הכל דבש

היום היה לי יום מעולה, אבל ממש - קודם כל העניין של קצב, אני מודה, שמחתי לשמוע שהוא הורשע, שמחתי שהסנגורים שלו שניסו להכפיש את כל המתלוננות ולהציג אותן כשקרניות ומופקרות חסרות מוסר הפסידו.

כשהייתי צעירה יותר סבלתי מאוד מגברים מסוגו של קצב, גברים כוחניים שבמקום לחזר ניסו להפחיד ולכפות את עצמם על נשים. מבחינתם הם צדקו הרי בסתר ליבם הם ידעו שאין להם סיכוי לזכות בתשומת ליבה של אף אישה, ובצדק, כי הם עלובי נפש וחדלי אישים, והדרך היחידה שלהם להשיג נשים היא לאלץ אותן בעל כורחן.

ומה שמוסיף לתחושת הניצחון שלי היא העובדה שקצב היה יכול לקבל את עסקת הטיעון ולצאת בזול מכל הברוך שהוא בישל לעצמו, אבל הוא הרגיש כנראה שזו פגיעה בכבודו, והוא חייב לצאת גבר, גבר. ואולי חס על ההטבות שהיו לוקחים ממנו? ויתר על עסקת הטיעון והיה בטוח שהוא יצליח לסדר את כולם ולא היא - רצה לצאת זכאי ויצא אנס.

מבחינתי הוא חטף את כל מה שאיחלתי תמיד לכל הזבלים שנגעו בי בלי רשות, שהתייחסו אל הגוף שלי כמו אל עוד הטבה בעבודה, שהשפילו וזלזלו ופגעו ויצאו בלי עונש. אז הנה, עכשיו אחד כן נענש, ונענש בגדול!

רצה להשפיל ויצא מושפל ומבוזה, כראוי לו. וכן, גם אני הייתי במקום הזה, ולכן אני מאמינה לכל הנשים שעבדו תחתיו, ומאמינה לעיתונאים שתמיד ידעו שהוא כזה ולא העזו לספר, ולא מאמינה לקצב, ובטח לא לעורכי הדין שלו שראויים לו כמו שהוא ראוי להם.

צר לי רק על אשתו, אם כי אני מניחה שהיא כבר ידעה מזמן איזה מציאה יש לה בבית. רוב הסיכויים שהיא לא מופתעת.

ועוד סיבה לזה שהיה לי יום מעולה היא שהתקבלתי שוב לעבודה, הפעם לעבודה שנראה לי שמאוד מתאימה לי, גם מבחינת השעות וגם המשכורת, וגם סוג העבודה. אני לא אספר יותר כי אחרי כל סאגת חיפוש העבודה שלי וכל העבודות שהתחלתי ועזבתי אני מעדיפה לשתוק. אספר יותר פרטים רק אחרי שאהיה בטוחה שהפעם כן הצלחתי ואני באמת עובדת.

מה שהכי מצחיק זה שאחרי שחרשתי באינטרנט והתרוצצתי במשרדי כוח אדם בסוף הגעתי למשרה הזו דרך אימא שלי - היא מתנדבת באיזה מקום, וביום רביעי היא ראתה שפיטרו שם מישהי, ומיד הציעה שאני אבוא במקומה. אמרו לה שכבר מצאו לבחורה ההיא מחליפה, אבל יש אחת אחרת ששברה את האגן, וגם אחרי שהיא תבריא היא לא תחזור למשרה הקודמת, והם ישמחו לראיין אותי במקומה.

התראיינתי אתמול, וביקשו ממני לשוב ולהתקשר היום בבוקר. הבוקר התעוררתי מוקדם, מתוחה ולחוצה, גם בגלל המתח שבנו אמצעי התקשורת לקראת הכרעת הדין של קצב וגם בגלל הכרעת הדין הפרטית שלי. חיכיתי בסבלנות עד שהגיעה השעה ואז התקשרתי, ולשמחתי אמרו לי מיד שהתקבלתי, ושאבוא בבקשה עוד היום למלא את הפרטים שלי.

