הכל דבש

הרבה זמן לא עדכנתי ויש לזה סיבה.

לא טוב לי בזמן האחרון, מאז שחגגנו לבוס יום הולדת שישים (הזמנו אותו למסעדה וזה עלה מאה עשרים ₪ שבקושי גירדתי) אני חושבת בדאגה ובחרדה על העתיד שמחכה לי.

אחת הבעיות של אנשים בגילי היא שלא נשאר לנו עוד הרבה עתיד, ואחרי גיל חמישים אתה מבין טוב מאוד שמה שלא תספיק לעשות היום כבר לא תעשה יותר. אני כבר כנראה לא אלמד משהו שיעניין אותי ולא אמצא עבודה חדשה שאשמח ללכת אליה.

אף פעם לא תכננתי להיתקע בעבודה המשעממת וחסרת העתיד הזו בבית המלאכה בו אני עובדת. זו עבודה שטובה לאנשים צעירים שעוד לא יודעים מה הם רוצים לעשות שיהיו גדולים, ולא למישהי שמתחילה לחשוב על הפנסיה.

אני בת חמישים ושתיים ופתאום המחשבות על פרישה ועל שינוי מציקות לי מאוד.

התחלתי לעבוד שם כשהילדים היו צעירים, רוב תשומת הלב והאנרגיות שלי הושקעו בבית. יצאתי לעבוד כי הייתי צריכה משרה חלקית שתוסיף כסף למשק הבית. הילדים גדלו המצב השתנה ועדיין אני עובדת באותו מקום.

מאז המצב אפילו הורע כי עברנו לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע. מצד אחד זה נוח, אבל מצד שני אני בקושי מגרדת את ה 3000 ₪ לחודש וחלק גדול מידי מהכסף הזה הולך לכיסוי הוצאות הרכב שאני צריכה בעיקר כדי להגיע איתו לעבודה.

נשאלת השאלה מה הטעם בזה בכלל?

זו עבודה משעממת עד דמעות, מדכאת ומשמימה ואין לאן להתקדם ממנה, עד מתי אעסוק בזה? נשים יוצאות בימינו לפנסיה בגיל שישים ושבע.

אני לא רואה את עצמי עובדת בפיתוח וצריבת גלופות עד גיל שישים ושבע. האמת, אני לא בטוחה שהמקום הזה יהיה פתוח בעוד כמה שנים. בעל הבית בן שישים וכל העסק בנוי עליו, הבנים שלו לא מוכנים לבוא לעבוד איתו וברגע שהוא יפרוש הלך עלינו.

בכל מקרה הגיע הזמן שאמצא משהו אחר, השאלה היא מה?

מה יכולה אישה בגילי לעשות כדי להרוויח כסף?

מעט מאוד, אולי לטפל בילד קטן או לעבוד כמוכרת בחנות. אפילו למשק בית אני לא טובה מספיק כי אני מבוגרת מידי, ועם דלקת הפרקים שאני סובלת ממנה (ואל תשאלו בכלל כמה כסף עולות לי התרופות) אני בקושי משתלטת על ניקוי הבית שלנו.

וזה מביא אותי למחשבות נוגות מאוד על העתיד שלי. מחשבות מאוד מאוד נוגות. העובדה היא שהמצב בבית לא טוב, ממש לא טוב.

מאז שבעלי עזב את העבודה בפיס (בעצם הועזב בגלל שהוא לא התאמץ מספיק להחזיק את המשרה הזו שהייתה שנואה עליו מאוד) יש המון עליות ומורדות ומאז שהתחיל המשבר האחרון רק מורדות.

כואב לי להודות בזה, אבל היחסים ביני לבינו מושפעים מאוד מהמצב בבנק. כשיש לחץ כספי ומשיכת היתר חונקת והצ'קים חוזרים אנחנו רבים הרבה יותר.

אני משתדלת לא להאשים ולא להתלונן ולא לבוא אליו בטענות כי הוא עובד קשה ומאוד מתאמץ אבל לצערי אני לא מקבלת יחס דומה. בעלי מתלונן המון על הבזבזנות שלי למרות שאני ממש, אבל ממש לא בזבזנית.

שנים אני הולכת עם אותן נעלים ואותן ג'ינסים ומזל שאימא שלי קונה לי לפעמים בגדים כי מהכסף שלי לא קניתי בגד המון זמן. אני לא מוציאה על עצמי כמעט כלום - אין איפור, ואין מספרות, ואפילו ההחלטה להפסיק לצבוע שער נבעה בחלקה מהרצון לחסוך.

מסעדות, בילויים, או חופשה הס מלהזכיר. אין שום מותרות חוץ מהמנוי לאינטרנט שגם עליו הוא מציק לי יום ולילה.

