הכל דבש

מתנצלת מאוד, אבל יש בי משהו שסולד מכל טקסי האבל הממוסדים הנהוגים אצלנו. כואב לי מאוד על החיילים שמתו, צר לי עד דמעות על כל חיים צעירים שנקטפו בטרם עת, אבל הצורה הממלכתית המשומנת הזאת בה המדינה מציינים את ימי האבל מעוררת בי אי נוחות ורצון לפרוש מתעשיית האבל המאורגנת הזו.

אל תעלבו, זה לא אתם, זו אני.

ביום הזה אני מעדיפה לשבת בשקט בבית, לראות את רשימת הנופלים שמראים בטלוויזיה, להקשיב לשירים היפים, שמשום מה משמיעים רק בימי אבל, ופשוט לשתוק.

מצטערת, שונאת טקסים ונאומים, עצרות ומצעדים, זו לא אשמתי, זו בעיה משפחתית אצלנו, קיבלתי אותה בירושה מהורי, ובאמת שאין לי טענות כנגד מי שמעדיף לציין ככה את האבל, ולמתים הרי זה לא משנה כך או כך...

תמיד הרגשתי קצת לא נעים בגלל ההתחמקות שלי מהציבור המתאבל ורווח לי מעט לגלות לאחרונה שיש עוד אנשים שחשים כמוני וחלקם גם קיצוניים יותר, אולי בגלל גילם הצעיר.

כדאי לקרוא פה למשל, כתוב רהוט וברור ותענוג לקרוא גם אם לא חייבים להסכים עם כל מילה וכמובן לזכור שמדובר באדם צעיר שעוד לא מבחין היטב בגווני האפור הבינוניים שבין לבן לשחור.

לא נורא עם הגיל גם זה יגיע.

יש ימים כאלו שרצופים בתקלות, קלקולים ומעקשים, ימים שבהם נדמה שכל היקום קם עלינו לכלותנו, להרגיזנו ולבזבז את זמננו וכספנו ואני רוצה לספר על שבוע מהסוג הזה אבל לפני כן הקדמה קטנה  - ברור לי שיש רבים ממכרי וקוראי (אלו שמכנים אותי פולנייה קוטרית) שלא מבינים איך אני מעזה בכלל להתלונן כשחיי כל כך סוגים בשושנים.... הרי אני מלקקת דבש כל הזמן, מה לא?

אז זהו, שלא ולמרות הסיכון ששוב יקראו לי  סחטנית רחמים ומניפולטורית מהסוג הפולני אשים את נפשי בכפי ואעז לפרט את תלאות השבוע החולף שהצטיין במיוחד גם במזג אוויר עכור מהסוג השנוא עלי וגם ברצף של תקלות ואסונות שמזמן לא ידעתי וגם בהרבה דבש מתוק ודביק.

זה התחיל דווקא טוב, צץרץ שלנו עשה קומבינה וקנה לו בכספו שלו מחשב משומש, יד שנייה כחדש מחבר טוב שלו שבן דודו העובד באינטל הביא לו מחשב חדש ולכן ניאות למכור בזיל הזול את מחשבו הישן שזכרונו גדול מזה של המחשב של צץרץ.

כולנו ששנו ושמחנו עד שהתברר שהמחשב הנ"ל מלא וירוסים ונזקק לפירמוט. סבא שבימים כתיקונם אחראי על הנושא הזה התנער ממנו הפעם בטענה שהוא תשוש וחולה מידי בגלל התאונה שקרתה לו בפסח ולכן נאלצתי לנסוע עם צץרץ ומחשבו לחנות המחשבים המקומית ולהיפרד שם מסכום נאה של כסף (מה שהכפיל מיד את מחיר המחשב הזול) ועל הדרך לבצע עוד כמה שליחויות מורטות עצבים בשביל עוגי ... לא בילוי הזמן החביב עלי ביותר, בטח שלא באחר צהרים של יום חמסיני שאת רובו ביליתי במכון הדבש של הג'ינג'י, עובדת במרץ ביום שנועד להיות יומי החופשי. נקודת אור אחת בכל היום הזה היו הורי היקרים שלקחו את עוגי כעוזר לסבתא (מפני שאבא כאמור חש תשוש מכדי להרים משאות כבדים) הפליגו איתו לקניות ברחבי המפרץ ושבו שמחים וטובי לב אחרי שקנו לו נעלי התעמלות כאשר חשקה נפשו, (וכשמדובר במספר 47 זה מבצע מסובך ויקר למדי) ועוד הגדילו ושלשו לידיו סכום כסף נאה מתנה ליום הולדתו שהוא חש לבזבזו על זיכרון גדול יותר לנייד שלו.

