הכל דבש

החתול של השכנים

גגות בחורף

חבלי הכביסה שלי

הפטיו

במקום לכתוב פוסט, (אין לי זמן ואין לי כוח), אני מפרסמת מכתב חטוף שכתבתי לחברה ללימודים. עד שהתחיל בלגן הצביעה התכתבנו כמעט כל יום, עכשיו אפילו לדבר איתה בטלפון אין לי כוח או זמן.

היי מ. מה שלומך?

מצטערת שאני מנותקת קשר אבל השבוע האחרון היה פשוט טירוף.

עוגי עבר לבני ציון, יש שם מחלקת שיקום חדשה שלא ידענו עליה עד היום. יפה שם מאוד ומתייחסים אליו טוב אבל כמובן שבבית עדיף.

התחלנו לצבוע לבד את הבית וזו הייתה טעות רצינית. לא היינו צריכים להתחיל דווקא עכשיו.

נכון, מזג האוויר נוח ומתאים לצביעה, (וחשבנו שבקרוב עוגי ישוב הביתה) אבל האביב שפרץ מתאים גם להתנחלויות של דבורים ולעבודה בכוורות והצבעי הראשי שלי עסוק מידי בשביל להשקיע את זמנו ברצינות בעבודה.

הוא כל הזמן נעלם לענייניו ומשאיר אותי עם הבלגן, אם הוא היה צבעי שכיר הייתי מפטרת אותו.

גם הצבעי המשני שלי לא עובד בצורה יסודית ורצינית. העבודה משעממת אותו ויש לו גם עניינים... הבית הפוך לגמרי, רק החדר של עוגי צבוע אבל מלא בחפצים שהוצאנו מהחדר של צץרץ. למרבה הצער החיבור הראשי של האינטרנט אצלו בחדר ככה שרוב הזמן אני מנותקת.

סוף סוף הם גמרו שכבה אחת של צבע ופתאום נגמר הצבע כי צץרץ מתעקש על לבן ולא רוצה צהוב כמו בחדר של עוגי.

פתאום הוא נעשה אנין טעם ומבין בעיצוב.

אני מקווה שעד מחר הם יסיימו סוף סוף את העבודה על שני החדרים של הבנים. אחר כך נעביר חזרה את החפצים, נשליט סדר בבית ודי, לא רוצה יותר צביעה, החדר שלנו והמסדרון יישארו לא צבועים אבל יהיה לי קצת שקט ושלווה, נמאס לי מהצבעים האלה, רק עצבים ובלגן והמון לכלוך יצא לי מהם.

כמובן שאת כל עבודות הניקיון והסידור אני עושה לבד, להם אין זמן.

אני קמה בחמש בבוקר, ונופלת הרוגה בעשר בלילה רק כדי לקום למחרת שוב בחמש בבוקר, ובאמצע יש גם עבודה שצריך לעשות. היום הגעתי למשרד עם מכנס מרוח בצבע לבן כי בטעות נגעתי בקיר עם הישבן כששטפתי רצפה לפני שרצתי מהר לעבודה. מסתבר שצץרץ הצליח להגיע לסוף התיכון בלי לדעת איך לשטוף חדר, העיקר שהוא יודע לחשב לוגריתמים. זה באמת יעזור לו הרבה בחיים, הלוגריתמים והסינוסים האלה. לפחות הוא ילמד איך צובעים קיר ואיך עושים בו תיקונים אחרי שמוציאים מסמרים מיותרים, שימושי יותר מרוב הדברים שדוחסים להם למוח בבית הספר.

אני מקווה שאצליח לנקות מהמכנס שלי את הפוליסיד. וכמובן שהמכנס כהה והצבע לבן, ככה שזה יבלוט ויהרוס...

אני מקווה שאת נהנית מהספר שנתתי לך, לי אין זמן לקרוא כלום.

