הכל דבש

הילדים שאני מטפלת בהם גרים ברחוב שבו גרה סבתי המנוחה, הרחוב שבו גדלתי עד גיל חמש בערך, ומגרש השעשועים שלהם הוא מגרש השעשועים בו עברה עלי ילדותי. אם לא די בכך, ממש ליד (הקריה שלנו מאוד קטנה) נמצא בית הורי, הבית בו גדלתי עד שנישאתי, ובו גרים הורי עד היום. הכל נראה שונה כיום, מפונפן ומטופח יותר, ויש יותר בתים ויותר, ירק ויותר מדרכות, אבל סך הכל זה אותו מקום.

עד היום בקושי שמתי לב לזה. הייתי באה מוקדם בבוקר, מכינה לילדים כריכים לבית הספר, וארוחת בוקר אם היה בכך צורך, מסיעה את הקטן לגן שלו שנמצא בשכונה שבילדותי הייתה סתם גבעה עם עצים ושרידי מעברה מתפוררים, וחוזרת לעוד שעה של קיפול כביסה והכנת ארוחת צהרים, אבל היום היה פורים בגן של הקטן. הייתי אמורה לאסוף אותו מהצהרון באחת, לקחת אותו הביתה, להאכיל אותו ואת אחותו הגדולה ולחכות עד שהמעסיקה שלי תחזור מהעבודה בסביבות ארבע אחרי הצהריים.

אני מודה, הייתי לחוצה. הקטן נורא מפונק, בוחן אותי כל הזמן כדי לראות עד כמה אסכים לוותר לו. ילד חמוד אבל קצת שובב וכשאני לבד איתו אני מודעת לכובד האחריות המוטל עלי, ונלחצת מאוד.

שנים טיפלתי בשלושת ילדי ותמיד הייתי רגועה ובטוחה בעצמי, אבל כנראה שזה אחרת כשאלו לא הילדים הפרטיים שלך, ואולי זו גם האימא המעט חרדתית (אפשר להבין למה) שטיפה מלחיצה אותי?

אני, בגרסה צעירה ופחות לחוצה שלי

לפני שנסעתי להביא אותו מהצהרון, המרוחק מעט מהגן, מילאתי דלק ובדקתי את האוויר בגלגלים רק ליתר ביטחון, ובכל זאת למזלי הגעתי רבע שעה מוקדם יותר. למזלי כי פתאום לא מצאתי את הצהרון. הסבתא הראתה לי איפה הוא, אבל איכשהו החמצתי את הפנייה. חזרתי לגן ואמרתי לעצמי להרגיע, הרי הילדים הולכים ברגל מהגן לצהרון וזה בטח פה, קרוב, הם רק בני ארבע למען השם, ופתאום הסבתא מתקשרת ומתנצלת שהיא לא יכולה לקחת אליה את האמצעי כמו שתוכנן כי בן זוגה (היא נשואה פעם שנייה) מרגיש לא טוב ונלקח לבית חולים לבדיקות. איחלתי לו רפואה שלמה, והרגעתי אותה שאני אסתדר עם שלושתם מספיק שאני הייתי לחוצה, היא לא הייתה צריכה עוד תוספת לחץ) וביקשתי שתזכיר לי איפה בדיוק נמצא הצהרון.

בסופו של דבר הגעתי לצהרון, ולקחתי את הקטן כולל כל אביזרי התחפושת שלו הביתה, ואחר כך הגיעו גם אחיו ואחותו. טיגנתי שניצלים כמו שתוכנן מראש, ובישלתי פסטה, אבל האמצעי רצה דווקא מקרוני... בישלתי שוב מקרוני... סוף סוף הסתיימה הארוחה, והייתי צריכה לחלק את הקשב שלי לשלושה.

בבית הזה אין כבלים, רק מסך מחובר לדי. וי. די. שמותר להדליק לעיתים רחוקות מאוד, ומחשב אחד שהוא רק של אימא. הם מתחנכים לפי השיטה האנתרופוסופית, הילדים אמורים להעסיק את עצמם במשחקים ובספרים כמו שאנחנו עשינו בילדותינו הרחוקה והלא דיגיטלית. זה טוב מאוד לפיתוח הדמיון של הילדים, אבל זה כל כך מתיש...