איפה הימים בהם זיכרון ניתן לך חינם אין כסף עם לידתך, בילט אין במוח, בימינו צריך לרכוש אותו בחנות.

אחרי שהשלמנו את כל הסידורים, הנייד הגדיל ראש והמחשב פעל כהלכה חש צץרץ לעזרת הג'ינג'י שנמצא כעת באמצע עונת הרדייה הבוערת וחזר אחרי כמה שעות, אבל וחפוי ראש ופניו נפוחים לבלי הכר.מסתבר שהילד חטף עקיצה בגבה ואחרי כמה שעות עין התנפחה ונעצמה כאילו חטף אגרוף בפנים.

מרגע זה החלו העניינים להידרדר מדחי לדחי. את יום המחרת ביליתי שוב עם הג'ינג'י, אפופה ענן דבורים זמזמניות, דביקה מדבש ומודאגת בגלל הילד שנשאר בבית, אומלל ומנופח עם כאב ראש וחום.

נכון שלא נעקצתי – הסוד הוא להישאר רגוע וקר מזג ואז הדבורים מניחות לך - אבל הייתי רצוצה מעייפות ורגלי כאבו להשחית. חלפו הימים בהם יכולתי לעבוד בלי הפסקה שעות על גבי שעות, ולפתוח חתימות של דונג בלי להתעייף, לפחות צילמתי תמונות יפות.

למחרת הייתי כבר חייבת לחזור לעבודה וכאילו להכעיס, אחרי כמה שבועות די רגועים ונינוחים פתאום הייתה המון עבודה ולא היה לי רגע שקט, לפחות היה מזגן ולא היו דבורים, גם זה לטובה.

חזרתי מותשת הביתה ועייפה מכדי לנקות בעצמי אילצתי את הילדים (אל תשאלו איך) לנקות במו ידיהם הענוגות את המקלחת שלהם ולסדר לבדם את החדרים שלהם. הם עמדו יפה במשימה והייתי מרוצה עד שבדקתי את חשבון הסלולר והתפלצתי לגלות שעוגי בזבז מעל 400 ₪ על שיחות בנייד. אני הוצאתי רק 49 ₪ כבוד!

נו, טוב. לפחות יש לו חברה (הוא קורא לה ידידה) ויש לו עם מי לדבר, גם זה לטובה ניסיתי לנחם את עצמי, ופתאום טלפון מהג'ינג'י!

האוטו נתקע לו ושאני אבוא מהר עם הרכב שלי לקחת אותו הביתה. אין לי כוח, ולכם לא תהיה סבלנות לשמוע על כל תלאותיי עם הג'ינג'י והקנגו שלו שכן הניע, ולא הניע, ונתקע, ושוב הניע, והכבלים שלנו לא עזרו, והכבלים של הגרר כן עזרו.. זה האלטרנאטור, זה המצבר... עזבו, סיפור ארוך ומייגע שהסתיים רק בחצות אחרי שהתרוצצנו ורבנו וכעסנו והתרגזנו זה על זה וגם כל אחד על עצמו.

קמתי בבוקר קצת מרוטה אבל עדיין בחיים וחשבתי שזהו, מיציתי, המזל הרע הלך למקום אחר אבל פתאום קיבלנו טלפון מלימן - מושב בצפון שם יש לנו כוורות ליד מטע אבוקדו -  המושבניק בעל המטע הודיע שהייתה שרפה אצל השכן שלו, האש התפשטה גם למטע שלו, לו נשרף עץ וצינורות השקיה ולנו הלכו חמש כוורות מלאות דבש אבוקדו יקר ערך.

לפחות המוסכניק תיקן עד הצהרים את האלטרנאטור (מה זה?) והג'ינג'י לקח את המצלמה שלי ונסע לבדוק מה בדיוק קרה לכוורות שלו ולצלם את הנזק במקרה שיהיה סיכוי שהביטוח ישלם. לא מאמינה שיצא מזה משהו חוץ מתמונות שוברות לב של כוורות עמוסות דבש שרוף.