לאחרונה הוא התחיל למרר את חיי ולהתקטנן על שטויות כמו להתלונן שאני קונה שני עיתונים כל סוף שבוע (למרות שעיתון אחד הוא מתנה חינם אם אני קונה מעל 150 ₪) ובסוף השבוע האחרון התחוללה מהומה ענקית בגלל שהילד סירב לאכול את הקשה של הלחם (הנשיקה) בטענה שזה לא טעים. בעלי התעצבן על הפינוק, צרח וצווח וכעס נורא על שתמכתי בילד ואמרתי שהוא צודק, החלק הקשה של הלחם באמת חונק ולא טעים ומגעיל לאכול כריך שיש בו המון לחם ומעט מילוי.

שנינו עובדים קשה כל כך ומתאמצים לשרוד ולהבטיח שלפחות הילדים יקבלו חינוך מסודר ויסיימו את בית הספר, ובסוף אנחנו רבים על הקשה של הלחם?

יש לנו חשבון משותף, אבל הוא מנהל את רוב עסקי הכספים ולפעמים יש לו הערות מאוד מאוד פוגעות, בעיקר כשהוא כועס שאני לא תומכת בו ומסכימה איתו.

כל פעם שאני מביעה דעה משלי הוא מנסה לשלוט בי ולהעניש אותי דרך הכסף וזה מקומם אותי מאוד כי זה נבזי ולא צודק ומשפיל את שנינו.

כשהוא כועס ומתפרץ עלי התרומה שלי למשק הבית נשכחת ובלי בושה בעלי מתלונן שאני לוקחת ממנו כל הזמן כסף. העובדה שהכסף הזה נועד לתשלום על אוכל, דלק ושיעורים פרטיים לילד נשכחת בלהט הויכוח, ואיכשהו אני יוצאת תמיד בזבזנית וחסרת שליטה למרות שמי שמרשה לעצמו לאכול לפעמים בחוץ זה הוא, בעוד שאני מרשה לעצמי רק פלאפל, וגם זה רק לעיתים מאוד מאוד רחוקות, וכשאין ברירה.

מזל שלפעמים הבוס לוקח אותנו לאכול במסעדה אחרת הייתי אוכלת רק אצל הורי או חמותי, או במטבח הפרטי שלי שגם הוא סובל מדלות וקמצנות. עברו הימים שבהם הייתי ממלאת את המקפיא בבשר, כיום אנחנו חיים בעיקר מפסטות אורז ותפוחי אדמה ולחם אחיד. אין משקאות ממותקים, אין עוגות, אין ממתקים, אין מטעמים, הכול אוכל פשוט ובסיסי ביותר.

כבר שנים שאין אצלנו ימי הולדת, ובטח שאין בילויים. בפעם האחרונה שיצאנו יחד הייתה בחורף 2005 הלכנו למסעדה לחגוג 25 שנות נישואים ומאז הלכנו רק עוד פעם אחת לסרט, זהו.

הויכוחים הקטנוניים האלה, הטענות והמענות כלפי, הלחץ הכספי המתמיד והעול הזה שלא נגמר של משיכת היתר הורס לי את שמחת החיים ואת התקווה.

מה שמרגיז אותי בעיקר זו הבדידות וההרגשה שאין לי שותף אמיתי בצרות האלו. כל טעות קטנה שאני עושה – טעות באמת פעוטה כמו לשכוח לברר משהו - מנופחת מיד לאסון נוראי ולהטפות מוסר לא נגמרות בעוד שאם הוא טועה וגורם לנזק - שגה בתאריך של צ'ק שירד חודש קודם ולכן חזר - זה בסדר, זה אנושי, והבוקר, כשהתרגזתי וצעקתי ומחיתי שהוא נותן לכלב קוטג' במקום אוכל של כלבים זכיתי לתואר משוגעת.

שלושים שנה שאני חיה עם בן אדם, עוברת איתו צרות, בעיות ומחלות, מושכת יחד איתו בעול, משלמת בשנים של עבודה קשה, זיעה ומאמץ על כל דקה של נחת, ובסוף אני משוגעת?

נמאס לי, פשוט נמאס לי!

אני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו הקטן ילך לצבא ואני אוכל פשוט לקום וללכת. כמה חבל שבגלל הניהול הכושל שלו והמצב במשק והכול אין לי כל כך לאן ללכת חוץ מאשר להורי.

לפעמים אני חושבת שאפילו לחזור להורים עדיף מאשר להמשיך להתפשר, ולשתוק, לוותר ולמחול על כבודי, ולקבל כגזירה את החיים האלו שאין בהם שום נחת, שום שמחה ושום כבוד. 

