הכל דבש

החג היחידי שאני באמת אוהבת הוא יום כיפור. חג רגוע ושקט בלי לחץ ובלי מליון סידורים.

רק ביום כיפור אפשר באמת לנוח קצת.

בפסח לעומת זאת אין רגע שקט, חג ארוך מידי ומנג'ס ברמות. הכי מכעיס שקוראים לו חג החירות, איזה חירות ואיזה נעלים?

כל הזמן עובדים כמו חמורים, בעיקר עקרות הבית, ויש יותר מידי חופש לילדים, וכאבי ראש נוראים עם הניקיון והאוכל, ואם לא די בזה אז כמעט כל פסח מתחולל איזה חמסין מרגיז שמחרב את כל הניקיון, ועוד לא דיברתי על הזוועה הזו של סדר פסח, כל הבלגן המשפחתולוגי והפקקים בדרך אל הסדר, וכאב הראש של המתנות, ומי יושב ליד מי, ומי נעלב ממי בשנה שעברה ומי לא בא, או כן בא...

מזל שיש פסח רק פעם בשנה.

אצלנו כמובן הכל מסובך עוד יותר (כל אחד בטוח שהמשפחה שלו הכי מסובכת ומעצבנת) והשנה זה באמת זוועה נוראית. כרגיל הגיס שלי נופל עם הבנות שלו על חמותי כי אשתו משום מה לא מוכנה לעשות סדר פסח אצלם, ויש ברוגז נצחי בינה ובין חמותי, ומאחר והורי החליטו להבריז גם השנה לבת הדודה שלי (שהזמינה את כל העולם ואשתו), הוחלט שהשנה ניסע לחמותי. הילדים קצת קיטרו כי אצל הבת דודה שמח ועליז יותר, ולא קוראים את ההגדה גם אחרי האוכל כמו שגיסי מתעקש, אבל ביקשתי מהם מאוד יפה וגם לחצתי קצת בפולנית (סבתא כבר לא צעירה ומי יודע אם זה לא הסדר האחרון שלה אז בבקשה... ) הצלחתי והם יבואו איתנו.

חמותי כאמור כבר לא צעירה ולא בריאה, ורק אלוהים יודע מה היא חשבה לעצמה כשלקחה על עצמה משימה ענקית כזו, (היא יכלה בקלות להבריז ולעשות את הסדר איתנו אצל הבת דודה או סתם אצלנו) אבל היא החליטה שהסדר יהיה שוב אצלה, ואין מה להתווכח, רק לקנות מתנות לכולם ולקוות לטוב.

בשבת הגדול (שיצא אתמול) שוב היינו כמובן במכון, וכמו תמיד בפסח לא היה אצלנו כמעט אף אחד (גם מזג האוויר הקריר והגשום לא עזר) ולכן הרשיתי לעצמי להסתלק הביתה די מוקדם, ופתאום טלפון מג'ינג'י - אימא התקשרה, המקרר החדש שלה הפסיק לעבוד, בואי עם עוגי, נעמיס את המקרר הישן מהמכון על הרכב שלי, וניסע איתו לאימא.

המקרר הישן הוא אמקור 10 קטן וכבד בן חמישים בערך, מהאמקורים האלה שעובדים לנצח. עוגי וג'ינג'י עבדו כמו חמורים עד שהצליחו איכשהו להעמיס אותו על הרכב של ג'ינג'י שגם איתו יש סיפור מסובך - בגלל התאונה נמחצו לו שתי הדלתות בצד. הרכב אמנם נוסע בלי בעיות, אבל אי אפשר להעביר אותו טסט ככה. נורא קשה למצוא דלתות משומשות להחלפה לדגם הזה (מרסדס ויטו אם דחוף לכם לדעת) והיום ג'ינג'י אמור לנסוע לתל אביב להביא את הדלתות הנ"ל מאיזה מוסך חלפים בתל אביב, ואני אמורה להישאר בבית כי המדיח מקולקל, (המדיח רק בן שנתיים אבל מתעקש לא לעבוד), והיום צריך לבוא טכנאי עם הכרטיס הממוחשב של המדיח, בימינו כל מדיח הוא בעצם מחשב ושלנו התקלקל לא עלינו בדיוק לפני הפסח.

בקיצור, ג'ינג'י נסע בשבת אחרי הצהרים עם המקרר הישיש להציל את סדר פסח אצל אימא שלו, בלי מקרר הרי אי אפשר לעשות פסח כהלכתו. פרק בעזרת אחיו (שנמצא אצל אימא שלו עם שתי בנותיו כבר מיום שישי) את המקרר הכבד, ואחר כך מנתק את המקרר החדש, הסורר, מהחשמל, וכמה דקות אחר כך מחבר אותו שוב, (אין לי מושג למה בעצם) וראה זה פלא, המקרר חוזר לעבוד!

אם גיסי (שהוא אגב מהנדס חשמל מדופלם) היה עושה את זה קודם הוא היה חוסך לנו את כל הבלגן עם סחיבת המקרר הישן.

מה זה קשור לסדר פסח? לחץ, הכל בגלל הלחץ של הסדר.

חג שמח לכולם!

זה הבית שלי, שימו לב לברוש הענק בצד שמאל

וככה הוא נראה מאחורה, מצד הואדי

הברוש הזה היה בחצר מאז ומתמיד, שתלו אותו הדיירים הראשונים של הבית כשהוא עוד היה קטן וצנוע ואנחנו קיבלנו אותו עם הבית שלנו. הוא קצת האפיל על החצר הקדמית שלנו אבל התרגלנו אליו והשלמנו עם קיומו.

