הכל דבש

ראשית אני רוצה להדגיש שלא כל יום שלי נראה ככה אבל מידי פעם יש ימים כאלה וצריך להתמודד אתם.

היום התחיל רגיל לגמרי. קמנו כמו תמיד בסביבות חמש בבוקר, בחוץ היה עדיין חושך, ג'ינג'י הלך להביא קפה לשנינו והדליק טלוויזיה. שתינו לנו בנחת במיטה בעוד הוא מזפזפ לו פה ושם עד שנתקע על סרט ישן מאוד - קליאופטרה עם ליז טיילור וריצ'רד ברטון. אני כבר מכירה אותו, ברגע שהוא נתפס אז איזה סרט או תכנית אי אפשר להזיז אותו. הבית היה מטונף להפליא. היה מלא בוץ בגלל הגשם של אתמול. התחלתי לטאטא עין אחת על הכלבים והשנייה על ג'ינג'י. הם איבדו מהר מאוד את הסבלנות ורצו לצאת כבר לטיול הבוקר שלהם אבל ג'ינג'י סירב להיפרד מאליזבט טיילור היפה. הספקתי לטאטא את המדרגות ואת הסלון ולנער טוב את השמיכות של הכלבים שמכסות את הספות עליהם הם ישנים. רק אחרי שקליאופטרה התאבדה ג'ינג'י קם והתחיל לרדת במדרגות עם כוס קפה כמעט ריקה בידו. הכלבים הלכו מאחוריו בקוצר רוח וכנראה שטופי דחף אותו קלות לא בכוונה והמסכן נפל וחטף מכה בעכוזו תוך שהוא מתיז על עצמו ועל המדרגות את שאריות הקפה. מסכן, נורא נורא כאב לו, היה לו קשה לקום מהמדרגה עליה צנח בעל כורחו. אם לא היה לי שיעור התעמלות בשמונה ורבע הייתי הולכת עם הכלבים במקומו, אבל היה לי חבל להפסיד שיעור וג'ינג'י התעקש שהוא בסדר וזו רק מכה קטנה והוא בהחלט יכול ללכת עם הכלבים.

הוא יצא אתם, הולך לאט ובקושי, ואני סיימתי לטאטא את הרצפה (כמו שאני עושה כל בוקר כמעט) התקלחתי מהר ואפילו הספקתי לחפוף את הראש, לקחתי כסף לקניות כי נגמר החלב ותכננתי לקנות עוגיות לקבוצת התיירים שהייתה אמורה להגיע היום באחת למרכז המבקרים, אם כי הייתי די בטוחה שהם יבטלו בגלל הגשם, אפילו זכרתי לקחת את הזבל.

השיעור היה ממש בסדר, היו כדורי פיזיו והמורה נתנה לי טיפים להקל על כאבי האישיאס ששוב תקפו אותי ופתאום אחת המתעמלות שהתלוננה קודם על סחרחורת התעלפה. המורה נבהלה מאוד וכולם התאספו סביבה, הרימו לה את הרגליים הביאו מים והיו מביאים גם אחות או רופא אבל לא היו שם אף רופא או אחות למרות שאנחנו מתעמלים במרכז יום לקשישים.

המתעמלת המתעלפת התאוששה די מהר ונראתה נבוכה מאוד מכל המהומה סביבה, והשיעור הסתיים כרגיל. נסעתי לסופר ליד הבית וקניתי כל מה שצריך כולל הבצל שזכרתי שנגמר אתמול, אבל לא מצאתי את העוגיות שרציתי והחלטתי שאקנה אותם אחרי שאסיע את עוגי שמתחיל היום חופש של שבועיים לספר. אגב, הוא עדיין גר בבית כי הבין בסופו של דבר שהדירה שתכנן לשכור קטנה ויקרה מידי – אלף חמש מאות ₪ על 22 מ"ר ואם לא די בכך בעל הבית מתעקש להשאיר בדירה ארון ענקי שתופס חצי מהחדר שהוא בעצם כל הדירה. היה לי קשה להעיר אותו אבל בסופו של דבר הצלחתי, השארתי את ג'ינג'י במיטה, מנסה לנוח כדי שיוכל לתפקד למרות הכאבים אם קבוצת התיירים תגיע בכל זאת, ונסעתי לספר שנמצא בצד השני של הקריה - רק אצלו עוגי וצץרץ מוכנים להפקיד את ציצית ראשם.