כבר אמרתי את זה בעבר ולא שיניתי את דעתי - לא מנקה לפסח!

אבק זה לא חמץ, ועקרת בית ששמה נפשה בכפה, מטפסת על חלונות כדי לנקות תריסים, ומעפילה למרומי סולמות רופפים כדי לנגב אבק ממדפים נידחים מפגינה סטייה נפשית, לא חריצות.

אני אנקה את הבית מהאבק הצהצהב שמכסה אותו כל אביב רק אחרי שהפריחה הארורה הזו של האלונים והאורנים תסתיים, ואעשה את זה לאט, ובזמני הפנוי, ולפי החשק שלי, וגם אם לא יתחשק לי לקרצף פנלים (ולא יתחשק לי) העולם ימשיך לסוב על צירו כבימים ימימה.

חג הפסח הוא חג החירות, לא חג האקונומיקה. אני קוראת מכאן לאחיותי, עקרות הבית בעולם כולו, אין לכן מה להפסיד חוץ מכאבי גב, ידיים אדומות וקמטי מרירות. הניחו את הלכלוך לנפשו, הרי גם אם תוציאו לעצמכן את הנשמה ותתעללו בכל בני הבית הלכלוך ישוב כעת חיה למקומו, בדיוק כמו קודם.

תבלו ותהנו, תאכלו מצות עם שוקולד ותשתו תירוש כאוות נפשכן, שימו בצד את הדיאטה ימח שמה, והעיקר, צאו לחופשי מעריצות הניקיון.

חג שמח!

היום יום האישה הבינלאומי. כבר הרבה זמן מתחשק לי להגיד מה זה אומר בשבילי להיות אישה ונדמה לי שהיום זה זמן טוב להעלות בבלוג את הנושא הזה.

אבל ראשית תזכורת - אני כותבת רק על עצמי, על הרגשות שלי שמבוססים על החוויות הפרטיות שלי. מי שחושב שאני טועה, זו זכותו, אבל אין טעם לבוא אלי בטענות ולהתווכח איתי, רק על עצמי לספר ידעתי וככה זה.

בשבילי להיות אישה זה אומר קודם כל לפחד. להיות תמיד מודעת לזה שמול גברים את בעמדת נחיתות - את תמיד קטנה יותר, חלשה יותר, חשובה פחות. בעולם הגברי אם את מנסה להיות אסרטיבית ותקיפה את קלפטע ומרשעת ובטח לסבית לא מסופקת, ואם את נחמדה ומתוקה דורסים אותך ושולחים אותך להכין קפה ולשטוף כלים ולא מניחים לך לגמור משפט.  

אישה בעולם של גברים תמיד תהיה בעלת הקול החלש יותר שלא נשמע עד שהיא לא צועקת. וכשהיא מנסה לצעוק, ולקטוע אותם - כמו שהם עושים לה בלי לחשוב על זה בכלל - הם מיד יגידו בבוז שאת מגזימה והיסטרית, ויעירו ולא תמיד בלחש שאת בטח צריכה לקבל עוד מעט וסת ולכן את עצבנית.

בשבילי להיות אישה זה להיות תמיד מושא לבדיחות מרושעות שאם לא תצחקי מהן את כלבה חסרת חוש הומור, ואם תתרגזי ותמחי את סתם מרשעת רגזנית, וככל שאת מתבגרת, שלא להגיד מזדקנת, הבדיחות מרושעות ונבזיות יותר.

להיות אישה זה להרגיש תמיד פחות חשובה, פחות משמעותית, פחות נחשבת, זו שתמיד מרוויחה פחות למרות שהיא עובדת בדרך כלל בשתי עבודות (גם בבית וגם בחוץ) ובכל זאת דורשים ממנה יותר, מקפידים עליה יותר, מבקרים אותה בחומרה יתרה, שמים לב לכל ק"ג עודף, קמט, או שער לבן ואף פעם לא עושים לה הנחות כי אישה תמיד צריכה להתאמץ יותר.

חושבים שאני מגזימה?

תלכו לאספת הורים, מי הרוב שם? אימהות.

תלכו לרופאי ילדים, מי מביא בדרך כלל את הילד החולה ומפסיד ימי עבודה?

אימהות.

תלכו לפסיכולוגים, מי זה שאשם תמיד? אימא, כמובן. ולא משנה מה היא תעשה היא תמיד תצא אשמה - היא ישבה בבית וטיפלה יותר מידי, אשמה! היא עבדה מחוץ לבית ולא טיגנה את השניצלים במו ידיה, אשמה!

