הכל דבש

ראיתי היום ביומן חדשות בטלוויזיה כתבה על חוקרת מהטכניון שגילתה שלאנשים שנולדו באותו תאריך יש חיים דומים. היא הביאה כדוגמה את שני חברי הכנסת החביבים עלי. אורי אורבך ושלי יחימוביץ שבאמת היו שניהם עיתונאים לפני שנעשו חברי כנסת.

חייהם דומים במידה מסוימת, אבל גם שונים ומושפעים לא רק מתאריך הלידה שלהם אלא גם מעוד נתונים – המין שלהם המשפחות בהן נולדו והחינוך שלהם.

הכתבה הזו נתנה לי אומץ לכתוב על משהו דומה בחיי, על מישהי שגם חייה עוקבים לשלי, או אולי ההפך, כי היא מבוגרת ממני בחמש שנים ושבוע בדיוק.

שתינו נולדנו באותו מקום ויש לנו גם משפחה משותפת. אני מתכוונת לדודתי, אחותה הצעירה של אימי שמאז ומתמיד התייחסתי אליה יותר כאל אחות בכורה מאשר כאל דודה.

תמיד חגגנו יחד ימי הולדת ואפשר להגיד שבילדותי גדלתי בצילה ותחת חסותה אם כי באופי אני שונה ממנה מאוד. אני מופנמת וביישנית יותר ובניגוד אליה אני לא אוהבת חיות. עד היום אחד מזיכרונות הילדות הפחות נעימים שלי הם הכלבים שהיא גידלה (ומגדלת עד היום) ותמיד הציקו לי והפחידו אותי. גם ההתלהבות שלה מכל מיני חרקים לא מצאה חן בעיני. גם כילדה קטנה היא לא פחדה מהם מעולם, בניגוד אלי שלא חשבתי שזה תענוג גדול להחזיק חרגול בכף היד, או לתת לחיפושית לטפס עלי.

יש לנו זיכרונות ילדות משותפים רבים כי עד בית הספר היסודי היא גרה לידי, אבל אחר כך היא עברה עם הוריה - סבא וסבתא שלי - לגור בנתניה. את הנסיעה הראשונה שלי ברכבת לבדי עשיתי לנתניה, לבית של סבא וסבתא, וביליתי איתה חופשות רבות. יש לי המון חוויות שקשורות אליה, טיולים ושאר התנסויות ראשונות בחיים. את הזריחה הראשונה בחיי למשל ראיתי איתה, וגם את השקיעה, והעיר נתניה תהיה אצלי תמיד קשורה אליה.

בגיל 14 היא הכירה בחור נחמד אחד ממוצא רומני והם נשואים באושר עד היום, אגב, גם בעלי ממוצא רומני. אחרי שנישאה היא לא הצליחה להרות ואת כל מה שאני יודעת על בעיות פוריות למדתי ממנה, ובגלל מה שהיא עברה נרשמתי לאימוץ כבר בגיל צעיר מאוד. עוד לפני שנישאתי היא אימצה ילד, תינוק קטן, וברית המילה הראשונה שראיתי בחיי הייתה שלו. אחר כך היא המשיכה במאמצים להרות ובסופו של דבר הצליחה וילדה בת, ושלוש שנים אחר כך גם אני ילדתי בת.

בסופו של דבר גם אני אימצתי, אבל שני בנים ולא אחד ושלי כבר לא היו תינוקות. ברבות השנים התברר שגם הבן שלה וגם הילדים שלי סובלים מליקויי למידה והיפר אקטיביות, ושוב יכולתי להיעזר בניסיון שלה בנושא הזה ולקבל ממנה עצות רבות ערך.

הבן שלה התגייס לצבא ואחרי כמה חודשי שירות הוא קיבל מכה בראש בזמן שמירה ואיבד את הזיכרון, עד היום הוא סובל מתוצאות אותה פגיעה ומתקשה להמשיך בחייו.

אחותו הצעירה (שגם היא כמו לילי שלנו בלונדינית כחולת עיניים) גם סיימה כבר צבא והיא חיה כיום עם החבר שלה ולומדת. בניגוד אליה אחיה מתקשה ללמוד או לקיים מערכת יחסים וחי בבית עם אבא ואימא למרות שהוא כבר בן שלושים.

