הכל דבש

את האביב אני אוהבת למרות האלרגיות והאבקה הצהובה שממטירים עלינו עצי האלונים הפורחים, אבל פסח, החג הארור הזה, הורס לי את כל העונג ממראה הפריחה המרהיבה.

שונאת את החג הזה, את המשפחתיות הדחוסה מידי, את הלחץ לקראת ליל הסדר, את ההיסטריה של הקניות והניקיון שאני כמובן לא לוקחת בה חלק, ובעיקר שונאת את הסכסוכים המשפחתיים שמתעוררים תמיד בגלל החג המאוס הזה.

החג יחול רק בעוד שבועיים וכבר רבנו בגללו. גיסי יבוא עם בנותיו לחגוג עם חמותי, הוא נעשה קצת דתי בשנים האחרונות וסדר פסח איתו זה סיוט נוראי, ארוך ומשעמם ומתיש אפיקורסיות מושבעות כמוני.

לשמחתי חמותי אמרה שאם הוא מגיע אז אין לה כוח גם אלינו, ואנחנו פטורים. אימא שלי הפתיעה והודיעה שהם הולכים לבת דודה ואני מוזמנת אם אני רוצה, אבל לא חייבת כי גם ככה מלא אצלם, וכבר חלפו בי הירהורי עברה מרנינים שאולי אחרי למעלה משלושים שנות סדר כהלכתו פשוט נשאר לנו בבית. לכל אחד מענפי המשפחה נגיד שאנחנו בצד השני וניפטר מעולו של החג.

למרבה הצער חמותי שוב הרסה לי הכל. פתאום היא שנתה את טעמה והודיעה לג'ינג'י שבטח, מה זאת אומרת? אנחנו מוזמנים כמובן.

לדעתי פשוט לא היה לה נעים להגיד לו שלא יבוא כי אין לה כוח לשתי משפחות אצלה בחג, ואולי היא שכחה מה אמרה לי קודם? לא יודעת אבל בעלי התעצבן נורא כשסיפרתי לו שאימא שלו מעדיפה לארח רק את אחיו ואמר שלא יכול להיות, אני לא הבנתי... וכשעמדתי על כך שכן הבנתי הוא נעלב עוד יותר ומיד זה נעשה עניין עקרוני אצלו ופתאום הוא חייב לחגוג עם אימא שלו כי מי יודע כמה פסחים עוד יהיו לו איתה... מגיל שישים שלה סבתא שלי אילצה אותנו לחגוג סדר פסח כהלכתו בדיוק באותה טענה, וזיכרונה לברכה היא חייתה עד גיל תשעים ושתיים... חשבתי שלפחות עכשיו, אחרי שהיא נפטרה והילדים כבר גדולים אז אולי... אבל לא

ואל תראו אותי מרשעת כזו, אני מאחלת לחמותי עד מאה ועשרים וכל מי שאוהב את פסח שיחגוג כאוות נפשו, אבל למה מגיע לי לסבול את גיסי הנודניק ואת הבנות המעצבנות שלו חצי לילה? לא מספיק שאני צריכה לאכול מצות ואת האוכל של חמותי.

כמובן, אני יכולה להיות פחות רכיכה, לעורר מריבה ולהתעקש על עקרונותיי ולא לחגוג אתם ופעם, כשהייתי צעירה הרבה יותר בטח הייתי עושה את זה, אבל בגילי... למי יש כוח לזה? החג הזה לא מספיק מתיש גם ככה?

והשנה, בגלל הכלבה, הפרתי גם את העיקרון המקודש של לא לנקות במיוחד לפסח כי הכלבה מנשירה שערות בכל פינה ואני כל הזמן מנקה אחריה...

זה כנראה העונש שמזמן לי אלוהי ישראל הקפדן והנקמן – גם מנקה בהיסטריה, גם חוגגת על פי כל כללי הטקס עם הענף הדתי של המשפחה, וגם מתאפקת לא לריב עם הבעל.

ואם לא די בכך גם האישיאס הארור הזה ממשיך לכאוב לי נורא.... זה בטח עונש על כל החמץ שהקפאתי בשנים עברו. לפחות לגינה שלנו אין שום בעיות מהסוג הזה והפרגים חוגגים אצלנו באדום בוער ומרהיב עין.

חג שמח לכולם!

פרגים

לוקה מתענגת על יפי האביב

אתם יודעים מה זה נשית? לפי האינטרנט זו בעיה של קשישים או של אנשים שיושבים הרבה. מאחר ואני גם וגם ברור למה זכיתי בנשית הארורה הזאת שבלעז קוראים לה - אישיאס.