מזל שבסוף השבוע לילי לא מגיעה הביתה כי הבלגן פלש גם לחדר שלה. רציתי לצבוע גם אותו אבל אני בספק אם זה יקרה. חבל.

אני יודעת שבסוף הכל יהיה בסדר והכל יהיה נקי ומסודר אבל עד שנגיע לשם הנשמה תצא.

פעם אחרונה שאנחנו צובעים לבד, לא עוד! 

 עם עיניים עצומות הוא נראה כמעט כמו פעם

לאחרונה אני מוצאת את עצמי בלי מילים. מתקשה להתבטא וממעטת לקרוא או להגיב.

אני משתדלת אבל החיים שלי הם בכזה בלגן... קשה לי להתרכז, אני לא מוצאת מילים וכל הזמן מקווה שהמצב ישתפר אבל הוא רק נעשה גרוע יותר. עוד לא נרגענו ממראות ההרס בניו זילנד ועכשיו יפן, ואם לא די בכך שהם סובלים מצונאמי יש ביפן כור אטומי שעלול להמיט עלינו אסון נורא שיגמד את צ'רנוביל...

עוד זה מדבר וזה בא – על הבוקר נודע על רצח נוראי של משפחה שלמה, מי מסוגל לרצוח תינוקות במיטתם?

לא יודעת איך להגיב על דבר נורא כזה ולכן אשתוק.

ולהבדיל מהאסונות הנוראיים שמתרחשים בעולם גם אצלנו לא שקט, ביום חמישי עוגי התקשר והכריז שזהו, הוא משתחרר ושנביא לו בגדים כי הוא נוסע הביתה.

רק אתמול הוא היה עם זונדה בבטן, איך הביתה?

אצנו רצנו לבית החולים והתחלנו לברר מה קורה. מתברר שבאמת, בית חולים רמב"ם משחרר אותו אבל לא הביתה אלא לשיקום. איפה שיקום, מה שיקום? לא ידוע עדיין, אבל ברור שהוא עוד לא במצב שהוא יכול ללכת סתם הביתה.

אתמול התברר שהוא יועבר לבני ציון לשיקום וייקח עוד זמן עד שהוא יגיע הביתה. עוגי התאכזב מאוד וכעס ואפילו האשים אותנו שאנחנו לא רוצים שהוא יחזור הביתה, וסירב להבין שעד שהוא יבריא לגמרי ויוכל לאכול כאחד האדם הוא צריך להיות תחת השגחה רפואית.

הוא מאס לגמרי בבית החולים ומתגעגע הביתה וכבר מתכנן תוכניות לעתיד. הוא רוצה ללכת ללמוד ומשתוקק לקבל את החדר הגדול של לילי שנמצא בקומת הקרקע של הבית. זה חדר אורחים בעצם ומה שטוב בו זה שיש לו שירותים ומקלחת נפרדים. מבחינה מסוימת הוא צודק כי לילי כמעט אף פעם לא בבית, אבל מצד שני כל החפצים שלה עדיין שם, וכשהיא באה היא מגיעה תמיד עם החבר שלה והם ישנים יחד וזקוקים לפרטיות, וגם למיטה כפולה, כי בינתיים הם נדחקים במיטת נוער.

חוץ מזה כבר מזמן צריך לצבוע את חדרי השינה של כל הילדים, ולהחליף לצץרץ מזרן, ולעשות שינויים שיתאימו למציאות המשתנה בבית.

ג'ינג'י מתעצל ולא רוצה להתעסק עם צביעה והזזת רהיטים. כבר שנים אני מבקשת שנצבע והוא תמיד מתחמק ומסביר למה יש דברים דחופים יותר. אתמול נמאס לי והחלטתי לקבוע עובדות בשטח והתחלתי להזיז לבד רהיטים ולאיים שאזמין צבעי ודי! הייתי צריכה להציק ולנג'ס עד שהוא הבין שאני רצינית, נכנע והביא סולם ופח צבע מהמכון אבל צריך לקנות עוד דברים ויורד גשם... הוא הבטיח שביום ראשון הוא יעשה מעשה ואני מקווה שהפעם הוא רציני, בינתיים הקדשתי את יום שישי להכנת החדר, הזזתי רהיטים ועשיתי תוכניות מסובכות שלא אייגע בהם את קוראי.