אני כל כך פוחדת שגם עוגי יהיה כמוהו, לא יצליח לבנות לעצמו עתיד וימשיך לחיות כמו ילד, בלי עבודה ובלי שותפה (או שותף, באמת לא אכפת לי) לחיים, וישאר בודד ומתוסכל בעוד כל בני גילו ואפילו הצעירים ממנו ממשיכים הלאה ומתקדמים בחייהם.

העליתי את החשש הזה בפני ג'ינג'י כשנסענו לבקר את הילד וגם הוא חושש מאותו הדבר. אנחנו מניחים שבסופו של דבר עוגי ישוחרר מבית החולים ויחזור הביתה ומה אז?

העתיד שלו שתמיד הדאיג אותי נראה לי כיום מאוד לא בטוח ואני חוששת מאוד שהוא לא יצליח להיות עצמאי גם אחרי שיחלים. החלטתי שאחרי שהוא ישוב אתן לו את החדר של לילי שכבר לא תחזור לגור בבית. זה חדר גדול ומרווח ויש לו שירותים נפרדים ופרטיות כי הוא בקומה התחתונה. נכניס לשם מיטה זוגית ככה שיהיה לו נוח שם, והוא יוכל להרגיש כמו מבוגר ולא כאילו הוא חוזר להיות שוב ילד.

היה לנו נורא עצוב לראות אותו שוכב במיטה בבית חולים, צינור הזנה מחובר ישירות לבטנו, רזה מידי לדעתנו, תקוע כבר באותה מיטה למעלה מחודש, תחבושת על העין, ומתקשה לדבר כי אסור לו להזיז את הלשון... עצוב.

מזל שיש בבית החולים חתול אחד שמסתובב בחוץ על אדני החלונות הרחבים ומתגנב מידי פעם לחדרים של חולים לקבל אוכל ופינוקים. החתול נראה מצוין, שמן ומטופח, ועוגי שאוהב אהבת נפש בעלי חיים שמח תמיד כשהחתול הרפואי הזה מבקר אותו ונח קצת על המיטה שלו. אני אביא מצלמה לביקור הבא שלי בבית החולים ואולי אצליח לצלם אותו.

המון זמן לא עדכנתי, לא התחשק לי לספר שוב על בית החולים. רציתי לפתוח פוסט חדש בבשורה שהנה, עוגי יצא מבית החולים והוא בדרך לשיקום מלא.

לצערי זה עוד לא קרה. הוא עדיין מאושפז, עדיין סובל, כל פעם מגלים עוד בעיה.

הפעם זו בלוטת הרוק שנפגעה וצריך לנתח אותה, וזה ניתוח לא פשוט, רק בשבוע שעבר ניתחו אותו, ועכשיו עוד ניתוח.

הילד נמצא בבית החולים כבר מעל חודש, מחובר לזונדה, לא אוכל אוכל מוצק, מוריד במשקל, עצוב, מתקשה לדבר כי הלשון נפגעה גם היא, והתפרים נפתחים כל הזמן, ולא רואים סוף לעניין הזה.

אנחנו מבקרים כמה שיותר, עושים תורנות עם ההורים הביולוגיים שמגלים מסירות יוצאת מהכלל, ומגיעים כמעט כל יום. לאט לאט התחלפה העוינות והחשדנות ההדדית בחברות וביחסי כבוד, כמעט חיבה.

אנחנו מקפידים לשמור על גבולות, לא מדברים על העבר הרחוק, לא עושים חשבונות, מגלים נדיבות ונימוס ופועלים בשיתוף למען המטרה החשובה שהיא שלומו ובריאותו של החייל שלנו.

הסברנו לבית החולים וגם למפקדת התיאום הצבאית את המצב והבהרנו שמבחינת הדיווח למשפחה אנחנו משפחה אחת, ומה שהם מספרים לנו עובר אליהם וההפך, וראיתי את הפליאה על פניהם של האנשים שמודעים למצב המשפחתי המיוחד שלנו. פליאה וגם הערכה כי שיתוף הפעולה שלנו פתר להם בעיה לוגיסטית עדינה ומסובכת.

