוא אפילו לא קיבל כלום כי הוא הרוויח כמעט 2000 ₪ בחודש אבל פשוט לא עמד בעומס של לימודים ועבודה ובחודש שאחריו כבר לא הייתה לו עבודה. בסוף הלימודים התברר (וגם זה אחרי מאבק קשה לאלץ אותם לתת לנו פירוט של כמה הוא קיבל כל חודש) שבחודשים בהם הוא לא הצליח להשיג עבודה הוא גם לא קיבל כסף. נוצר מצב טיפשי שבו אם הרווחת קצת השלימו לך הכנסה אבל אם לא הצלחת להרוויח כלום גם לא קיבלת כלום.

ג'ינג'י עיין עין היטב בחוברת ההסברים של ביטוח לאומי ובחוזה של הקורס והחליט שמישהו פה פירש בצורה מוטעית את החוק וקיפח את עוגי בגדול והוא לא מוכן לשתוק על זה.

תבענו את ביטוח לאומי בבית דין לעבודה וביקשנו סיוע מלשכת הסיוע המשפטית. מתברר שהם למדו את השיטות שלהם מביטוח לאומי. לא יכולת פשוט להרים טלפון ולדבר עם מישהו, רק לנסוע לחיפה ולעמוד בתור ולקוות שמישהו יבין על מה אתה מדבר או לסמוך על דואר ישראל שאמנם עשה כמיטב יכולתו אבל בכל זאת, לוקח כמה ימים עד שהדואר מגיע.

מהסיוע המשפטי הם כל הזמן טענו שאין להם מספיק מסמכים כדי לעזור לנו למרות שהגשנו להם את כל החומר בשלושה העתקים כשרק פתחנו את התיק. משום מה הם לא פירטו על איזה מסמכים מדובר ואף אחד לא ענה שם לטלפון והפקס שהם נתנו היה מקולקל או מנותק או משהו כי כשחייגת אליו התקבל צליל משונה ולא של פקס, וכמובן שאף מסמך שניסיתי לשלוח לא עבר. אין לי זמן וכסף לנסוע כל שני וחמישי ללשכה לסיוע משפטי ואני, אם מישהו מתאמץ כל כך לא לעזור לי מבינה את הרמז ועוזרת לעצמי, וכך טרחנו ג'ינג'י ואני לארגן את כל החומר והגענו למשפט עם טיעונים מוכנים וסדורים היטב, ובלי הסיוע המשפטי המאכזב.

בדיוק באותו יום הייתה לעוגי בדיקה ברמב"ם כדי לראות מה מצבו אחרי הניתוחון הקטן שעבר שבוע קודם. יופי חשבתי, בבוקר הוא יהיה ברמב"ם בצהרים ניפגש בבית המשפט ונחזיר אותו הביתה. הוא יצא מוקדם בבוקר כדי להיות בתחילת התור במרפאות החוץ של פה ולסת ובעוד אנחנו נוסעים לנו לחיפה הוא מתקשר ומבשר לנו שבבדיקה איתרו עוד אבנים והוא עומד לעבור עוד ניתוחון קטן ומכאיב בפה.

כשנפגשנו בצהרים בבית המשפט הוא בקושי הצליח לדבר וסבל כאבים נוראיים בגלל שההרדמה התפוגגה. המשפט היה אמור להתחיל ב 12:00 אבל התעכב והתעכב ועוגי סבל והיה אומלל וחששנו שנקבל דוח חנייה כי היה לנו כסף רק לשעת חנייה, כלומר היה יותר אבל משום מה המדחן החליט לירוק בבוז את עשרה השקלים שהכנסנו לתוכו ושאר הכסף הקטן שלנו הספיק רק לשעה אחת שהתבזבזה כאמור בציפייה לשופט שיתפנה אלינו.