למען האמת עם המזל שהולך לנו השבוע אני לא אתפלא אם בסוף עוד נשאר עם החשבון של מכבי האש.

מה אומר ומה אדבר - החיים שלי פשוט דבש.  

בסוף התברר שנשרפו רק שלוש כוורות. שתיים רק נחרכו קלות. וככה זה נראה מבעד לעדשת המצלמה.

 הצלם ג'ינג'י, עוזרת הצלם אימא שלו שהשריפה העלתה דמעות צער בעיניה.

אבא שלי מתאושש אבל לאט מאוד.

הגב עדיין כואב לו מאוד והוא מתקשה לתפקד בלי כדורים נגד כאבים ומה שמרגיז יותר זה שקופת חולים לא רוצה לתת לו החזר על הביקור במיון ועל האמבולנס.

הם טוענים שהורי היו צריכים להתקשר לרופא ולחכות שיבוא לבקר ולא לרוץ לבית החולים.

בן אדם שוכב בשלולית דם מעולף אחרי שנפל וחבט את ראשו וצריך לחכות לרופא?

אז בשביל מה יש בכלל אמבולנסים?

זה כל כך מרתיח אותי.

הם הלכו לרופא המשפחה שלהם להתייעץ איתו והתברר שאם אתה מגיע למיון ולא מאשפזים אותך או לפחות עושים לך תפרים הטיפול הוא על חשבונך, ומדובר פה בסכומים רציניים של מעל אלף שקל והורי הרי פנסיונרים.

חמישים שנה הם שילמו בדייקנות לקופת חולים ועכשיו הם צריכים להזמין אמבולנס על חשבונם?

כל כך מעצבן שבא לי לצרוח!

בדרך כלל אני לא אוהבת לכתוב לפי הנושא החם, אבל איך יכולה פולניה מדופלמת כמוני להתעלם מהזמנה כל כך מפתה ולא להתלונן ולפרט את אכזבותיה מהעולם?

אין מצב.

על סלע בטיילת ישבתי, והתאכזבתי והתאכזבתי

כמו כל אדם שהגיע לגילי המתקדם - ובפרט אם הוא מהעדה שלי ועוד ממין נקבה - צברתי מלא חופניים אכזבות.

את חלקן כבר הספקתי לפרט בבלוג הזה, וגם בקודם - הזיכרון הראשון שלי הוא סוג של אכזבה, וגם יום ההולדת החמישים שלי היה אכזבה נוראית שלא כאן המקום לפרטה.

מי שמתעניין יכול לפנות לרשימת הלינקים בצד הבלוג. זה בסדר, אני לא אתאכזב אם לא תקראו בהם, אני רגילה לזה שמתעלמים ממני, עזבו, לא צריך... אני אשב לי בשקט, בחושך, כמו שנהוג לעשות אצלנו, ואתמרמר חרש במבטא פולני.

צורבת בת שנתיים, עוד לא יודעת מה זה אכזבה

אני כבר מתארת לעצמי את האש והגופרית שישפכו קוראי על ראשי שבע האכזבות אם אטעה ואפרט להם את שלל האכזבות שצברתי בימי חיי  – הגברים דמויי הבבונים, החמות המציקה והמרירה, הבוס המתעלק, קרובי המשפחה המנדנדים, הבעל שנועד מששת ימי בראשית לאכזב אותי (והוא ממלא את תפקידו בנאמנות), שלא לדבר על ילדי, משוש חיי, תפוח עיני והסיבה לקיומי שמצליחים לאכזב אותי, כל אחד לחוד, לפחות פעמיים ביום.

תקצר היריעה לפרט את משא אכזבותיי מהעולם האכזר והקר, אבל מאחר ובפוסט אכזבות מדובר החלטתי לאכזב למפרע את כל המתלוננים והטוענים כנגדי שאני פולנייה מאוכזבת מטבע בריאתי ולא לכתוב כמצופה ממני על מה שעוללו לי אחרים אלא על האכזבה שלי מעצמי.

כן, גם זה קרה, אכזבתי את עצמי כמה וכמה פעמים, וזו הייתה אכזבה מרה במיוחד כי לא יכולתי להאשים בה אף אחד חוץ מאשר את עצמי.

