הכל דבש

כולם מסכמים על ימין ועל שמאל וזה עשה גם לי חשק לסכם, למרות שמבחינתי ראש השנה האמיתי הוא רק בתאריך העברי.

אז מה אפשר להגיד על שנת 2011?

המון, ורק חלק קטן מזה הוא טוב. זו הייתה שנה קשה ורווית אירועים, רובם לא נעימים.

אני לא אדבר על המאורעות העולמיים, כבר חרשו על זה מספיק, אבל גם מבחינה אישית הייתה לי שנה לא קלה. השנה נפתחה עם הפציעה של עוגי ועמדה כולה בסימן השיקום שלו שטרם הסתיים, ובכלל, הייתה שנה לא בריאה. היינו יותר מידי בבתי חולים והתעסקנו המון בבירוקרטיה רפואית מתועבת, הרוב של עוגי אבל לא רק. חמותי אושפזה בחנוכה בבית חולים ושהתה בו כמה ימים, עשו לה המון בדיקות ובירורים ובעצם אף אחד לא יודע מה יש לה בדיוק. היא לא צעירה והגוף מתחיל לבגוד והיא מסכנה סובלת ואנחנו אתה.

גם לילי שבאה לעזור לנו בהפעלת המכון בחנוכה חלתה במשהו מסתורי שגורם לה כאבי בטן ושלשולים וחולשה. הרופאים לא יודעים מה זה ואם המצב יחמיר יש לנו הפנייה למיון, בינתיים אנחנו עוד בבית אבל זה יכול להשתנות כל רגע. לא דרך נעימה לסיים שנה.

גם לי אישית הייתה שנה לא חביבה. כל פעם שחשבתי שאני מצליחה להתקדם חזרתי אחורה, התחלתי לעבוד בדיוק לפני שנה ואחרי כמה חודשים סולקתי על לא עוול בכפי. אפשר להגיד שהודרתי בגלל שאני אישה, נחמתי היחידה היא שהגבר שלקחו במקומי לא מצליח במיוחד, רוב המתנדבות עזבו ובשיחה עם גודי קיבלתי את הרושם שהיא די אומללה לצידו.

באמת חבל.

אני ממשיכה לנסות למצוא עבודה בעריכה ובינתיים עובדת עם ג'ינג'י וממשיכה בחיי. ראש השנה וסוכות היוו הצלחה גדולה, אבל חנוכה לא היה מוצלח במיוחד. עשינו המון הכנות ומאמצים אבל לשווא. כל פעם אנחנו נוכחים לדעת מחדש שאם להורים אין חופש הילדים לא יגיעו, מפני שיש מעט מידי סבתות אמיצות שמעזות להגיע עד לצפון הרחוק עם חבורת ילדים משועממים.

הילדים שכן הגיעו נהנו מאוד, אבל באו מתי מעט. רוב חנוכה ג'ינג'י סעד את אימו בנהריה, לילי שכבה בבית חולה ואני הייתי לבד, וחיכיתי למבקרים שכמעט לא באו...

היה חנוכה בודד ועצוב.

חוץ מהעבודה שלי איבדנו גם את הכלב שלנו שאהבנו מאוד, חיכינו המון זמן שישוב אבל זה לא קרה, ואז הביא עוגי גורה חדשה וחמודה, מלאת חיים, בריאה ונמרצת. היא מבלגנת את הבית ומציקה כמו תינוק אבל גם מצחיקה ומקסימה ביותר וזו נחמה פורתא.

עוד דברים טובים שקרו זה שהתחלתי שוב לעשות פילאטיס וזה טוב ועוזר לי לחזור לכושר, ובגלל הכלבה אני הולכת ברגל יותר, גם טוב.

דרך הבלוג רכשתי לי ידיד חדש ומסור שמעודד אותי ומרתק אותי, ומאז שאני לא עובדת יש לי הרבה יותר זמן פנוי לעשות דברים שאני אוהבת, אני אפילו עורכת אבל רק בהתנדבות, ובכל זאת המצב הכלכלי לא כל כך גרוע כמו שחששתי.

השנה קיבלתי מחשב חדש ומסך גדול יותר וקנינו מכונית חדשה גדולה יותר ככה שלא רק דברים רעים קרו. מה שעוד מעודד אותי מאוד זו המחאה החברתית שהרימה ראש בקיץ ומילאה אותי שמחה ותקווה ועוררה אותי ללמוד ולהבין יותר בענייני כלכלה. גם הרעש בגלל הדרת הנשים של החרדים והמודעות לעוולות שנגרמות בשם הדת במדינה משמחת אותי מאוד. באמת הגיע הזמן שמשהו יזוז פה ושיהיו שינויים לטובה. זה יועיל גם לנו, החילוניים, וגם לדתיים השפויים שלא רואים במדינה פרה חולבת אלא רוצים כמו כולם שהיא תתפתח ותשגשג.