שמחה מאוד נכנסתי למכונית ובדרך שמעתי שקצב יצא אשם ושמחתי פעמיים. ואגב, ממש לא אכפת לי כמה הוא יקבל, מצידי שיצא רק במאסר על תנאי. אין לי שום רצון לראות אותו בכלא, מספיק לי שהשופטים אמרו שהוא אשם ושקרן ושהמתלוננות צדקו, יותר מזה אני לא צריכה.

השבוע מתבקש מאוד לעשות סיכום שנה, וזה בדיוק מה שתכננתי לעשות כשהתיישבתי ליד המחשב - לספר איך בדיוק לפני שנה שברתי רגל, ואיך, כמה ימים לפני סוף השנה שעברה עברתי ניתוח, ואיך כל חיי השתנו עקב כך.

רציתי לפרט איך אני מתמודדת עם השינויים שהביאה השנה הזו ולהתפאר איך אני מתעקשת להמשיך הלאה ולהפיק משהו טוב מכל הצרות הלא צפויות הללו, לקטר קצת כמה קשה לי ועצוב וכמה קשה להמשיך הלאה, ואז נחתה עלינו בשורה שהכניסה אותי לפרופורציות הנכונות.

עוגי שהגיע אתמול הביתה אחרי שהיה שוב בריתוק בבסיס (איבד כומתה ונתפס לא מגולח) קיבל על הבוקר טלפון נורא מאימא של אסי - חבר שלו לכיתה.

היא התקשרה לספר שבנה נהרג במסגרת האימונים. כדור נפלט בטעות לחייל שעמד לידו ופגע באסי – הלוויה תתקיים היום אחרי הצהרים.

עוגי סיפר שאסי ישב לידו בבית הספר, הם היו ידידים, הוא אפילו ביקר אצלו בבית.

אסי לחץ על אימא שלו שתחתום לו ללכת לקרבי למרות שאחיו נהרג לפני כמה שנים.

עכשיו אין לה יותר ילדים, אמר עוגי ואחר כך חזר למיטה, אמר שהוא לא רוצה ללכת ללוויה, שם מוזיקה וסגר את דלת החדר שלו - סוף נורא לשנה קשה ונוראית. 

לקחתי מצלמה, מיניתי את הג'ינג'י לנהג ויצאנו לראות הכצעקתה, והאמנם נשרף כל הכרמל או נשאר משהו?

גילינו שאכן נשרף, אבל עדיין יש מקומות שנראים ממש טוב, וכדאי לבוא לבקר, הפריחה החורפית החלה, חוות הסוסים

במצב מצוין, בית אורן רק חרוך קלות בקצה, והכל כשורה בישובים הדרוזיים.

בין הברושים השרופים מבצבצת אוניברסיטת חיפה, ולידה החי-בר שלא נפגע

חלק אמנם נשרף, אבל יש מקומות שלא נפגעו כלל

 רכס הכרמל

אורן שרוף

האש שרפה גם קטלבים, ברקע נראה קיבוץ בית אורן, רק שורת הבתים הקיצונית נפגעה

צלע ההר השרופה מתחת לקיבוץ בית אורן

חברת חשמל מתקנת נזקים

הדגל מסמן את מקום שרפת אוטובוס הצוערים

ויש גם סימני פריחה והתאוששות


אפשר וכדאי לבקר שוב בכרמל

אני מניחה שזה קרה לא רק לי אלא גם לאחרים – פתאום מבקשים ממני כל מיני חברים ומכרים ללחוץ לייק על סרטוני פרסומת לכל מיני עמותות, כולן ראויות ועושות עבודה חשובה מאין כמוה ומגיע להן כל התמיכה והעידוד, אחרי הכל הן עושות את עבודתה של הממשלה הלא מתפקדת שלנו, חבל שהן לא מקבלות גם את המימון של אותה ממשלה.