הפעם הראשונה והמרה מכולן הייתה כשלא הצלחתי להיכנס בקלות להיריון. עד אז נהניתי מבריאות מושלמת,  ידעתי שאני אולי לא כל כך חכמה, או יפה, אבל לפחות אני בריאה כמו סוס, והנה, אחרי שנישאתי במזל טוב, ניכשלתי בתפקידי הבסיסי ולא הריתי.

ניסינו וניסינו וזה פשוט לא הלך. רק אחרי שעשו לי לפרוסקופיה בבית חולים התברר למרבה התדהמה שהחצוצרות שלי חסומות. הייתי אז רק בת 27 ובתקופה ההיא עוד לא המציאו את הפריות המבחנה וכשהרופא בא ובישר לי - בחוסר רגישות מזעזע - עד כמה קטנים סיכויי להפוך לאם הדבר הראשון שחשתי היה אכזבה איומה מעצמי.

הייתי צעירה מכדי לדאוג בגלל ילדים, בעיקר חשתי פגועה מהבגידה של גופי שעד לאותו יום לא אכזב אותי אף פעם, הרגשתי פגומה וחסרה ומאוד מאוכזבת שאני לא מסוגלת לעשות משהו שכל חתולת רחוב מצליחה לבצע. וחוץ מזה חרה לי מאוד כשחשבתי על כל המאמצים שעשיתי בזמנו כדי לא להרות.

זעמתי על שהלעטתי את עצמי במשך כמה שנים בכדורים נגד היריון. בזבזתי עליהם כסף רב והתרוצצתי לשווא בבתי מרקחת כדי לרכוש אותם בזמן, חרדה לא לפספס אף יום, והנה עכשיו מתברר שהכול היה לשווא.

מאז שנודע לי שהחצוצרות שלי חסומות ועד שזכיתי לשמוע שאני הרה עברו ארבע שנים רצופות התרוצצויות מייגעות בבתי חולים ובמרפאות. כיום אני נחרדת כשאני חושבת איזה סיכונים לקחתי על עצמי כדי להפוך לאם  - הניתוחים, התרופות, האשפוזים, הזמן, הכסף והאנרגיות שהשקעתי עד שזכיתי ללדת ...

רק היום אני מרשה לעצמי להודות שכל המאמצים שהשקעתי לא נבעו מתשוקה אדירה להיות אם - אני אימא די גרועה ולא ממש משקיענית (אימא חורקת כמו שמכנה אותי אימי בצחוק, אם כי יש להודות די בצדק) - אלא מתוך רצון לתקן את הפגם הזה, להתגבר על האכזבה שגרם לי גופי ובעיקר  להסב נחת להורי שכל כך רצו נכד.

כל חיי חשתי שאני מאכזבת אותם ושאף פעם לא הצדקתי את הקורבן שהם הקריבו כי נולדתי מוקדם מידי ודי הרסתי להם את התוכניות בחיים.

אני יודעת, זו לא אשמתי שאימא שלי הרתה אותי בטעות בגיל שמונה עשרה ובגלל ההיריון הזה הם נישאו כל כך צעירים, ובכל זאת כל פעם שאבא ציין במרירות שאם הוא היה מספיק לסיים את לימודיו בטכניון בפולין לפני שנישא והיה מגיע לארץ עם תעודת מהנדס ולא הנדסאי הוא היה מרוויח יותר כסף ומצבנו הכלכלי היה טוב יותר חשתי שזו אשמתי.

כילדה הייתי חמודה ומבטיחה, אבל בהמשך התברר למרבה הצער שאני בעלת פוטנציאל לא ממומש, תלמידה עצלנית וחסרת אמביציה. גדלתי להיות עלמה חסרת חן ושמנמנה, אחת שמעדיפה לשקוע בקריאת ספרים ולא בלימודים שהיו כל כך חשובים להורי, ילדה בסדר כזו, אבל לא ממש מבריקה או מיוחדת.

תמיד היו לי נקיפות מצפון על האכזבה שהסבתי להם -  לא רק שיצאה להם בת לא ממש יפה, די בינונית, לא מצטיינת בשום דבר במיוחד, סתם שמנמונת משעממת חסרת שאיפות ולא אקדמאית שהלכה והתחתנה עם איזה ג'ינג'י רומני אחד שהם לא ממש התפעלו ממנו אז גם נכדים אני לא יכולה לספק?