אחרי דיונים וויכוחים והתייעצות טלפונית עם לילי שמסרבת בתוקף לוותר על חדרה היא הסכימה שהגיע הזמן לשנות את עיצוב החדר שלה שנשאר אותו דבר מאז שהייתה תלמידה בבית ספר יסודי.

למזלי יש לנו כל מיני פריטי ריהוט של הורי שמחכים במחסן לרגע החסד שלהם וככה לילי תקבל מיטה זוגית עם מזרון (שצריך לקחת מאביו הביולוגי של עוגי שיש לו מזרון זוגי מיותר במצב טוב) ועוד מיטה אחת ג'ינג'י יביא אליה למקום החדש בו היא גרה כי בינתיים היא ישנה על מזרון, וצריך לעשות שינויים ולהזיז רהיטים, ולצבוע ולקנות מנורה חדשה לחדר האוכל, ולהרכיב מנורות אחרות בחדרי השינה של הבנים...

כל העולם מתפרק ואני מתעסקת בעיצוב פנים ובויכוחים עם צץרץ על צבע הקירות בחדר שלו ובחשיבות של השקעה במזרון טוב לעומת טלוויזיה גדולה יותר – הוצאה מיותרת לדעתי, ונחוצה מאוד לדעתו.

אני צופה שבוע חדש וסוער מאוד גם בבית וגם בחוץ, ומקווה רק שלפחות מזג האוויר יהיה יבש יותר כי ג'ינג'י מסרב לצבוע בגשם בטענה ששום דבר לא מתייבש ככה ובכלל, למה אני מציקה, מה דחוף לצבוע?

הוא אומר את זה כבר חמש שנים ואולי הוא צודק, מה הטעם לצבוע את הבית כשהכל סביבנו מתמוטט? ואולי כמו שצץרץ טוען (הילד רואה יותר מידי טלוויזיה) העולם עומד בכלל להיחרב בשנת 2012 וחבל להתאמץ ולצבוע ולשפץ?

מכירים את הבדיחה הזו - יש לי חדשות רעות וחדשות טובות. מה אתה רוצה לשמוע קודם?

ככה גם הפוסט הזה, מורכב מחדשות רעות וטובות לסירוגין.

קודם כל עוגי, הניתוח שהוא עבר הצליח כנראה וסוף סוף מרשים לו לשתות מים, העבירו אותו לחדר של מקרים קלים יותר וכבר מדברים על שחרורו הקרוב מבית החולים. מצד שני כל עניין העתיד שלו עדיין מעורפל מאוד, צריך להגיש טפסים למשרד הביטחון, ואנחנו מעכבים את הגשתם כדי להתייעץ קודם עם עורך דין, מה לעשות שדברים כאלה לוקחים זמן וצריך להתאזר בסבלנות.

למרבה הצער הייתה לי אתמול שיחת טלפון לא נעימה עם ר. אימו הביולוגית שהתלוננה שג'ינג'י מדבר אליה לא יפה, ושוב - כמו שעשיתי עשרות פעמים בעבר - התנצלתי בשמו של בעלי, ואמרתי שהוא בעל אופי ג'ינג'י ומתחמם מהר, ולא צריך לקחת ללב. אחר כך היא התלוננה שאנחנו לא באים מספיק אל הילד והוא צריך אותנו יותר.