לקח לי קצת זמן להבין מה הסיפור, ובהתחלה חשבתי שאולי זו אני, הקשישה והלא מעודכנת, שלא מבינה מה קורה סביבי, הייתכן - הבנק מעביר את כל העמותות האלה מין זובור ריאליטי כזה כדי לדעת מי שווה יותר? למי מהן מגיע לקבל את התרומה שלהם?

זו הגרסא המופרטת של גמילות החסדים היהודית בימינו?

אם כן אז איחסססס אחד גדול עליכם בנק לאומי

אף פעם לא אהבתי אתכם, את החמדנות שלכם, את הקירות מצופי השיש שלכם, את המשכורות השמנות שנתתם למנהלים, בניגוד למשכורות המצומקות שהשארתם לפקידים הזוטרים, את הפרסומות המאוסות שלכם ואת העמלות המנופחות שלכם, ואת העובדה שאי אפשר יותר להרים טלפון לבנק ושתמיד יש תורים בלתי אפשריים אצלכם, וחצי מהזמן המכונות שאמורות למלא את מקום הפקידים לא עובדות מסיבה זו אחרת.

כמה שהתאמצתם יותר להיראות אנושיים ורוחשי טוב ככה הייתם בפועל מגעילים וקמצנים ולא נדיבים יותר. זרקתם מהבית אלמנות ויתומים והחזרתם צ'קים בלי להודיע ותמיד טעיתם לטובתכם, ועכשיו הגעתם לשיא הגועל – תחרות הלייקים המתועבת הזו שנועדה לתת לכם פרסומת שמוסווה כנדיבות.

אותי זה מגעיל ואני לא אשתתף בה בשום פנים ואופן. הלוואי ותחנקו עם המיליונים שלכם, וקחו אתכם את חברות האשראי וחברות הסלולר, התאומות הרוחניות שלכם.

היום לפני שנה בדיוק 15.12.10 קמתי בבוקר והלכתי לטיול הבוקר הרגיל שלי עם ג'ינג'י וגמרתי במיון, עם גבס.

השבר הזה בקרסול שבר את כל חיי, שינה אותם לגמרי והחזיר אותי לנקודת ההתחלה שלהם.

איבדתי עבודה ופרנסה וחשוב מכך, קיבלתי תובנות חדשות ושונות על עצמי, על משפחתי, על החיים וכתוצאה מכך שיניתי הרבה דברים באורח חיי. יותר אני לא מקבלת כמובן מאליו דבר פשוט כמו לקום וללכת, לעלות ולרדת במדרגות, להגיע ממקום למקום בלי לחשוב יותר מידי על הדרך.

היום אני יודעת שבריאות, הרגשה טובה, ניידות, פרנסה - הכל שביר, רעוע, לא יציב, היום יש לך ומחר אין.

אין הרבה מה לעשות עם התובנות הללו חוץ מאשר להיות נכון לכל צרה שלא תבוא, להבין שהכי חשוב זו משפחה וחברים שעומדים לצידך תמיד, ולהעריך ולהודות על כל רגע של בריאות, של שמחה, של יופי.

לפני כמה ימים הצלחתי לחזור ולנעול את נעלי ההתעמלות שנעלתי אז ואפילו טיילתי ברגל באותו שביל והבטתי שוב על הסלע שהחלקתי עליו. נראה כמו סתם סלע מצוי אבל ביליתי עליו כמה דקות בודדות ואומללות מאוד ואני לא אשכח אותו כל עוד אני חיה.

אחר כך המשכנו לטייל והגענו למערות החדשות שנפתחו בבית שערים, סידרו מדרגות וגן יפה והביאו עצי זית עתיקים ואפילו השאירו פסיפס עתיק כדי שנוכל ליהנות ממנו.

ממליצה לכולם לבוא לראות, הנוף מרהיב עין ובחורף הכל ירוק ויפה.

הדרך לבית שערים

אחרי הגשמים יהיה ירוק יותר

הדרך והנוף במתחם החדש של בית שערים

פסיפס עתיק בצורת דג

קשת מגולפת אבן

דלת אבן מגולפת בדוגמת חיקוי של דלת עץ

רק אני והצל שלי