הבת הבכורה, מתוקה אמיתית, רצתה עזרה עם שיעורי בית - שברים בחשבון, לא פחות – ותוך כדי כך ניסתה לעניין אותי בספר ילדים שקראה. הלוואי והיה לי פנאי להקדיש רק לה את כל זמני, אבל הקטן השתובב ללא הרף, קפץ ודילג וניסה לנכס לעצמו את כל תשומת ליבי ודי הצליח בזה, כל הזמן רדפתי אחריו, בעוד האמצעי מנסה לשכנע אותי שהוא חייב קינוח מתוק נוסף לקרמבואים ששלושתם אכלו...

בסוף שכנעתי אותם ללכת לגן השעשועים. למרות הפצרותיי הבכורה נשארה בבית לקרוא ספר, הייתי מאושרת לשבת איתה, לקרוא ולדבר איתה על ספרים, אבל לא באתי ליהנות, באתי לעבוד. השתרכתי אתם במורד הרחוב המוכר כל כך, ובעוד הם משחקים, רבים, מתפייסים ושוב מתקוטטים, נזכרתי בי ובאחי הקטן, ובכל חוויות הילדות שעברתי באותו מקום בדיוק, שנראה דומה כל כך אבל גם שונה לגמרי.

אחרי כשעה חזרנו הביתה, והזמן נמתח ונמתח... קראתי להם סיפור, ואחר כך שוב משחקים בחצר הבית, ושוב שכנועים להרשות להם לאכול סוכריות גומי... מזל שהאמצעי, שהתברר כמכור אמיתי לממתקים, התקשר לאימו שהרשתה להם לאכול אותם ושחררה אותי מהנדנודים.

אחרי שלוש שעות הייתי סחוטה לגמרי מעייפות, ובינתיים גם הילד הפרטי שלי חזר מהצבא לרגילה והתחיל להציק לי בטלפון, איפה אני ומתי אני מחזירה את הרכב הביתה?

מזל שהאימא חזרה בשעה טובה ושחררה אותי. בימי שישי אני לא עובדת וביום ראשון יש חופש פורים, יהיה לי המון זמן לנסות להפריד בין שני הילדים הענקיים שלי שיריבו כל הזמן, בדיוק כמו הקטנים שהשגחתי עליהם היום. מזל שיש לכל אחד מהם מחשב וטלוויזיה וחברים להסיח את דעתם.

אני ואחי בפורים לפני חמישים ומשהו שנה

כבר מזמן לא היה לי יום כזה, הכל התחיל בעצם בשבוע שעבר. ג'ינג'י עשה תאונת דרכים. איש לא נפגע אבל המון פח התקמט וזה הולך לכאוב מאוד, בעיקר בכיס.

גם גאוותו נפגעה מאוד. הוא נהג ותיק וזהיר ומעולם לא קרה לו דבר כזה, לא לשים לב לרמזור אדום.

לזכותו יש לציין שהוא היה עייף ושהצומת השתנתה לא מזמן והוא פשוט לא ידע שיש שם רמזור, תירוץ קלוש מאוד אבל זה מה יש. לרוע המזל אין לנו ביטוח מקיף וזה אומר נזק כספי רציני כי שתי מכוניות נתקעו בו. מזל שהוא נהג בואן מרצדס עמיד ויציב. המסכנים שנתקעו בו נהגו במכוניות פרטיות יפניות והתקמטו בצורה מחרידה.

זה רק פח אמרתי לו, נסתדר, העיקר שאיש לא נפגע.

למזלו של ג'ינג'י בדיוק כשהוא עשה את התאונה הייתי אצל אימא לשלושה שזקוקה לעזרה עם הבית והילדים בבקרים. עבודה קלה ונוחה שתאפשר לי להרוויח קצת כסף ולהרגיש שגם אני תורמת לתקציב המשפחתי בלי להפריע לי להמשיך לנהל את הבית, להתנדב במכללה של שלהב"ת ולעבוד עם ג'ינג'י במרכז המבקרים. ממש לפני שיצאתי מדירתה של המעבידה החדשה שלי שאלתי בנימוס אם יש גם אבא בתמונה?