משא האכזבה שהוטל על כתפי הדלות היה כבד מנשוא, זו הסיבה שהלכתי ועשיתי את הניתוח הקשה, המסוכן, הממושך והמיותר הזה של פתיחת החצוצרות שלא צלח לצערי, ואחר כך המשכתי לבזבז זמן כסף וכוחות נפש בהפריות מבחנה, ולא התקררה דעתי עד שלא ילדתי (דווקא די בקלות) את לילי, הנכדה המושלמת - תינוקת בלונדינית, חמודה, כחולת עיניים ומקסימונת מכל הבחינות.

זה שגם לילי התינוקת גדלה לנכדה שמאכזבת אותם והיא דומה יותר לי מאשר להם וכמוני גם היא חסרת שאיפות, ותלמידה איומה, בעיקר במתמטיקה, ודי בטלנית באופן כללי זו כבר אכזבה מסוג אחר שגם היא קצת באשמתי, אבל בואו נשאיר עוד קצת אכזבות לפוסט אחר.

 אימא חורקת על רקע התבור עם צץרץ הקטן שסובל את חריקותיה בדממה

חסידה שהחליטה לבלות פה את הקיץ

עמק זבולון אפוף אובך אביבי

ברל'ה מחכה לגשם

הרחוב שלנו ביום אביבי אביך במיוחד

האמת, לא היינו צריכים לצאת היום לטיול, יום אביך ומחניק עם ראות גרועה והטיול באזור שלנו ממש ליד הבית, מיותר חשבתי, אבל המדריך היה אהוד יונאי מכפר חסידים שהג'ינג'י הכיר עוד כילד ושאחיו שנהרג ביום כיפור היה המדריך שלו.

הוא רצה לפגוש אותו שוב ורצה לטייל וסך הכול היה באמת נהדר.

שני גשרים טורקיים מעל הקישון בהמשך יש פארק מקסים, כדאי לכם לבקר

הטיול הזה התחבר לנו לטיול של אתמול שהיה מעניין מאוד, טיול עם מדריך מקסים מכפר תבור שסיפר לנו על סיור הרבנים במושבות הגליל אי אז בתחילת המאה שעברה.

נחל הקישון

היום למדנו על הקמת כפר חסידים על ידי הרבי מיבלונקה שהמדריך שלנו הוא אחד מצאצאי משפחתו ומאוד נהנינו להראות לחברי הקבוצה שטיילנו איתם מורים מבתי ספר דתיים את הבית שלנו שנשקף מגבעות שיך אברק מקום מוכר לנו היטב.

אחר כך טיילנו בחלקת הקבר של אגודת השומרים מקשיבים מרותקים לסיפורים של מדריכנו ואז בדיוק כשיצאנו היה לי טלפון ומההלו הראשון של אימא ידעתי שמשהו מאוד לא בסדר.

 פסל אלכסנדר זייד

התברר שהורי ניצלו את היום החם הזה לעבודה בגינה הקטנה שלהם ואחר כך החליט אבא שלי החרוץ והנקי לשטוף את המדרגות המובילות לדירתם.

הוא החליק נפל חטף מכה בראש וירד לו המון דם אימא המבוהלת התקשרה אלינו אבל לא היינו ולכן היא התקשרה מיד למגן דוד אדום וכשתפסה אותי בנייד כבר הייתה במיון של בית חולים רוטשילד שכיום קוראים לו בני ציון.

נוף של מפרץ חיפה מחלון בית חולים בני ציון

אחרי דין ודברים קצר החלטנו לנסוע עם המיניבוס של הטיול חזרה ליגור שם השארנו את הרכב ומשם נסענו ישר לבית החולים.

שהינו שם כשעתיים ובינתיים אבא צולם ונבדק שוב ושוב והתברר שחוץ מזעזוע רציני וחתך בראש הכול בסדר.

הלב בסדר שום דבר לא שבור ובסופו של דבר הוא שוחרר הביתה. אני והג'ינג'י הנחנו לדוד שלי - אחיו הצעיר של אבא - להסיע אותו הביתה ואילו אנחנו יצאנו לפניהם כדי לנקות את הדם כך שהם לא יאלצו לראות את שלולית הדם שנותרה על המדרגות.

חוץ מאשר את שלולית הדם הקרוש צילמתי כל מה שראיתי היום. אני רק מקווה שהאירוע הזה יסתיים בשלום ושהוא לא מבשר עוד תקופה של התרוצצות בין בתי חולים כמו שהיה בשנה שעברה.