הסברתי בסבלנות שאנחנו באים כמה שאפשר, אבל שנינו צריכים גם להתפרנס. ג'ינג'י עצמאי והוא עובד המון שעות ואני התחלתי זה עתה עבודה חדשה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להעדר יותר מידי. בתשובה היא סיפרה לי שוב איך פיטרו אותה ממקום העבודה הקודם שלה כי היא נעדרה שבוע ימים בגלל שרצתה לשהות ליד המיטה של עוגי. אמרתי שבאמת חבל, ואני מצטערת, ומזל שהיא מצאה מהר עבודה חדשה אבל היא צעירה יותר ממני ובגילי למצוא עבודה זה כמעט נס ואם אאבד את העבודה הזו אני אשאר מובטלת לתמיד, ואני באה אליו כמה שיותר ואחרי הכל הוא לא לבד, יש סביבו המון אנשים וחברים.

חוץ מזה גם חשבתי בליבי, (למרות שנזהרתי לא להגיד את זה בקול), שעם כל הכבוד לעוגי אני לא רק דואגת לו אלא גם נורא כועסת עליו, ואני לא מוכנה לסכן את המשרה שהשגתי בניסי ניסים כדי לשפר את מצב רוחו. לא רוצה להישמע מרשעת אבל אני לא חושבת שמגיע לו שאעשה בשבילו את ההקרבה הזו.

אפילו ביני לביני לא העזתי לשאול את עצמי אם הייתי מגיבה ככה גם אם לילי או צץרץ היו מאושפזים בבית חולים? ואם הייתי מוכנה להתאמץ יותר למענו אם הוא לא היה אשם במצב שלו?

יש שאלות שעדיף לא לשאול.

בכל מקרה אני מתעבת בתי חולים, ואת רמב"ם במיוחד, וכל נסיעה שלי לשם עולה לי בבריאות. אני תמיד חוזרת משם מותשת מאוד, עם כאב ראש מוחץ, ועייפה כאילו רצתי לשם ברגל. ובכל זאת יש לי נקיפות מצפון שאני לא מקדישה לילד יותר זמן, ולא נעים לי להודות שאני שונאת לבקר ברמב"ם, ושאני מתמלאת חמת זעם כל פעם שאני חושבת כמה זמן, כסף ומאמצים השקענו בילד הזה ואיך הוא גמל לנו.

אגב, כשאני שכבתי בבית חולים אחרי הניתוח עוגי לא בא לבקר אותי, אבל זה בסדר, לא היו לי שום טענות נגדו, כשאני חולה אני מעדיפה להיות לבד, והבנתי אותו לגמרי, הרי גם אני שונאת להיות בבית חולים.

טוב, מוטב שאפסיק עם זה, החשבונאות המשפחתולוגית הזו לא תעשה טוב לאף אחד, עדיף להניח לה.

אתמול היה לי יום קשה בעבודה ושוב, בגלל השותפה שלי, שגם היא כמוני אם בית. היא מבוגרת ממני בכמה שנים, הרבה יותר ותיקה ממני בעסק, ואמורה להבין ולדעת יותר, אבל מה לעשות שהיא לא?

היא נלחצת מכל שטות, לא מסוגלת לחלוקת קשב, מפוזרת ומבולבלת, או אם לנסח את זה בפשטות - אחת הנשים הכי טיפשות שפגשתי בימי חיי.

פגשתי בימי חלדי כמה וכמה אהבלות רציניות, אבל היא עולה על כולן. מה שקרה זה שהיה צריך לחלק כמה לחצני מצוקה חדשים במקום הישנים. הגיע טכנאי עם הלחצנים וביקש שמישהו יבוא איתו להראות לו איפה גרים האנשים, איכשהו היא הצליחה לסבך את העבודה הזו בצורה פנטסטית ממש, לריב על הדרך עם אחד המתנדבים הכי מועילים שלנו, לבלגן את הניירת בצורה גאונית ממש, לסבך ולבלבל את כולם, כולל את עצמה, ולבזבז יום שלם של עבודה על משהו שאפשר היה לפתור מהר ובקלות תוך שעתיים.