שיערתי שהיא גרושה, או חלילה אלמנה, אבל לרוע מזלה המצב גרוע עוד יותר. בעלה נפצע בתאונת דרכים כשהיא הייתה בהיריון עם הקטן בן ה – 4 ונשאר פגוע מוח. היא נשואה אבל האדם איתו התחתנה נעלם ובמקומו הופיע ילד בגוף של מבוגר שסובל מהתקפות זעם.

בעלה חי בדירה אחרת עם שני מטפלים והיא גרה עם הילדים ליד אחותה והוריה. היום נפגשתי עם אימא שלה שעשתה לי חפיפה כדי שאוכל לשחרר אותה בבקרים. היה קל ונעים והילדים פשוט מתוקים וגם אימא שלהם וסבתא שלהם הן נשים כלבבי. מצחיק לקבל שכר על עבודה שאני עושה כבר שנים רבות חינם אין כסף, ונעים לעבוד עבור אנשים שאני מחבבת ומכבדת.

חזרתי היום מהעבודה ובדרך עצרתי להפקיד צ'קים ופתאום טלפון מאימא שלי. הבחורה שעבדתי איתה בשלהב"ת, זו שממש לא חיבבתי ובעיקר בגללה הסכמתי לעזוב למרות שהעיפו אותי בנבזות ולא בצדק (וכנראה בגללה) מתה.

הייתי מוכת תימהון, איך מתה? ראיתי אותה רק לפני כמה ימים ואפילו שוחחנו מעט בנימוס מסתירות במומחיות את התיעוב שרכשנו זו לזו.

מתה מדלקת ראות השיבה אימא ואז נזכרתי איך כשקיפלתי כביסה שמעתי ברדיו שאישה אחת מתה בטבעון. משפחתה הזעיקה את מגן דוד אדום כי היא חשה רע וכשהם קבעו שהיא נפטרה בנה נכנס להתקף זעם נוראי והתחיל להכות את הפרמדיקים שברחו משם בבהלה. מתאים מאוד להתנהגות של הבן שלה שהיא פינקה להשחית.

היא תמיד עישנה המון והמשיכה לעשן גם כשהרופאה הזהירה אותה להפסיק ובכל זאת, אישה בת שישים וקצת, פעילה ונמרצת ופתאום מתה.

מצד אחד אני בשוק, הכרתי אותה היטב, שמעתי את כל תולדות חייה, גם אימא שלה מתה צעירה, אני מכירה את כל משפחתה, נכון לא חיבבתי אותה אבל בכל זאת...

אם הלוויה תהיה אחרי הצהרים אני אלך.

כולם מכירים את הימים האלה שבהם הכל הולך עקום, ימים שעדיף למחוק מההיסטוריה שלך, אבל לפעמים קורים ניסים ופתאום מתרחש מין יום כזה שהכל הולך בו חלק, יום נטול תקלות מיותרות ששום דבר לא משתבש בו, והכל זורם בקלות ובנעימות.

זה נדיר, אבל אפילו פולניות נרגנות כמוני שמצפות תמיד לרע מכל מופתעות לפעמים לטובה.

היום היה יום כזה, יום טוב.

קמתי בבוקר מוקדם כי ג'ינג'י השתעל כל הלילה ולא היה לו כוח לצאת עם הכלבים, והלכתי אתם לטיול. היה קר, אבל נעים מאוד, ולמרות העננים האפורים שריחפו ממעל הגשם התחיל לרדת רק אחרי שנכנסתי הביתה, יבשה.