בדרך הנייד שלי מצלצל פתאום, צץרץ מבשר לנו שהמדריכה של הקבוצה הקדימה את הביקור והם צפויים להגיע בשתים עשרה. הוא וג'ינג'י נסעו לסדר את המרכז - צריך לארגן כסאות לחמישים איש, לשים את המיחם ולסדר הכל ושנבוא מיד אחרי שעוגי יסתפר. עוגי רוטן שהוא לא יספיק להתקלח אחרי התספורת ומזכיר לי שיש לו רופא שיניים באחת והבטחתי לקחת אותו. מזל שהרופא שיניים נמצא גם כן באלוני אבא.

עד שהוא מסתפר אני מספיקה לעשות שוב קניות. קונה כמה סוגי עוגיות, עוד חלב ותה וסוכרזית כי אני לא זוכרת אם יש לנו. כשאנחנו מגיעים ליערת הדבש מתברר שיש לנו סוכרזית וסתם קניתי, לא נורא. הכל מסודר יפה מאוד ונשאר רק להוסיף את העוגיות. הבנים נוזפים בי שקניתי יותר מידי ומי יאכל את זה? אנחנו מחכים ומחכים, ואחר כך מחכים עוד קצת. כבר כמעט אחת וקבוצת התיירים שלנו טרם הגיעה. צץרץ מסיע את עוגי לרופא השיניים וחוזר ואז, באחת ורבע, הם מגיעים סוף סוף, הלכו קצת לאיבוד בדרך.

הקבוצה שוהה אצלנו כשעה וחצי. כולם רוסים, רובם מבוגרים ומדברים מעט מאוד עברית, אם בכלל. המדריכה מתרגמת את ההרצאה של ג'ינג'י, כולם מקשיבים מרותקים חוץ מגברת רוסייה קשישה אחת שמתעלמת מכולם ונטפלת דווקא אלי, מתלוננת על המחירים, מספרת לי שהיא למדה דבוראות באודסה ויש לה המון ספרים ברוסית על גידול דבורים, ומתאכזבת שאני לא קוראת רוסית. אחרי ההרצאה כולם עטים על הדלפק, טועמים במרץ. אלה שלא מתעניינים בדבש עומדים בחוץ ליד המיחם והקפה ומחסלים את כל העוגיות, שני ליטר חלב, חצי קילו סוכר, אין לי מושג כמה שקיות תה וכפיות קפה ואת כל המים במיחם.

נורא מתיש לשרת בבת אחת המון אנשים שרובם מדברים עברית קלושה מאוד וכולם שואלים שוב ושוב את אותן שאלות. מזל שאני לא לבד וג'ינג'י עומד לצידי. יחד אנחנו מתגברים על בעיית התקשורת של מסוף האשראי, הוא מתרגז על הקופה שפתאום לא רוצה להדפיס חשבונות ואני מנסה להרגיע, לנגב את הדבש שנמרח על הדלפק ולענות על המון שאלות על פרופוליס ודבש ויערות ופולן שברוסית קוראים לו פילצה.

סוף סוף הכל נגמר, עושים חשבונות עם המדריכה שמקבלת 10% מהרווח

0זה התעריף המקובל) ומוסיפים מתנות לנהג ולמנהל הקבוצה, והם אומרים תודה ומסתלקים. השעה כבר אחרי שתיים, צץרץ שעזר מאוד והספיק כבר לקפל את הכיסאות ולנקות את פינת הקפה נוסע להביא את עוגי מרופא השיניים ואני נשארת עם ג'ינג'י שמחליט לוותר על עשיית ניקיון רציני כי כואב לו. אנחנו אוספים את הזבל, קופצים למכוורת לאסוף שני נחילים שהוא אמור למכור למישהו (בסוף זה מתבטל כי שוב יורד גשם) ונוסעים הביתה. בדרך עוגי מתקשר ושואל איפה יש תרופה נגד כאבים כי ההרדמה נגמרת ומחמיץ קצת פנים אבל נענה לבקשתי והולך עם הכלבים לטיול זריז בזמן שאני מטגנת מהר חזה עוף ששמתי עוד אתמול במרינדה של סויה ושום. הבנים אוכלים בהנאה גדולה, ובעל כורחם מסתפקים רק בפסטה כתוספת כי לא הספקתי להכין אורז.

בינתיים אני יורדת לדירה של עוגי, מחליפה לו את כלי המיטה, הוא מבטיח כבר יומיים שיעשה את זה אבל אני מכירה אותו, אם אני לא אטפל בזה הוא ימשיך לישון עם כלי המיטה המלוכלכים. חוזרת למעלה מעבירה סמרטוט על הרצפה שטאטאתי בבוקר, מספיקה לצפות בחצי 'הכל כלול' שאני אוהבת לראות כל יום, ובמקום ללכת לנוח הולכת לכתוב את הפוסט הזה.  