בעוד אנחנו מתמודדים עם הבעיות בחוץ עוגי תקוע בבית חולים ונאבק עם בעיות הבריאות שלו. אנחנו מנסים לעזור, וללוות אותו, אבל החיים לא מחכים לאף אחד, הם ממשיכים הלאה וצריך לנהל אותם, ולהתנהל בהם בחוכמה, ולחשוב על העתיד כי נרצה או לא הוא יבוא ויגיש לנו חשבון.

אימו הביולוגית שאכנה אותה מעכשיו ר. פוטרה מעבודתה כמטפלת בגלל שנעדרה שבוע שלם, ועכשיו מצאה עבודה חדשה. למרות רצונה להיות לצידו כל הזמן היא חייבת להתפרנס, אחותו הגדולה מגיעה רק בסופי שבוע כי היא התחילה ללמוד, והאח החייל מגיע לעיתים רחוקות יותר מפני שהחופשה המיוחדת שקיבל הסתיימה. אביו הביולוגי שאכנה כאן ד. משתדל לבוא כל יום, אבל הוא נשוי מחדש ויש לו ילדה קטנה ועבודה וחיים שאי אפשר להקפיא...

גם צץרץ (שמתקשה להתמודד עם שיתוף הפעולה שלנו עם הוריו הביולוגיים וחושש כל הזמן מפיצוץ או ממריבה) מתאמץ לבוא כמה שיותר, אבל הוא בסוף י"ב והוא עסוק ועמוס מאוד.

לאט לאט כולם חוזרים לשגרה ובאים פחות, זה טבעי וזה נורמאלי, אי אפשר לבוא לאיש בטענות. דואגים וחושבים עליו המון אבל חייבים להמשיך לחיות.

ודווקא כשהוא בבית חולים העולם כמרקחה, מהפכה רודפת מהפכה, שליטים שמלכו שנות דור מופלים בחטף מכיסאם, משטרים משתנים, המזרח התיכון החדש בוקע מתוך תמרות עשן ואש וכל מה שיש לעוגי זה עיתון יומי, וטלוויזיה פעוטה ומיושנת שמספרים לו על התהפוכות העוברות על עולמנו.

גם בבית יש שינויים – ג'ינג'י החליט לקנות צנטריפוגה חדשה, ולמרבה המזל מצא אחת ביד2 וקנה אותה בתוספת עוד ציוד שחשק בו מזמן, והכל בזכותי, שטרחתי ובדקתי ביד2 ובזכות מושבניק צפוני אחד שהחליט להמיר את הכוורות שלו בעיזים.

הרווח כולו שלו ושל העיזים וגם שלנו, אבל רק אלוהים יודע מאיפה נשיג את הכסף לשלם על הרכש החדש.

אני מניחה שבסוף, כמו תמיד, נסתדר והכל יבוא על מקומו בשלום.

השבת האחרונה הייתה נפלאה ועתירת רווחים, כמה חבל שנתח נכבד מהם הלך לתיקון הקנגו הנאמן שלנו שפתאום החליט שהוא רוצה לנוח קצת במוסך.

גם אצל לילי יש שינויים, היא השתחררה מהצבא ובקרוב תעבור למקום חדש ותתחיל לחיות בקיבוץ עירוני עם בני הגרעין שלה, וצריך לארגן בשבילה ציוד ולהביא הכל למקום החדש...

בקיצור, לא חסרות בעיות, ויש המון דברים שצריך לארגן ולסדר ולדאוג בגללם. כשעוגי יצא מבית החולים יחכה לו עולם חדש ושונה לגמרי, ואני מקווה שהוא יצליח להשתלב בתוכו, ולמצוא לו מקום בטוח וטוב ולהמשיך קדימה בחייו.

תמונה שצולמה במצלמה של סלולרי

מייל שקיבלתי מחברה ללימודים - אלוקים אבינו, היכנס אל ביתי והסר כל מחלות ודאגות לבי . בבקשה הגן ושמור על משפחתי. אמן.

זוהי תפילה בעלת משמעות מאוד חזקה. אנא העבר ל 12 אנשים כולל אותי. ברכה תבוא עליך בתוך מספר דקות: עבודה חדשה, נישואין, בריאות ופרנסה.

אני לא מאמינה בעניין הזה של תפילות, ובטח לא באינטרנט אבל זו תפילה יפה ומתאימה מאוד למצב שלנו.