לא חשוב מה ואיך אימא תמיד עשתה יותר מידי מזה, ופחות מידי מההוא, בכל מצב היא אף פעם לא הצליחה להיות האימא האידיאלית מהאגדות, עובדה שבגללה אבא היה תמיד כועס, אלים, שתקן, מרביץ, מתעלם או בכלל לא היה. תבחרו מה שתרצו, לא משנה, בכל מקרה זו תמיד אשמת אימא.

לא מאמינים תשאלו את בעלי. כל פעם שהילדים לא מתנהגים כמו שצריך, לדעתו, ברור שזה בגלל החינוך הלקוי שלי. ובכל פעם שאני מרימה את הקול וכועסת הוא מתרתח כי מה פתאום שאני אכעס? הוא לא סובל צעקות, אסור לצעוק אצלנו, אלא אם כן זה הוא שצועק כמובן.

ובכלל, הג'ינג'י בטוח שהוא פמיניסט נאור, אצלנו יש שוויון זכויות מלא, הוא עומד על זה בתוקף, מה זו אשמתו שהוא לא יודע לבשל, לא יודע להפעיל את המדיח ואין לו מושג איפה מכונת הכביסה? זה לא משנה, בעקרון הוא פמיניסט דגול מה זה חשוב שהוא תמיד לוקח לי את ההגה ואף פעם לא מניח לי לנהוג במכונית כשהוא נמצא בתוכה? הרי ידוע שנשים לא יודעות לנהוג, לא מאמינים, שבו לידו במכונית ותראו איך כל פעם שמישהו עושה טעות בנהיגה הוא מיד מעיר שזו בטח נהגת ונדהם עד עמקי נשמתו לגלות שלפעמים יש גם נהגים גרועים, זו בטח האישה שישבה לידו הסיחה את דעתו עם הפטפוט והניג'וס שלה.

התחלתי להתמרמר על האפליה בין נשים לגברים עוד כשהייתי ילדה ונדרשתי לעזור בבית ובמטבח בעוד שלאחי היה פטור. כמובן שהתרגזתי מאוד ולא קניתי את התירוץ שהוא לא עוזר כי הוא צעיר ממני בשנתיים. עובדה שצדקתי וגם בהמשך, כשהוא כבר גדל והיה גבוה ממני הוא לא נדרש לעזור בתירוץ האידיוטי שהוא לא יודע איך לרחוץ כלים, לשטוף רצפה ולתלות כביסה.

בטח שהוא לא יודע, כי אף פעם לא לימדו אותו!

לפחות כיום אשתו - שהיא אמריקאית במוצאה - לא מוכנה לקבל את השטויות האלו ודורשת ממנו להשתתף בעבודות הבית בדיוק כמוה.

מגיל צעיר מאוד שמתי לב למוסר הכפול שדרש מנשים להיות גם צנועות וחסודות, וגם להיראות סקסיות. להיראות מפתות, אבל לא להתנהג ככה כי אז הן מופקרות וזונות ועושות בושות.

מאז ומתמיד הרגשתי שאין צדק בעולם ושנשים צריכות תמיד להתאמץ כפליים. אף פעם לא הבנתי למה אישה אמורה לשמור על גזרה חטובה, להקפיד על הופעתה, להיראות תמיד צעירה ורעננה ומטופחת, להיות סבלנית ונעימת הליכות ותוך כדי כך גם להיות אחראית על בית נקי ומסודר, שפע אוכל טעים תוצרת בית, ילדים מחונכים ובעל מרוצה.

אולי כיום זה לא ככה, אבל אני עוד מהדור שבו נשים התפארו שאפשר לאכול אצלן מהרצפה ושהן מכינות הכול לבד. לא הבנתי למה אחרי שאותן נשות חיל גמרו לטפח את ביתן, להכין אוכל, לנקות, לכבס, לגהץ ולסדר, הן גם היו אמורות להיות מטופחות ויפות, נעימות סבר וסבלניות בעוד שגבר יצא ידי חובתו כל זמן שהביא משכורת הביתה, ואם הוא גם הואיל לשטוף כלים פעם בחודש ולהביא פרחים כל יום שישי הוא נחשב לחסיד אומות העולם.

לצערי בנות הדור שלי, ואני חושדת שגם הצעירות ממני, כבר נדרשו בתוקף לטפח קריירה, או לפחות לעזור בפרנסת הבית, אבל משום מה המשיכו לשאת בעול הבית ודרשו מעצמן שהרצפות יהיו תמיד נקיות, המקרר מלא אוכל והתישו את עצמן בטיפוח הבעל והילדים ותמיד הרגישו שאין להם די זמן וכוח והן לא אימהות מספיק טובות ולא עקרות בית משקיעות.

ומה אמרו הגברים, רציתן פמיניזם? תקבלו, בבקשה, אבל אחרי שתגמרו להיות פמיניסטיות בחוץ אל תשכחו שיש המון עבודה בבית, ואם יש לכן מזל ותהיו נחמדות ותבקשו יפה הבעל יעזור לכן.