מאחלת שנה אזרחית טובה לכולם ותזכרו, העיקר הבריאות. 

לוקה - הכלבה החדשה שלנו

בעיקרון אני לא מאמינה בניסים, אני? מה פתאום?

הכי הרבה בקצת מזל, אבל מה שקרה כמעט לפני שנה לעוגי שתקע לעצמו כדור בראש ויצא חי (רק איבד עין) והיום הוא כמעט לגמרי בסדר, זה סוג של נס,

או אולי מזל?

קטונתי. לא יודעת איך להגדיר את העניין, אבל אני שמחה שהוא לא גמר בתור מת, או צמח מזיל ריר, אלא חזר לעצמו כמעט לגמרי - זה הנס שלי.

ויש גם אותי שחזרה להלך על הרגל שהייתה פעם שבורה ללא תקנה, לא נס אבל אושר גדול.

חבל שצריך לסבול כל כך לפני שמבינים שכל יום שאנחנו עוברים בריאים ושלמים הוא נס, ודי בכך.

לא ממש נס אבל תעלול חמוד

אם הייתי יודעת שזה עומד להיות הנושא הראשי לא הייתי מוחקת את התגובה המעצבנת הזו. מישהי השאירה לי לפני כמה שבועות תגובה אידיוטית – איך זה שמישהי כל כך זקנה כמוך כותבת בלוג? תהתה המגיבה חסרת הטקט והלא יותר מידי חכמה הזו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה, גם קודם העירו לי מידי פעם בפליאה שאיך זה יכול להיות שלאישה בגילי יש בלוג? ומה פתאום, ואיזה פלא שגם מעל לגיל חמישים אני יודעת להדליק מחשב ואפילו לעשות איתו משהו שימושי.

משום מה צעירים חושבים שהאינטרנט והשימוש בו הוא עניין של צעירים בלבד, וזה די מצחיק בהתחשב בעובדה שהאדם ששכנע אותי להתחבר לאינטרנט ואחראי בעצם לכל הפעילות שלי ברשת הוא דווקא אבא שלי, שמבוגר ממני בעשרים וארבע שנים.

גם אימא שלי משתמשת במחשב כמובן, ואין לה שום בעיה עם זה, ודווקא הבת שלי שהיא רק בת עשרים ומשהו לא מתלהבת מהמחשב. יודעת להשתמש אבל לא מעלה בדעתה לפתוח בלוג, ואפילו דף פייסבוק אין לה, זה לא מושך אותה.

חוץ מכל השחצנים הצעירים האלה אין לי שום בעיות עם תגובות, גם התופעה המעצבנת של השארת תגובות בסגנון - בלוג יפה, תיכנס לשלי - בלי לשים לב שאני בכלל אישה, (מה שמלמד כמה שווה המחמאה שלהם), או כאלה שמנסים לשכנע אותך להצביע עבורם, או לקנות משהו, או איזה שטות אחרת, נעשתה נדירה מאוד לאחרונה, וטוב שכך.

והכי מצחיק, דווקא הבלוג הזה שאני מטפחת פחות מבלוגים אחרים שלי, לא בודקת כמעט סטטיסטיקה, ומספר מנויים, וכותבת בו סתם על דברים שקרו לי בחיי הכל כך רגילים ולא זוהרים הוא הבלוג הכי פופולארי שלי - שמונים מנויים במייל, והמון כניסות כל פעם שאני מעלה פוסט חדש.

כמה פעמים אפילו הגעתי למומלצים וזה היה משמח מאוד מצד אחד, אבל מצד שני למי יש זמן לענות לכל כך הרבה תגובות? ולמה אני צריכה לריב עם כל מיני אנשים זרים שנעלבים מהדעות שלי? ברגע שהפסקתי לכתוב את דעותי על יחסי גברים נשים הפסיקו לקדם אותי למומלצים, ויש לי תגובות רק מאנשים שאני מכירה את הבלוג שלהם והם את שלי וככה עדיף. ולסיכום אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לכל הקוראים והמגיבים המסורים שלי ולאחל להם עוד הרבה שנות פעילות בלוגוספרית פוריות. 

סיימתי את הלימודים בציונים טובים.

הייתי בהפגנה בפעם הראשונה בחיי, וסוף סוף התחילו תוצאות בדיקות הדם שלי החלו להשתפר ובהתאם גם ההרגשה.

צץרץ סיים טירונות.

אחרי ויכוחים סוערים גיבשנו סוף סוף את סוג פעילות חנוכה שנעשה לילדים ב'יערת הדבש'

יש לנו כלבה חדשה חמודה להפליא!

מי, אני?

באמת?

טוב, יאללה, ביי!