אתמול היינו שוב אצל עוגי, הוא שוהה כבר שלושה שבועות בבית חולים, הלסת שלו מתאחה יפה, הורידו את הברזלים מהשיניים, אבל הפצע של חדירת הכדור מסרב להחלים.

עדיין יש שם דלקת ומוגלה והוא עדיין לא יכול לאכול, רק לשתות. הוא מחובר לזונדה ולעירוי ועדיין מתקשה לדבר כי הפצעים בחלל הפה עוד לא החלימו.

הרופאה הסבירה לי שבגלל שהוא נפצע בשדה המקום הזדהם והוא מחלים לאט מאוד.

עוגי מקבל אנטיביוטיקה דרך האינפוזיה, חולם על אכילת אוכל מוצק ומשתדל להיות סבלני ולהמתין שהמצב ישתפר והוא יוכל להשתחרר.

בינתיים בא פסיכולוג לשוחח איתו מידי פעם, ויש גם עובדת סוציאלית של המחלקה שבאה לבדוק מה איתו. יש לו טלוויזיה, והצבא מספק לו עיתון, וכמובן שהמשפחה וחברים באים לבקר אותו כל יום ולוקחים אותו מידי פעם לסיבוב בחוץ, לראות את הים שנשקף מבית החולים ולנשום קצת אוויר, ועדיין הוא תקוע רוב הזמן בחדר קטן עם מחשב נייד ועם המון חוסר ודאות ופחדים, ואוכל את עצמו כי הוא יודע טוב שהכל באשמתו.

ההורים הביולוגיים שלו וגם אחיו החייל באים לבקר כל יום, וגם אנחנו באים כמה שאפשר, והיום גם הורי נוסעים אליו לביקור. אנחנו מנסים לעודד ולתמוך ומחכים לטוב.

אתמול כשביקרנו אצלו ביקשו מאיתנו לצאת כדי שיוכלו לשטוף את הרצפה. ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לקנות עיתון בקניון הקטן של רמב"ם וכמעט בלי כוונה נדדתי לחנות הבגדים וקניתי לעצמי חלוק שכבר מזמן הייתי צריכה לקנות ומשם נסחפתי לקנות עוד קצת בגדים.

אולי הגזמתי קצת בחגיגת הקניות, אבל זה עשה לי טוב על הלב, וזה לא היה סתם בזבוז כי באמת הייתי צריכה עוד קצת בגדים. מאז שהתחלתי לעבוד אני זקוקה ליותר בגדים כי אני מבקרת כל הזמן אצל אנשים ואני לא יכולה להסתובב כל היום בג'ינס מרוט ובחולצה ישנה.

גם החלוק הישן שלי כבר עתיק ומסכן ואפילו ג'ינג'י שבדרך כלל לא שם לב לדברים כאלה הפציר בי להחליף אותו כבר.

חוץ מזה אין הרבה חדש, אני עסוקה מאוד, רצה מפה לשם, נרדמת מוקדם וקמה מוקדם, ולא מצליחה לקרוא שום דבר, בקושי מרפרפת על הכותרות בעיתון.

אני מקווה שהעניין הזה ישתפר כי אחרת אין לי מושג איך אוכל לצלוח את הסמסטר הבא במכללה.

אחת הסיבות שלא המשכתי לקריירה של טכנאית רנטגן היא שאני פשוט סובלת בבתי חולים. המקומות האלה לא עושים לי טוב.

הריח, האווירה, כל הסבל הזה מסביב... אולי זה פינוק או רגישות יתר אבל קשה לי להיות בבתי חולים. אני מזדהה יותר מידי, לוקחת ללב ומושפעת מידי מהסביבה, בבתי חולים אני נעשית חולה ומדוכאת, מאבדת את שמחת החיים ואת התיאבון ומרגישה חנוקה.

בגלל זה שיניתי כיוון ולא התאמצתי להמשיך לעבוד ברנטגן למרות שהשקעתי שנתיים של לימודים בתחום. למרבה הצער החיים שלי הסתדרו ככה שיצא לי לבלות הרבה בבתי חולים וככל שאני מתבגרת יותר ככה קשה לי יותר עם זה.