שימו לב אתן אף פעם לא תעזרו לו, זה הוא שתמיד יעזור לכן וימתין להוראות שלכן, הוראות שאותן ימלא, או לא, לפי החשק והכוח שלו. ועכשיו יקפצו כל הגברים הבשלנים ויספרו שהם עושים הכול בבית ומכינים אוכל, יפה מאוד מצידכם, אתם באמת דואגים כל יום להכין ארוחה ולזכור מי אוהב מה? כל יום כולל שבתות וימי כיפור באמת? ומי מנקה אחרי שאתם גורמים להיות יצירתיים במטבח?

אני כבר רואה בעיני רוחי את כל הקוראים והקוראות הצעירים שלי מוחים שאצלם זה לא ככה אצלם גם הגבר וגם האישה עושים הכול, אולי זה נכון בבית שלכם, ברכותיי, אבל אני מדברת על עצמי, זוכרים?

אצלי כל דיבור על זכויות האישה והפמיניזם נגמר בויכוח קטנוני על כיור מלא כלים, או מדיח שצריך לרוקן.

אצל הנשים שאני מכירה ובבתים שאני מבקרת בהם אלו תמיד נשים שמוותרות, שלא רוצות להתווכח ולריב, שמרגישות שהטיפול בבית הוא חובתן גם אם הן עובדות בחוץ ושהן צריכות להגיד לבעל תודה אם הוא עוזר, ולשתוק אם לא, למרות שהוא מלכלך בדיוק כמותן, אם לא יותר, ובטח שאוכל יותר, כי אנחנו הרי תמיד בדיאטה מפני שנשים תמיד בטוחות שהן צריכות לרזות ותמיד מתאמצות להידחס לבגדים צרים וקטנים שעוצבו בשביל נערות ולא בשביל נשים אמיתיות.

אני נזכרת איך במשך עשורים שלמים מחיי בזבזתי זמן, כסף ואנרגיות בניסיון להתאים את עצמי לאיזה אידיאל בלתי ממומש, משוכנעת שאישה חייבת להיות מטופחת ויפה תמיד, למה בעצם? כמה מאמץ וסבל אנחנו עוברות, ובשביל מה בעצם?

אני כותבת את המילים הללו וכועסת על עצמי שאני חשה צורך להתנצל שאני נשמעת קטנונית וממורמרת, למה זה ככה? למה יש פה בלוגים שלמים שמוקדשים לביזוי נשים, להפיכתן לאובייקט מין להנאת גברים והם זוכים לתגובות והערצה בעוד שכל מי שזה לא מוצא כן בעיניה מיד חשודה כלסבית מכוערת עם שפם ורגליים שעירות?

החוויה שלי כאישה זה להרגיש תמיד לא צודקת, חסרת חוש הומור, קוטרית שלא מבינה בדיחה שתמיד היא על חשבונה ונועדה לבזות ולהשפיל אותה.

וחלילה שאת תצחקי חזרה על גברים, אסור, חס וחלילה, את לא יודעת שיש להם אגו נורא שביר והם נורא רגישים?

אני מקווה שכיום המצב טוב יותר, שבנות צעירות לא עוברות את מה שאני עברתי בצבא - השפלה והטרדה מינית ויותר מכך – וזה התחיל כל כך מוקדם, עוד כשהייתי ילדה מתבגרת והבנים הרשו לעצמם להעיר הערות מביכות ולמשוך ברצועת החזייה הראשונה שלי.

אני נזכרת איך התביישתי להתלונן, הסמקתי והסתרתי את הדמעות כשהם צחקו.

נורא הרגיז אותי כשגיליתי שכל הטבלים הקטנים האלה שלמדו איתי ותמיד הייתי חכמה וחזקה מהם צמחו פתאום לגובה. הם לא החכימו, אולי ההפך, אבל פתאום, בגיל מסוים, הם נעשו חזקים ממני (כי ככה קבע הטבע, שגברים חזקים וגבוהים מנשים) ולכן הם הרשו לעצמם ללעוג, להטריד, להפחיד... איזה אישה לא חשה את הפחד הזה כשהיא לבד וחבורת גברים קולנית באה מולה, נועצים עיניים לפעמים משמיעים הערות, מפחידים בעצם הנוכחות שלהם, בפוטנציאל האלימות שטבוע בהם.