בזמן האחרון הוא התחיל להשמיע קולות חריקה מבשרים רעות וגם אחרי שהורדנו מעליו את הבוגונוויליה שטיפסה עליו הוא המשיך לחרוק ואפילו התפצל לשניים.

התחלנו לדאוג יותר ויותר ובחורף האחרון הבנו שזה מתחיל להיות מסוכן ולבסוף הזמנו פועלים וכרתנו אותו. זה ארך כמעט יומים ובשלבים מסוימים היינו צריכים לצאת מהפטיו כי הדלת הקדמית הייתה חסומה אבל מהיום אין יותר ברוש. הוא נכרת לגמרי ורק אז גילינו שלא סתם הוא חרק, הוא היה רקוב באמצע.

עכשיו החצר המסכנה שלנו נראית כמו אחרי פוגרום, הגדר מקומטת והוורד שגדל בפינה נשבר. כל האדמה מכוסה שבבים ויש ריח חריף של עץ כרות. את הגזם פינו הפועלים. את העץ עצמו נתנו לשכנה שלנו שיש לה קמין עצים ועכשיו צריך להתחיל להתרגל לנוף החדש ולחיים בלי הברוש.

הכורת במלאכתו

אי אפשר לצאת החוצה, הכל מלא גזם

פתאום רואים את הבית של השכן מעלינו

היום היה לי יום נוראי בעבודה ואני חוששת שהקריירה הקצרה שלי כמטפלת קרובה לסופה העצוב.

ימי שני הם ימים עמוסים אצל המשפחה בה אני עובדת וגם אצלי הם קצת לחוצים. בימי שני אני מתנדבת בשלהב"ת מאחת עשרה עד שתים עשרה וחצי ואחר כך מתפנה לענייני אבל היום התבקשתי לחזור בצהרים ולשהות עם הילדים עד שתבוא המטפלת בערב.

זה יצא המון שעות, אבל היה מצב חירום, הסבתא שמתגייסת לעזרה בימי שני הייתה עם בן זוגה בבית חולים, ולאימא היה אירוע חשוב בעבודה, ואם לא די בכך האמצעי סבל מכאבי שיניים והיה צורך לתת לו אנטיביוטיקה כשיחזור מבית הספר.

בבוקר הקטן הרגיש בחושיו המחודדים שכולם קצת לחוצים וסירב בעקשנות ללכת לגן. אם זה היה הילד הפרטי שלי הוא היה חוטף פליק בטוסיק ואם זה לא היה עוזר הייתי גוררת אותו באוזן לגן אבל הנסיך הקטן רגיל ליחס אחר.

התקשרתי לסבתא שהציעה לי לשחד אותו עם קנית שוקו בסופר שנמצא בדרך לגן, והזכירה לי לתת לו ממתק גם כשאבוא לאסוף אותו מהגן. ככה מגדלים ילדים שבגיל שבע וחצי כבר מפרנסים יפה רופא שיניים.

מצד שני מה אכפת לי, אני רק מטפלת, וזה לא תפקידי להגיד לאימא איך לגדל את הילדים שלה. השוחד עבד היטב והילד הלך לגן ואני להתנדבות שלי.

חזרתי דרך הורי ואכלתי אצלם ואחר כך חזרתי לקבל את פני הילדים שחזרו מבית הספר. הגדולה נהדרת, ילדה אחראית ומקסימה, וגם האמצעי בדרך כלל בסדר אבל היום הוא היה עצבני בגלל הכאבים, וכשביקשתי ממנו לאכול משהו כדי שיוכל לקבל אנטיביוטיקה החל לצרוח ולכעוס שהוא לא רעב ולא רוצה. התפשרנו על תרופה נגד כאבים והוא הבטיח שאחרי שהם יעברו הוא יאכל ומיד אחר כך נרדם.

בשלוש ורבע התחילה להיות לי בעיה, הייתי אמורה לקחת את הילדה לחוג ואחר כך לטוס לאסוף את הקטן מהגן אבל מה עושים עם האמצעי שמסרב להתעורר?

הזעקתי את הדודה שגרה בסמוך שתשמור עליו והתחלתי להתרוצץ. הכל היה בסדר פחות או יותר עד שהדודה עזבה עם הבן הצעיר שלה והשאירה אותי טרף לדרדסים הקטנים. מבחינתם לא הצלחתי לעשות שום דבר טוב, הטוסטים שהכנתי לא היו כמו שצריך והזיתים לא התאימו. הקטן דיבר ממש לא יפה והתבטא בצורה לא אנתרופוסופית בעליל והאמצעי פתח עלי פה שבא לי לסטור לו... ואחר כך באה גם חברה של הגדולה שעוד הוסיפה למהומה.

השיא של הערב היה כשניסיתי להוציא מידו של הקטן סכין חדה והצלחתי איכשהו לחתוך את כף ידי. החתך לא היה נוראי אבל היד שלי דיממה נורא והייתי חייבת לשבת עם מגבת ניר ולעצור את הדימום כדי לא לטפטף דם על הרצפה. הגדולה, מקסימה שכמוה ניסתה כמיטב יכולתה להרגיע את הרוחות לקלח את אחיה הקטן והסרבן ולמנוע מהאמצעי להרביץ לו...

בשבע בערב באה הבייביסיטר השנייה ואני נסתי על נפשי הביתה, מרגישה כמו כישלון חינוכי ענקי.

אחר כך שוחחתי עם האימא והסבתא ונרגעתי קצת. האימא הבטיחה להוציא מהקטן התנצלות מחר בבוקר והודתה שזרקה אותי למים הסוערים בלי הכנה מראש ושגם לה קשה עם הקטן.

ובשבוע הבא חופש פסח והם בונים עלי, שאלוהים יעזור לי.