וכרגיל, אני בורחת לספרים. אתמול נסענו, אני וצץרץ לבקר את עוגי בבית חולים, חשבנו שהוא יהיה אחרי הניתוח שאמרו שיעשו לו, אבל דחו את הניתוח לאחרי הצהרים ובקושי הספקנו להגיד לו שלום לפני שלקחו אותו לניתוח. חיכינו המון זמן שיוציאו אותו אבל העניין התעכב ובסוף היינו חייבים לחזור הביתה. נקווה שהניתוח יצליח לפתור את בעיית הפצע שלא מחלים אצלו ושהוא יתחיל להחלים ויוכל להשתחרר מבית החולים סוף סוף.

לשבת בחדר ההמתנה של חדר הניתוח זה אחד הדברים הכי מעיקים ומעייפים שיש, במקום לשבת שם סתם העדפנו לחכות במקומות נעימים יותר. צץרץ ישב אצל עוגי בחדר וגלש במחשב הנייד שהשארנו אצלו ואני הלכתי למקום בו אני מרגישה הכי טוב - חנות ספרים.

ברמב"ם יש חנות של צומת ספרים, לא מתה על החנות הזו, אבל לא הייתה ברירה והמוכר היה טיפוס מעניין מאוד, בחור גבוה ומרשים עם המון כתובות קעקע מעניינות על הידיים, הוא נראה כאילו הדפיסו עליו כותרות של עיתון באותיות גותיות, אם לא הייתי מתביישת הייתי שואלת מה כתוב עליו, אבל לא היה לי נעים ורק לטשתי בו מבט בסתר ושאלתי את עצמי אם לא כאב לו כשעשו לו את הכתובות האלה על הידיים.

אחר כך הסתובבתי שם קצת, עיינתי בספרים, ונדהמתי מהמחירים. אני קונה מעט מאוד ספרים ובדרך כלל קונה אותם מעודפי הספרייה שלנו במחירים נמוכים מאוד ומסתפקת בכך.

בסוף לא עמדתי בפיתוי וקניתי ספר שקראתי עליו ביקורת טובה בעיתון. הספר מספר על ילדות בקיבוץ ונקרא, "היינו העתיד". שם מוצלח מאוד לדעתי.

למרבה הצער איבדתי את יכולת הריכוז שהייתה לי פעם ואני מתקשה לקרוא יותר מדף אחד או שניים. פעם יכולתי לשקוע בספר ולשכוח הכל, היום כבר לא. בארונית ליד המיטה מחכים לי המון ספרים שאני לא מצליחה לקרוא וחבל. אני צריכה לקרוא ספר בשביל הלימודים ולנתח את הדיאלוג בו בשביל עבודת גמר הסמסטר ולא מצליחה. את העבודה בעריכה עיתונאית הצלחתי לסיים בקושי רב רק לפני יומיים בשעה ארבע לפנות בוקר, דווקא בשעות הבוקר המוקדמות אני מצליחה להתרכז יותר כי שקט מסביב וחשוך ואני לא עייפה. אחר כך אני שוב נעשית מפוזרת ולא מצליחה להתמקד.

ככה אני כשיש לי צרות ובעיות, יש אנשים שבוכים או נאנחים ומרגישים עצובים, אני נעשית מפוזרת ומרגישה שהכל נופל לי מהידיים. לא יודעת למה.

קצת אחרי שהלכנו הגיע האבא הביולוגי של צץרץ, וכשדיברנו איתו בערב בטלפון הוא סיפר לנו שבאמת הניתוח התארך יותר מהצפוי אבל עוגי יצא בלי ברזלים על השיניים. הקיא קצת אחרי ההרדמה ועכשיו הוא בסדר אבל מאוד מנומנם. הצלחנו אפילו לדבר איתו קצת לפני שחזר לישון.

אני לא חושבת שאני אסע גם היום לבית החולים. אני אשלח את צץרץ לבקר את אחיו ואחרי העבודה אלך לעבוד במכון, יש לנו הזמנה גדולה ויש דבש שצריך לארוז עד סוף השבוע, וג'ינג'י לא בבית, נסע לכנס דבוראים בדרום ויחזור רק ביום חמישי.