בשבילי להיות אישה זה קודם כל לפחד, לדעת שאת פגיעה יותר, שאת חלשה יותר, שתמיד יאשימו קודם כל אותך, יחשדו בך, יגידו שאת זו שלא הייתה צריכה ללכת עם מכנסים הדוקים, לשים אודם כל כך בוהק, להבליט את החזה או התחת או מה שלא יהיה, אבל אם תוותרי על האביזרים היקרים והמיותרים הללו ישר יטענו שאת מוזנחת, שאת לא משקיעה, שחובתה של כל אישה להיראות אסתטית ונעימה לעין, ואולי תעשי דיאטה והתעמלות, ומתי תלכי למספרה? הרי חס וחלילה שתראי בגילך האמיתי.

ולי נמאס, כל כך נמאס להתאמץ כל הזמן, לא מוכנה להרוס את הגב עם עקבים, שונאת לצבוע את השיער, לבזבז זמן וכסף על בגדים ואיפור, לחשוב כל הזמן על איך אני נראית, להתאמץ לרצות כל הזמן גברים (שמפחידים אותי ושאני בכלל לא רוצה בתשומת הלב ובמחמאות המאוסות שלהם), ולדעת שאף פעם זה לא יהיה מספיק, תמיד יהיו צעירות, רזות, מטופחות ויפות ממני.

ואם אני כבר בשוונג אז אני מצהירה בזאת שלמרות שאני אישה אני שונאת מקרב ליבי לבשל, לנקות ולהיות עקרת בית. אף פעם לא אהבתי את העבודה הסיזיפית הזאת ואחרי שעשיתי אותה שלושים שנה אני ממש שונאת אותה.

כן, כמו כל אחד גם אני אוהבת שהבית מסודר ונקי, ויש אוכל חם וטרי, אבל אני לא אוהבת להתעסק עם זה ולהיות זו שתמיד באים אליה בטענות כשאין מה לאכול או שנגמר החלב או שאין ניר טואלט ועל הדרך תדעו שגם להיות רגישה, מבינה, מטפחת ורכה אני שונאת, ושנמאס לי, ממש נמאס לי להיות אישה. 

הפוסט הקודם פתח לי את הזיכרון, פתאום נשטפתי בזיכרונות על כל עשרות הרגעים בחיי שספרים הופיעו בהם, בעיקר כנחמה לכל מיני דברים לא נעימים ומשונים שקרו לי, וכשמגיעים לגילי מספיקים לצבור המון רגעים, חלק טובים וחלק לא כל כך.

אני אכתוב את חלקם כדי שיום אחד, כשאהיה ממש קשישה וסנילית, אוכל לקרוא שוב ולהיזכר.

כשהייתי בת שתים עשרה בערך מקום העבודה של אבא שלי סידר לילדי העובדים קייטנה ברמת יוחנן, קייטנה עם שינה מחוץ לבית.

הורי התכוונו רק לטובה (ואולי גם רצו קצת זמן איכות לעצמם בלי הילדים?) אבל בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שישנתי מחוץ לבית במקום זר ולא אצל קרובי משפחה ולא אהבתי את זה למרות שהקייטנה הייתה מאוד נחמדה עם שפע אוכל ופעילות לילדים. לא הייתי לבד, גם אחי הצעיר היה איתי, ובכל זאת הייתי אכולת געגועים הביתה ושנאתי כל רגע.

בביקור שביקרו אותי ההורים הם הביאו לי לקייטנה ספרים חדשים שקנו לי -פינוק נדיר מאוד בתקופה ההיא - ועד היום אני זוכרת כמה הופתעתי ושמחתי ואיך שקעתי בעלילת ספרי הריגול של לן דייטון (אבא קנה ספרים לטעמו בלי לחשוב שהספר הזה לא מתאים כלל לילדה מתבגרת) שהצליחו להשכיח ממני את אוגוסט החם והלח בארץ ולהעביר אותי לאנגליה הקרירה והגשומה.

ובכלל מאוד אהבתי ספרים חדשים בעיקר בגלל הריח - אין ריח נפלא יותר מריחו של ספר חדש וטרי שאתה הראשון שזוכה לקרוא בו.

לשמחתי הורי חתמו על מנוי לספרית 'עם עובד' וקיבלו כל זמן מה ספר חדש בדואר. אהבתי מאוד את הספרים ההם שהם היו בעלי פורמט קטן ונוח לנשיאה בתיק וחגגתי עם כל ספר חדש שקיבלתי מסניפה אותו באושר לפני שהתחלתי לקרוא בו.

והיו גם הספרים הישנים שגם להם היה חן מיוחד ואופי משלהם. בלשתי בעונג אחרי הסימנים שכל אחד מהקוראים הקודמים השאיר בהם – קיפול, סימן, או אפילו הערות בכתב יד בשולי הספר.