החלטתי לעשות מעשה, לקחתי מעוגי את הכסף הקטן שלו והלכתי לחפש בית מרקחת כדי לקנות לו כדורים נגד כאבים. בכיכר פריז מצאתי בית מרקחת פתוח ואחרי שקניתי נורופן דהרתי למגרש החנייה ו... המדחן השטני בלע את עשר השקלים שהיו לי. איש נחמד שעבד ממול פרט לי שטר של 20 ₪ ועזר לי לקנות עוד שעת חנייה ואחר כך טסתי חזרה לבית המשפט והגעתי בדיוק בזמן.

ג'ינג'י היה פשוט נהדר. הסביר הכל בצורה מסודרת וברורה וענה כראוי על כל השאלות של השופט שהיה סבלני ומבין וקלט מיד מה קורה פה.

כולם שאלו למה לא הלכנו לסיוע המשפטי ולא ידעו מה לענות כשהסברנו שדווקא כן פנינו אבל במקום לסייע הם רק ביקשו מסמכים ולא פירטו איזה והתנהגו כאילו הם ממש לא רוצים לעזור.

השופט החמיא לג'ינג'י על הצורה הבהירה והנבונה שבה הוא הציג את העניין והודיע לעורכת הדין של ביטוח לאומי שיש לה 45 יום להסביר למה הם לא נותנים לעוגי כסף עבור החודשים בהם הוא לא עבד למרות שברור שהוא התאמץ מאוד להשיג עבודה ועבד בכל מה שהציעו לו. סוכם שננסה שוב לפנות לסיוע המשפטי ונקבע לנו תאריך להמשך המשפט.

יצאנו משם כמנצחים והיינו גאים מאוד בעצמנו.

גם הסיפור המרגיז עם קופת חולים הסתדר בסופו של דבר, בערך. הם לא יבקשו כסף על הטיפול במיון למרות שעוגי הגיע בלי הפנייה מרופא אבל נשלם רק 200 ₪ על הבדיקות.

עוגי נסע הלילה חזרה לאילת ונקווה שהוא לא יסבול יותר מאבנים בבלוטת הרוק ואם כן עליו לפנות שוב לפה ולסת ברמב"ם, יעשו לי סי. טי. ואם יהיה צורך ינתחו אותו ויסירו את מקור הבעייה.                                        

המון השתנה, ובכל זאת הכל נשאר אותו דבר, ואפתח במשהו נחמד – נכנסתי לרופאת המשפחה הנחמדה שלנו והיא מיד אמרה לי שאני נראית מצוין ושרזיתי וממש מתאים לי.

האמת שרזיתי בקושי 4 ק"ג מאז אוגוסט, וקצב ההרזיה שלי איטי כל כך עד שאפילו צב חיגר וזקן ישיג אותו בקלות, אבל היא לא ראתה אותי מזמן וישר הבחינה ובאמת נחמד מצידה.

הסיבה לזה שהגעתי אליה היא קצת פחות נחמדה, אני דווקא בסדר, יחסית, אבל שוב יש בעיות עם עוגי. מאז הפציעה בלוטות הרוק שלו נהפכו למחצבות סיד, ואבנים בבלוטות הרוק מכאיבות כמעט כמו אבנים בכליות, ומציקות אפילו יותר כי אי אפשר לאכול ואפילו לנשום קשה עם בצקות בלשון.