האמת, זו לא פעם ראשונה שהכאב המעצבן הזה מציק לי, אבל בדרך כלל הספיקו כמה מתיחות ומנוחה של לילה אחד להיפטר מהכאב הזה, לא הפעם.

לאחרונה העניין הזה כואב ומציק ומטריד כבר כמה ימים, וכל פעם שאני מתאמצת ומתרוצצת יותר משעה שעתיים זה מציק עוד יותר.

למזלי ביום שישי זה הייתי בביקור משפחתי אצל דודה שלי שעובדת במכבי ויש לה סטוק ענק של תרופות בבית ובעלה - שעל כורחו הוא גם דוד שלי - הוא מעסה מוסמך ושניהם פסקו שיש לי אישיאס.

הדודה נתנה לי כדור אתופן והדוד אמר שכדאי מסג'ים, זה עוזר.

מזל שהיינו בארוחה משפחתית והוא לא הציע לעשות לי מסג', גם אחי שלכבודו נערכה הארוחה היה מוכן לשלוף את מחטי המדקר הסיני שלו ולנסות להקל עלי אבל בגלל כבוד האירוע הוא התאפק.

אחרי שבדקתי באינטרנט שאתופן הוא כדור נגד כאבים ודלקת לקחתי אחד ובאמת הרגשתי הקלה, אבל ביום שבת שוב עבדתי והתרוצצתי ושוב כאב וביום ראשון חזר הסיפור על עצמו.

עכשיו כבר באמת נמאס לי, אני אמנם קשישה, אבל אין לי זמן לשכב ולחכות שיפסיק לכאוב, אני עסוקה מידי. נכנסתי לאינטרנט וראה זה פלא, מלא הסברים וציורים ואפילו סרטון שמסביר למה זה כואב ומה לעשות נגד הכאב הזה.

עשיתי ובאמת עזר, מעכשיו פחות שעות מחשב ויותר טיולים עם הכלבה ואולי באמת הגיע הזמן לקנות כסא מחשב חדש ופחות מצ'וקמק? אני צריכה לבדוק באינטרנט איפה אפשר לקנות כיסא טוב ולא יקר.

פשוט פלא האינטרנט הזה, איך הסתדרתי עד היום בלעדיו.

מחר אני לוקחת את הכלבה לניתוח עיקור, בדקתי באינטרנט וגיליתי איפה המקום הנוח והזול ביותר לביצוע הניתוח (לשמחתי זה אצל הוטרינר החביב עלי) ואחרי שעוגי התמרמר ואמר שלא, הוא לא רוצה, הוכחתי לו בעזרת האינטרנט למה עדיף לעקר כלבה ולמה זה בריא.

הוא נכנע לבסוף וביקש שאמצא לו מתי נוסעת הרכבת הבאה לבנימינה, הוא מתכוון לשהות שם אצל קרובי משפחה עד שעניין הניתוח יסתיים, הוא קצת רגיש בנושא הזה של ניתוחים.

כמו שאמרתי, יש באינטרנט הכל אפילו הסבר מפורט כולל מפה איך להגיע מפה לשם בכל מקום בעולם. אחרי התייעצות באינטרנט ציידתי את לילי במפה ובהוראות כשהיא התעקשה לנסוע בלילה לבקר אצל החבר החדש שלה – לא התפלאת לגלות שנגד יכולת ההתמצאות העלובה שלה (ירושה מאימא) אפילו האינטרנט לא עזר, היא הלכה לאיבוד, אבל אחרי שקיבלה הוראות בנייד היא הגיעה בשלום, שוב הלכה לאיבוד בדרך חזרה אבל בזכות המפה שהורדתי מהאינטרנט היא ידעה בדיוק איפה היא שגתה ובסוף הגיעה בשלום הביתה.