כל פעם שזה קורה אני כמעט יוצאת מדעתי מרוב כעס וחוסר ישע, והניסיון של כולם להרגיע אותי ולהגיד  - מה קרה? זה לא נורא, זה רק אינטרנט, מרגיז אותי עוד יותר.

האינטרנט בשבילי הוא לא רק אינטרנט, הוא הקשר שלי לעולם הגדול היפה והמעניין בחוץ. הוא גם הדרך היחידה שלי ליצור קשר עם המכללה, בעיקר עכשיו, בחופשת הסמסטר, וגם עם הבנק וכמובן עם חברים וירטואליים שלא מכירים אותי אישית. בשנים האחרונות האינטרנט הפך למשהו חיוני מאוד בשבילי, וברור שאם אתחיל לעבוד בעריכה לא אוכל לתפקד בלי אינטרנט.

חוץ מפרנסה ולימודים ומידע יש גם את ההרגל שהפך לקבע - בלי לגלוש לאתרים החביבים עלי ולבדוק בבלוגים שהפכו לחלק מיומי יש לי הרגשה שאני תקועה בצינוק מבודד, אז אל תגידו לי שזה כולה אינטרנט.

בלי האינטרנט אני מרגישה כאילו אני בלי יד או רגל, או עין.

למרבה הפלא התברר שהחשודים הרגילים לא היו אשמים הפעם. זו לא הייתה אשמת הוט שמספקים לי את התשתית הרעועה של האינטרנט שלי. כל פעם שיורד גשם יש בעיות עם הממיר הדפוק שלהם, אבל הפעם הוא היה בסדר, וזה לא היה אשמת השרת שלי - סמייל אינטרנט זהב שדווקא בסדר רוב הזמן, אלא דווקא אשמתו של הראוטר הצנוע שכבר שכחתי מתי קניתי.

שנים הוא היה בסדר, בקושי זכרנו שהוא קיים עד שפתאום הוא דפק הכל. מתברר שהקשר שלו ל- vod הממיר המתוחכם של יס, מתנת יום ההולדת שקנינו בזמנו לצץרץ לא הטיב איתו ואחרי חצי שנה שהכל היה בסדר הוא הפסיק לגמרי לתפקד.

והכי מרגיז, לכאורה הכל עובד, וגם מרכזי התמיכה מתעקשים שהכל בסדר, אבל בפועל אין אינטרנט!

אחרי שהתרוצצתי יום שלם למעלה ולמטה, ובדקתי את כל האופציות, קראתי לטכנאי ואז עליתי על האשם האמיתי, הראוטר העתיק שלנו.

לא הייתה ברירה, קניתי במיטב כספו של אבא שלי שהתגייס לעזרה ראוטר חדש ויפה ויקר, ובא לציון גואל.

ובנוסף לכל פתאום טלפון מבשר לי שסוף סוף נחתם איזה מסמך חשוב שחיכיתי לו כל השבוע, משהו מהעבודה שהיה חשוב להביא כדי שיהיה מוכן ליום ראשון. לא התעצלתי ובצהרי יום שישי גשום ומתיש, לקחתי מטריה ונסעתי, הגעתי והבאתי וחזרתי, ובדרך הביתה, נוהגת בזהירות מבעד למטחי הגשם המבורך ועם זאת מציק ומטריד, נתקפתי לפתע עייפות גדולה בלולה בעצב נורא, ומצאתי את עצמי בולעת דמעות לא צפויות שחנקו אותי בלי אזהרה מראש.

בדרך כלל אני לא בוכה, רק כועסת וצועקת, או מסתגרת בשתיקה קודרת, ופתאום דמעות.

ואני חושדת שהדמעות הלא צפויות הללו צצו לא רק בגלל הכעס ומפח הנפש שהביא עלי האינטרנט המתסכל אלא גם בגלל עוגי שמאושפז עדיין בבית חולים, ובגלל כל הברוך עם המשפחה שלו והכל... וכן, אולי גם בגלל התלות שלי באינטרנט, ובגלל שכל הריצות הללו גרמו לי לכאב חזק וצורב ברגל השבורה שכנראה תעשה לי בעיות מעתה ועד עולם – ג'נג'י לוחץ שאלך לביטוח לאומי לקבל אחוזי נכות בגללה – וגם סתם, בגלל החיים האלה שלי שהולכים ואוזלים לאיטם...