ג'ינג'י הכריז שהוא שוב חולה, והפעם הוא לא קם עד שיבריא לחלוטין, וביקש בקול חלוש משהו לאכול. הבאתי לו מגש עם אוכל, הערתי את עוגי והזכרתי לו שהיום באים הטכנאים לסדר לו את הממיר בחדר, ושצריך להחזיק את הכלבים כי הם בטח ינבחו ויפחידו את הטכנאים, והוא הרי זוכר איזה בעיות היו עם הטכנאי הקודם שנאלץ להתמודד גם עם הכלבים שלנו, וגם עם אלו של השכנה כי החיבור לממיר שעובר מתחת לבית שלה נותק בגלל השריפה שהייתה אצלה לפני שנה...

החלטנו שברגע שהם יגיעו נסגור אותם בחצר של הדיירים שלנו בתקווה שהם לא ינבחו יותר מידי חזק, אבל אז הופיעו הטכנאים, ולמרבה השמחה התברר שהם אוהבים כלבים, ולא פוחדים מהם כלל, והכלבים בתמורה אהבו אותם חזרה, לא נבחו ולא התרגזו, ולא היה צורך בכל מיני תמרונים מסובכים כדי להרגיע אותם.

איך כלבים יודעים ממבט ראשון מי מחבב אותם ומקשקשים אליו בזנבם? ומה יקרה אם יבוא גנב חובב כלבים? הם יעזרו לו במקום לשמור על הבית?

הטכנאים סידרו הכל חיש קל, וסוף סוף, אחרי הרבה עיכובים ותקלות, זכה גם עוגי לטלוויזיה עובדת בחדרו.

מעודדת מאוד נסעתי איתו למרכז. הוא הלך לבנק הדואר, אני לבית מרקחת. היה חסר לי כסף לקנות לג'ינג'י תרופה יקרה שלא נמצאת בסל התרופות, וכמעט שלפתי כרטיס אשראי כשפתאום צץ עוגי עם מאה ₪ בידו ומסר לי אותם בדיוק בזמן.

הוא חזר הביתה עם התרופה, ואני הייתי צריכה ללכת לקופת חולים להביא עוד משהו לג'ינג'י, להכניס צ'קים סרבני כספומט לבנק, ולהזמין אוכל לכלבים. למודת ניסיון צפיתי שלא תהיה לי חנייה, ושבבנק יהיה תור נוראי, ושאצטרך להתייבש בקופת חולים, ובטח שוב יהיו ויכוחים על מי אחרון בתור... שונאת את הקטע המאוס הזה.

לתדהמתי, ברגע שהגעתי התפנה מקום חנייה ממש מול הבנק – נדיר ביותר בשעת הבוקר - ובבנק עצמו ישבה הקופאית והמתינה רק לי - עוד יותר נדיר. ציינתי בפניה שאני משתמשת בשירותיה רק כי הצ'קים מסרבים להפקיד את עצמם דרך המכונה והיא אמרה שלא נורא, זו לא אשמתי ולכן היא תחייב אותי בתעריף המוזל.

מעודדת הלכתי משם לקופ"ח ושמחתי לגלות שסוף סוף התקינו שם גלגל עם מספרים, ואפשר לתלוש מספר ולהמתין עד שהמספר שלך יופיע על הצג, ודי לויכוחים המתישים של מי אחרון, ומי קודם, ואני הייתי פה ראשון, ורק הלכתי לסדר משהו...

כבר לא הופתעתי שבחנות לחיות לא היה תור, ושהיה מבצע של אוכל בקופסאות שאהוב מאוד על טופי. קניתי להם אוכל, וגם עצמות מעושנות כפינוק ליום גשם, ונסעתי הביתה, שמחה וטובת לב.

בצהרים הכנתי מרק נהדר מפטריות וגריסים, ג'ינג'י אכל ונהנה מאוד ואחר כך עוגי הלך לטייל עם הכלבים בעוד אני שונצ"ת לי בנחת.

למה זה לא יכול להיות תמיד ככה, שלא יהיה תור, ואם כבר אז שיהיה מסודר ובלי מריבות, ושתמיד תהיה חניה, ומבצעים שווים בחנות, וטכנאים שאוהבים כלבים, וכסף שצץ ברגע המתאים, וגשם קל שמפסיק בנימוס כשצריך ללכת לטייל אחרי הצהרים עם הכלבים?

ענני גשם באופק

העץ הבודד