אני כבר לא זוכרת איך, אבל באופן כלשהו התגלגלו אלינו כמה ספרים מאוד ישנים של 'עם עובד' שקראתי בשקיקה. זכור לי בעונג הספר 'מסעותיי עם דודתי' של גרהם גרין שאהבתי מאוד וגם את הציור המקסים - שרטוט של פני אישה - אהבתי כל כך עד שצילמתי אותו כחלק מתרגיל שעשיתי בבית הספר התיכון. למדתי במגמת צילום והיינו אמורים לצלם משהו בשחור לבן ואני מיד בחרתי בעטיפת הספר ההוא.

כילדה די צעירה אני זוכרת שקראתי את הספר 'צייד בודד הוא הלב' והוא הרשים אותי מאוד למרות שלא הכול הבנתי ותוך כדי קריאה הבטחתי לעצמי לחזור אליו שוב כשאהיה גדולה יותר וכך עשיתי. עד היום אני זוכרת איך ישבתי בסוכה שהקמנו במאמץ משפחתי משותף (פעם ראשונה ואחרונה שעשינו דבר כזה) הייתי אז אולי בכתה ו' וקראתי בו בפעם הרביעית לפחות ופתאום התחיל לרדת גשם - נדיר בעונה ההיא - הרטיב אותי ואת הסכך והרס את קישוטי הסוכה.

אני זוכרת שיום אחד ראיתי בטלוויזיה, נדמה לי שהיא הייתה אז רק בשחור לבן ורק עם ערוץ אחד כמובן, את האופרה 'כרמן' של ביזה וכמה שמחתי להבין שהאופרה הנפלאה הזו מבוססת על ספר שקראתי מזמן – 'כרמן' של פרוספר מרימה שהופיע בזמנו בהוצאת 'תרמיל' - ספרים קטנים ודקים מאוד שאפשר היה לשמור בכיס. גם את הספר הזה שהלהיב אותי מאוד בילדותי (נדמה לי שילדה בת עשר לא אמורה לקרוא ספרים כאלו) קראתי המון פעמים, חוזרת אליו שוב ושוב כאל חבר ותיק וכל פעם מבינה אותו קצת אחרת.

במשך שנים היינו, אני ואחי הצעיר נשלחים כל חופש לסבתא בנתניה. די השתעממנו שם, בעיקר בחופשת חנוכה כשאי אפשר היה ללכת לים. למזלי היה לסבתא ארון ספרים, מצומצם מאוד, אבל זה לא הרתיע אותי, וכל חופש הייתי מפשפשת בו ושבה וקוראת את עלילות יד הנפץ ווינטו בספר עתיק עם כריכה ירוקה מתפוררת, ומעיינת שוב ושוב בספר מצהיב שבו פירט חוקר חרקים צרפתי את מחקריו על פרפרים, עשים וחיפושיות זבל.

זה לא היה ספר עם עלילה, ובחיי היום יום פחדתי מכל מיני רמשים, אבל האיורים לספר היו מקסימים, ומשום מה הוא התחבב עלי מאוד. בעיקר אני זוכרת תיאור של ניסוי שעשה אותו חוקר כדי לברר אם צרעה מסוימת ניחנה ביכולת שמיעה. הוא הביא מאי שם תותח גדול וירה בו ליד הקן שלה. הצרעות לא התרשמו כלל והמשיכו בעיסוקיהן ומכאן הוא הסיק שהן לא מסוגלות לשמוע.

"בשלהי הקיץ הובא אורי לקבורה...." זה קרה בחופש הגדול שבין כתה ח' להתחלת התיכון. (אני עוד שייכת לדור שלא ידע את חטיבת הביניים ואחרי שגמרנו את היסודי שהסתיים בכיתה ח' ובשאלון הסקר האימתני עלינו ישר לתיכון). משום מה החליט אבא שלי שכתב היד שלי פשוט איום ונורא ועלי להתאמן בכתיבה תמה, ולכן הוא גזר עלי - בפרץ של חינוכיות מפתיעה שקפצה עליו - לשבת כל בוקר בחופש שבין סיום היסודי לתיכון ולהעתיק קטעים מספר. "לא חשוב איזה." אמר בנדיבות, "מה שתרצי, רק שתתאמני בכתיבה כדי שהמורים בתיכון יוכלו לקרוא את המבחנים שלך."

בחרתי בחסמבה והעתקתי בדי עמל פרק שלם מאחד הספרונים הקטנים ההם עד שנמאס לי לגמרי ועזבתי את זה. למזלי גם לאבא שלי נמאס לבדוק את השיפור בכתב ידי וכל העניין נשכח חוץ מהמשפט הראשון שנותר חקוק בזיכרוני עד היום. לשפר את כתב ידי (שאגב, הוא לא כל כך נוראי) לא הצלחתי, אבל אז גיליתי שאם אני כותבת משהו הוא נשאר תקוע במוחי לתמיד. יעיל מאוד כשרוצים ללמוד למבחן, אם כי מטיל עומס בלתי נסבל על מפרקי יד ימין. איזה מזל שלימדתי את עצמי להקליד וכיום אני כמעט לא כותבת יותר כלום.