הוא סירב בכל תוקף לקבל טיפול בבית החולים באילת שיצא לו שם רע מאוד והתעקש לחזור לבית חולים רמב"ם שם מכירים אותו היטב. הזמנתי לו נסיעה לחיפה והמסכן הגיע ביום ראשון בלילה, אחרי שנסע חצי יום, כולו מותש וכאוב, לקח אקמול פוקוס והלך לישון. בשש בבוקר הוא התעורר מרוב כאבים וחש למיון. ביקשתי שימתין עד שאגמור לעבוד בסביבות 8:30 ואז אקח אותו במכונית, אבל הוא התעקש לנסוע לבד באוטובוס (הרי מצב החנייה ברמב"ם הוא עניין טרמינלי שאין לו תקנה) ולמרבה המזל הוחש מהר למרפאת פה ולסת, שם כבר יודעים בדיוק מי הוא ומה הבעיות שלו, ולמרבה הפלא הצליחו לפתור את הבעיה בניתוח אמבולטורי זריז. הופתעתי מאוד כשהאחות מאירה התקשרה מהנייד שלו לבשר לי שהוא כבר אחרי הטיפול וכרגע קצת קשה לו לדבר אבל בעוד כשעה הוא יוכל לדבר איתי בעצמו. אחרי הצהרים הוא כבר חזר הביתה באוטובוס, אכל גלידה תוך מחאות על הדיאטה (אבל נכנע כי זו הייתה מצוות הרופא) סיפר לי שהוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב, ועוד מעט הוא הולך לחבר ומשם נוסע לקריות לבקר מישהי ו... נרדם.

היום כבר התרוצצנו כהוגן בגלל הבירוקרטיה המפוארת של קופת חולים. מסתבר שעוגי העביר את התיק הרפואי שלו לאילת ואי אפשר להיות באילת ולקבל הפנייה לרמב"ם אלא אם כן תעביר את התיק שלך שוב לצפון ומאחר ותיק רפואי זה לא מטוס, לוקח לו כמה ימים להגיע צפונה ובינתיים צריך לשלם על המיון... בסוף אני בטח שוב אצטרך לשלם 850 ₪ על מיון, מילא, לפחות הם פתרו לו את הבעיה מיד והוא לא סבל יותר מכמה שעות.

חוץ מזה אחי בא לבקר מאמריקה הרחוקה ואימא שלי שוב עושה פסטיבל שלם למרות שנפגשנו רק בקיץ בטיול לפולין. הדודה שלא נסעה לפולין - ועכשיו אוכלת את הלב ומצטערת שהפסידה טיול נהדר - הזמינה את כולנו לארוחת שישי לכבוד אחי. צץרץ לא יכול להשתחרר מהצבא ולילי תנסה להגיע אבל לא בטוח שתצליח אבל לפחות עוגי יבוא, ועד סוף השבוע הוא בטח כבר יוכל לאכול כרגיל.

למרבה הצער הוא שוב שבר את הסמרט פון היקר שלו והתיקון יעלה הפעם 800 ₪, הוא גילה בגרות רבה כשהחליט שהחודש אין לו די כסף להשקיע בצעצוע היוקרתי הזה ובמקום לתקן אותו קנה נייד זול כדי שיוכל להיות בקשר עם כולנו. בתחילת שנת 2014 הוא כנראה יחזור הביתה ויתחיל לעבוד בפיצריה של חבר שקיבל זיכיון של פיצה דומינו. זו בכל אופן התכנית אבל אצל עוגי כל תוכנית זה בסיס לשינוי...

עוד בשורה טובה זה הסמל הראשון שצץרץ קיבל לאחרונה. הוא הביא לי את הדרגות החדשות שאתפור אותן על המדים שלו ואני, אין לי מושג מה עבר עלי, תפרתי אחת מהן הפוך, ועוד על מדי א'. צץרץ גילה את הפאדיחה רק בבוקר ומי הציל את המצב? ג'ינג'י! בלי להתבלבל הוא שלף את תיבת כלי התפירה שלי, מצא חוט חאקי ומחט ותפר את הדרגה שוב כמו שצריך.

וככה גיליתי שבעלי היקר שבמשך כל שלושים ושלוש שנות הנישואים שלנו לא נגע בחוט ובמחט וחיכה תמיד שאני אתפור לו כפתורים שנשרו, אטליא טלאים ואקצר מכפלות יודע לתפור.

 ולסיכום נחמד - צילום נהדר שצילמה בחורה בלונדינית נחמדה שבאה לבקר אצלנו בשבת וביקשה לצלם כוורת. ג'ינג'י האדיב שהוקסם מממנה ומהמצלמה שלה פתח למענה את הכוורת וזו התוצאה.