רק אתמול גיליתי שהגברת הזו, שגרה בקריה שלנו מעל לעשרים שנה, לא מכירה חצי מהרחובות, מתעקשת לחבוש משקפיים שלא מתאימים לה ולכן מצליחה לא לקרוא נכון אף מסמך (מה שמסביר המון בלגנים שקרו בעבר כשהיא הייתה בסביבה) ומה שהכי מעצבן - היא בחיים לא תודה במשגים שלה, ותמיד תטיל את האחריות על הפשלות שעשתה על אחרים. צריך עצבי ברזל וכישרונות דיפלומטיים לא מבוטלים כדי לא לריב אתה.

גיליתי לשמחתי שברבות השנים (בנעורי הייתי פחות סבלנית וסובלנית) הצלחתי לסגל לעצמי סבלנות ברזל וכישורים דיפלומטיים שעזרו לי לצלוח את היום המתיש בחברתה. היום הכישורים האלה עמדו שוב למבחן כשהיא התחילה לחלק לי הוראות מיותרות לגמרי, ולהסביר לי במה אני טועה למרות שלא היה לה מושג מה בעצם אני עושה.

אני לא אכנס לפרטים, אבל אגיד רק שלא לחינם פסקו חזלנ"ו - סייג לחוכמה שתיקה.

חבל שהגברת לא למדה את הכלל הזה ולא יודעת מתי לסתום את הפה.

אני לעומת זאת הפנמתי ברבות השנים שעדיף לדבר כמה שפחות עם טיפשים, ובמקום להתווכח איתה הודעתי לה שאני ממלאת את ההוראות של המנכלי"ת שלנו, והמשכתי בשלי – מלאכת שיווק לחצן המצוקה שלנו.

זה לא היה קל, מטבעי אני לא אשת שיווק כל כך מוצלחת, והקהל שפניתי אליו לא היה אידיאלי. הרוב מבוגרים מאוד וחשדנים, חלקם לא שומעים טוב, או סתם לא מבינים מה אומרים להם ושוב היה עלי לגייס את כל סבלנותי להסביר מי אני, ומה רצוני.

שעה שלמה דיברתי והסברתי שוב ושוב מה זה לחצן מצוקה ובשביל מה זה טוב, והצלחתי לגייס רק שלושה מועמדים, ועוד שניים בספק. סיימתי את העבודה עם כאב ראש מוחץ, אבל עם תחושת סיפוק שהספקתי לעבור על כל הרשימה.

ועכשיו עוד חדשות רעות, מאוד רעות, הוועד של אלוני אבא החליט שלא מתאים לו שיהיו בישוב עסקים פתוחים בשבת, ושהם יסגרו בשבתות את השער החשמלי שמגן בלילות על היישוב.

מדובר בוועד של החלק החדש של היישוב שמעוניין באיכות חיים, ורוצה לחנוק את הרפת ואת האזור המסחרי הקטן שמונה בסך הכל שלושה עסקים - חנות רהיטים, מכון הדבש שלנו, ועסק להשכרת ותיקון אופנים שמארגן גם טיולי אופנים.

על פי דבריה של בעלת חנות הרהיטים הם כבר ניסו את התרגיל הזה בעבר, ואז היא הפעילה נגדם עורך דין. היא מתכוונת לעשות את זה גם השבוע, והפעם גם אנחנו נצטרף.

תהיה מלחמה ונראה מי ינצח.

ועדכון של הרגע האחרון, זה עתה קיבלנו טלפון שנכון לעכשיו החליטו לדחות את רוע הגזרה ולהשאיר את השער פתוח כי לא רק אנחנו אלא גם חלק מהתושבים לא רוצים לחיות בגטו סגור.

איזה מזל, כי הג'ינג'י כבר תכנן לעשות להם חבלה בחשמל ולהשבית את השער.