שירתי בחיל אוויר שירות די זוועתי (שלא פה המקום לספר עליו) ולמזלי היו לי ספרים שהבאתי איתי מהבית כדי לנחם אותי. קראתי הכול, כל מה שנפל לידי כולל ספרוני פטריק קים מטופשים עתירי נשים סקסיות שלבשו סליפים דקיקים שנקרעו ללא הרף, ורומנים רומנטיים שהעלילה שלהם נותרה תמיד אותה עלילה, רק שמות הגיבורות וצבע שערן השתנה, אבל הן תמיד היו דקיקות וענוגות ובתולות תמימות.

לקחתי איתי ספר גם לטיול לים המלח שמפקד הבסיס ארגן למען גף התחזוקה. באותו טיול קראתי את 'סיפורו של רחוב ביל' והידיד היחיד שהיה לי באותה תקופה (כיום אני מניחה שערן היה הומו, אבל מי ידע מה זה בכלל בתחילת שנות השבעים?) גילה לי, קצת ברשעות, שכולם אומרים עלי שאני מסתובבת כל הזמן עם ספר ביד במטרה לעשות רושם והמפקד שלי רוצה להעביר אותי לבסיס אחר.

כיום אני מבינה למה הייתי מסומנת אז כעוף מוזר ומטרה לנידוי חברתי ועד היום זכור לי עד כמה הדהים אותי הרעיון שאני אנסה בכלל לעשות רושם על מישהו ועוד עם ספרים? הרי כל מי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לתפוס אותי בלי ספר, ושהרושם שאני עושה, או לא, כלל לא מעסיק אותי. פתאום קלטתי שאני שם לגמרי לבד, אף אחד לא מכיר אותי ולא מעוניין להכיר אותי ולהבין מי אני. האנשים שחיו איתי בבסיס הזה לא באמת ראו אותי - התובנה המזעזעת הזו העלתה דמעות בעיני ומעולם לא חשתי כל כך בודדה כמו באותה תקופה.

עוד ספר שקראתי בתקופת הצבא היה 'כל החיים עוד לפניו' וזכור לי שפעם ביקשתי מבחור שחיזר אחרי שיכתוב לי כמה מילים על הספר כדי לראות את כתב ידו. הוא מילא את בקשתי וכנראה שכתב היטב כי הוא נעשה החבר שלי, החבר הראשון שלי... אחר כך עברתי לבסיס אחר והקשרים נותקו.

לצערי גם הספר אבד לי במרוצת השנים, אבל את הסרט המבוסס על אותו ספר ראיתי בפעם הראשונה עם מי שהפך להיות בעלי. תוך כדי צפייה בסרט רבנו וכמעט נפרדנו, אבל בסוף חזרנו זה לזה, ואנחנו עדיין יחד, שלושים שנה אחר כך.

אחרי הצבא הייתה לי תקופה לא קלה שבה ניסיתי להחליט במשך שנה שלמה לאן אפנה ומה אעשה עם עצמי. באותה שנה נהגתי לבקר בביתו של ידיד שלי שגר לא רחוק ממני והיה מבוגר ממני בשנה שנתיים. כל פעם שהגעתי לחדרו דבר ראשון הייתי ניגשת למדף הספרים, שולפת את הספר 'המוקיון' של היינריך בל ומעיינת בו למרות שכבר קראתי אותו לא פעם. משום מה הספר הזה משך אותי בחבלי קסם ולא הצלחתי להתנתק ממנו עד שהחלטתי ללכת ללמוד בקורס טכנאות רנטגן. מה הקשר? אין לי מושג.

אני יכולה להמשיך בזה עוד ועוד ועוד אבל כתבתי כבר מספיק ודי. אסיים רק באזהרה לאימהות לעתיד שמתייעצות בספרי הדרכה לגידול תינוקות (כמו שגם אני עשיתי בזמן שהמתנתי ללידת ביתי הבכורה). קחו כל מה שכתוב שם בעירבון מוגבל ותזכרו שהילד שלכן הוא יחיד ומיוחד, ומאחר והוא טרם קרא את הספרים שאתן קראתן הוא עשוי בהחלט להפתיע אתכן ולעשות הכול ההפך.  

כשהייתי בהיריון חרשתי על הספר הזה ורק אחרי הלידה גיליתי שלא הכל כתוב בספרים. יש דברים שצריך לחוות ישר מהחיים, בלי התיווך שלהם.