יש המון נושאים שהם מאוד לא פוליטיקלי קורקט, ולא יפה לכתוב עליהם, ופאדיחה אפילו לחשוב עליהם, ובכל זאת... ככל שאני נעשית יותר קשישה ויותר מרירה אני מוצאת את עצמי מהרהרת בהם בחמצמצות הפולנית האופיינית לעדה שלי - דברים כמו, למה התחתנתי דווקא עם הגבר הראשון שהציע לי נישואים ולא התאמצתי למצוא מישהו שווה יותר? עשיר יותר? מישהו שהגיע ממשפחה קצת יותר מבוססת? נכון, בצעירותו אלוף נעורי היה בחור נחמד, אבל לא יותר מזה, וכיום, כשאני פחות מאמינה באהבה ומבינה יותר מה חשיבותם של כסף ומעמד, אני שואלת את עצמי מה היה אילו... כמה חבל שאז הייתי טיפשונת כזו, ומוזר למה לא ראיתי כמה יפה ומוצלחת הייתי לעומתו. חבל שאני מבינה את זה רק בדיעבד, כשזה כבר מאוחר מידי. אם היה לי טיפת שכל אז בגיל עשרים ומשהו הייתי מנתקת איתו קשר אחרי הפגישה הראשונה עם אימא שלו, החמות מהגיהינום, במקום זה גייסתי את כל נימוסי ויכולות ההדחקה שלי ונשארתי תקועה איתה עד עצם היום הזה. חבל שאין לי את האומץ והחוצפה של גיסתי שרבה איתה עוד בהתחלת הנישואים שלה לגיסי ומאז היא פטורה מעולה, אז נכון, היא תימנייה משוגעת עם פה מלוכלך אבל בחגים היא יכולה ללכת למי שבא לה, ואילו אני צריכה לדאוג כל הזמן שזה לא יפגע וזה לא ייעלב ותמיד לחטוף ביקורת מחמותי ששום דבר לא מרצה אותה. חבל שאני לא יכולה להיות קצת פחות מאופקת ולשחרר קצת יותר קריזות ועצבים, אז לא יעשו לי מצבה מזהב, אז מה?

אני תוהה מה היה קורה אם הייתי משקיעה בלימודים ובקריירה במקום בניסיון מתיש להיכנס להיריון, והייתי עושה לביתי ומפתחת את עצמי וחושבת יותר על עצמי וטובתי במקום לבזבז את זמני על גידול ילדים ששניים מהם לא אני ילדתי אלא קיבלתי אותם קומפלט עם כל הדפקטים שהוריש להם מישהו אחר. אכלתי אותה, הוריהם הביולוגים המשיכו בחייהם ואני נשארתי תקועה עם ליקויי הלמידה וההיפר אקטיביות שלהם, והתסכול וההוצאות, ובזבוז הזמן... בעיקר צר לי על כל הזמן הרב שבוזבז ולא יחזור יותר לעולם.

ג'ינג'י מבלה בירח הדבש שלנו - עין גב 1980

אבל נניח לחיי הפרטיים, לצערי אין להם תקנה, השלמתי עם זה, נעבור לנושאים כלליים יותר – לא יפה להתרגז ולשים לב לדברים כאלה, הרי אנחנו מפרסמים פוסטים כדי לפרוק, לא כדי להתפרסם, אבל עובדה, אני לא רק שמה לב אלא גם אוכלת אותו בגלל טבלת הבלוגים הפעילים שמכילה בלוגים שהם בעיני עלובים ביותר, עילגים ובזויים, בעוד שבלוגים ראויים באמת - ואני לא אציין את הבלוג הזה שאפילו אני מודה הוא די מחופף, וגם לא את הבלוג הסודי שלי שאני משקיעה בו מחשבה ומאמץ רבים, אלא בלוגים ראויים באמת כמו זה של טליק, או של אבו אלמוג, וקנקן התה, ובטח יש גם אחרים שאני לא מכירה, כולם אנשים רציניים שכותבים בכישרון רב על מגוון של נושאים חשובים העומדים ברומו של עולם, ולא מגרדים את הטבלה אפילו מלמטה, בעוד שבראשה מככבים בלוגים מטופשים להחריד עם סיפורים עילגים, וקשקושי יצירה מעפנים חסרי ערך של נערות מתבגרות וצעירים חרמנים.

טוב, יש לי עוד הרבה נושאים להתלהם ולרגון עליהם, אבל על זה אני באמת, באמת לא יכולה לדבר, אני כזאת פולניה מדחיקה שאני בקושי מצליחה לחשוב עליהם, אולי אפנה אותם לבלוג הסודי שלי, שם אין לי כמעט קוראים ואיש לא מכיר אותי.

אתמול מלאו לג'ינג'י 60 הוא לא לקח את זה ללב והמשיך קדימה במלוא המרץ, לדבוראים אין זמן לחגוג באביב, הם עסוקים וג'ינג'י הוא קודם כל דבוראי.

את המסיבות נדחה ליום שישי, גם אחי מגיע לביקור מולדת וגם לילי תבוא, יהיה שמח.

רק אני עדיין בשוק מזה שבעלי שלא מזמן חגגתי לו יום הולדת 30 נעשה פתאום בן 60 לאן ברח כל הזמן הזה?

ובזמן שהוא מתרוצץ בין הכוורות אני מטיילת עם הכלבה שלנו ונהנית בדרכי שלי מהאביב שפרץ במלא עוזו.

פקנים בשלכת

שלולית

אביב ירוק