עוגי גר בדירה למטה בקושי שלושה חודשים וכבר הוא מתחיל לחפש דירה חדשה. בקרוב הוא יהפוך לעובד מדינה - אותה עבודה באותו מקום אבל עם תנאים קצת יותר טובים ומשכורת מעט גבוהה יותר - והוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו להתנתק מאתנו שוב.

ברגע הראשון שהוא הודיע לי שהוא מתכוון לנצל את החופש שהוא נאלץ לקחת (אסור לצבור אצלם ימי חופש) כדי לעבור דירה, וכבר דיבר עם מישהו שמשכיר דירונת ב – 1450 ₪ נורא נפגעתי, ובעיקר נעלבתי כשהוא סירב לתת לי את הכתובת המדויקת של הדירה אליה הוא מתכנן לעבור.

אני עושה כל כך הרבה מאמצים כדי לעזור ולסייע ולהקל עליו וככה הוא גומל לי? אני מכבסת לו את הבגדים, מעירה אותו כשהוא צריך לקום מוקדם, מנקה לו את הדירה, מחליפה מצעים והאמת די נדחפת לו לחיים בטענה, המוצדקת למען האמת, שהוא לא אחראי, לא מנקה אחריו, לא קם בזמן ונרדם גם כשמעירים אותו, דבר שגורר כל הזמן מריבות.

אחרי שגמרתי להיעלב הבנתי פתאום שחלק מההתנהגות הלא אחראית שלו נובע מכך שאני עושה בשבילו הכל ולא נותנת לו הזדמנות לתרגל עצמאות ואחריות. הרצון שלו להתנתק מהבית ולהיות עצמאי מעיד על בריאות נפשית וביטחון עצמי ואני צריכה לאפשר לו את זה.

הבוקר הוא גם עשה טובה וגילה לי את הכתובת של המקום שהוא מתכנן להשכיר, אבל החלטתי לא לבקר שם עד שאקבל הזמנה מפורשת. אני אעזור לו רק אם הוא יבקש ואתן לו לפרוש כנפיים ולהיות בעל הבית על חייו. הבחור בן עשרים וארבע וחצי, באמת הגיע הזמן שיתחיל להיות בוגר ויפסיק להיות תלוי על כתף הוריו.

חוץ מזה אחי הגיע לביקור מארצות הברית וזה תמיד נחמד ומשמח מאוד את הורי וגם אותי. ביום שישי נעשה ארוחה משפחתית גדולה ושמחה אצל דודה שלי, ולכבוד האירוע קניתי לי זוג נעלים נחמדות שלשם שינוי גם נוחות לי. מאז ששברתי רגל קניית נעלים נוחות נעשתה משימה בלתי אפשרית אבל גיליתי נעל עשויה חומר סינתטי גמיש שנראית טוב וגם לא יקרה, ומרוב התלהבות קניתי גם זוג אחד ליום יום.

חוץ מזה התחלתי שוב להתעמל. ויתרתי על הפילאטיס לטובת התעמלות רפואית לאנשים שסובלים מבעיות גב. אני מתעמלת פעמיים בשבוע עם נשים בגילי פחות או יותר ונהנית מאוד. גם תוצאות בדיקות הדם שלי יצאו ממש טובות וסך הכל אני מרגישה ממש טוב.

נכון יש גם צרות ובעיות קטנות – עקירה של שן שנשברה וכנראה שאצטרך להשתיל חדשה, ושוב תיקון בניסן הקשישה שלי - אבל סך הכל מדובר רק בכסף. נתגבר גם על הצרות הללו.

אני לא כותבת שום דבר על המצב בארץ למרות שאני סוג של מכורה לחדשות ועוקבת באובססיביות אחרי כל המשדרים שיש אבל מי אני הקטנה שאגיד את דעתי על בעיות שחכמים ונבונים ממני לא יודעים איך לפתור?

אחד ממשדרי החדשות החביבים עלי במיוחד הוא זה של לונדון וקירשנבאום ולשמחתי הרבה ירון לונדון כתב ביוגרפיה ואני קוראת בה עכשיו בתענוג גדול ונהנית מאוד מהעברית המשובחת שלו ומהסיפורים המרתקים שלו. 

אתמול צפיתי, די במקרה, בפרק של פולישוק. בדרך כלל אני בורחת מערוץ שתיים הוולגרי, אבל הפעם נהניתי הנאה עצומה מהסדרה החכמה והעוקצנית הזו והייתי נהנית עוד יותר אם לא היה לי חשד שהאירועים המופרכים בה קרובים מידי למציאות שלנו. בכל מקרה אני חייבת למצוא באינטרנט את הפרקים שלא ראיתי ולצפות בהם מהר ככל האפשר.

ועוד הערה קטנה לסיום - מתי כבר יחליפו את הבלוגים בדף הראשי של ישראבלוג? נמאס כבר לראות את אותם פוסטים.