הכל דבש

בזמן האחרון אני כותבת פחות, איבדתי קצת את הדחף לכתוב. אולי כי יצא לי להכיר אישית אנשים שעד היום היו וירטואליים ואיכשהו זה מרתיע אותי, ואולי סתם, כי התעייפתי.

לפעמים קורה משהו ואני חושבת שאני חייבת לכתוב על זה בבלוג, אבל אני מושכת וממסמסת את העניין ובסוף מחליטה שזה לא מעניין מספיק ולא כותבת. אחרי הכל האם זה באמת מעניין מישהו שניצלתי מבצע מכירות של וילונות בחנות ברמת ישי וסוף סוף קניתי וילונות לסלון ואפילו הצלחתי לשכנע את ג'ינג'י לנצל יום גשום בחול המועד ולתלות לי אותם?

למישהו באמת אכפת שהיה לנו יום מכירות מאוד מוצלח בחג השני של פסח ויצאנו ברווח גדול ועקב כך החלטנו להחליף סוף סוף את המקרוגל העתיק שלנו שעשה המון בעיות לאחרונה, ובסוף הגענו הביתה עם מקרוגל חדש ומודרני וגם עם תנור אפייה משוכלל שתואם לכיריים שקיבלתי מהורי, ועוד קנינו הכל במזומן?

כנראה שלא, אם כי אותי הקניות החדשות שימחו מאוד התנור. המקרוגל היו בני למעלה מחמש עשרה שנים וכמעט התפרקו. עכשיו אני צריכה לשכנע את האלטע זאכן המקומי שלנו להגיע ולאסוף את כל החפצים הישנים שהצטברו אצלנו על הפטיו, אם הוא ימשיך לדחות את הגעתו אני אפרסם באגורה, כבר נפטרתי ככה ממחשב עתיק ואולי אמצא גם מישהו שזקוק לכיריים ישנים, תנור אפיה משומש אבל עובד ועוד כמה שמט'ס.

מאז שעוגי השתחרר מבית החולים והוא כבר לא גר בבית החיים נעשו פחות לחוצים ורגועים יותר. צץרץ מסיים עוד מעט את הלימודים ויש לו עכשיו בחינות על הראש. אני מתרגשת ונלחצת יותר ממנו ואפילו, תשמרו את זה בסוד, עושה בשבילו כמה עבודות שאין לו ראש לעשות.

קיבלתי 80 על עבודה באנגלית שעשיתי בשבילו, ואני מקווה שאקבל ציון יפה על העבודה שעשיתי בספרות. אני חייבת להודות שמשרד החינוך קיבל ממני ציון מספיק בקושי על הדרך בה הוא מלמד ספרות. גם הסיפורים שהם בוחרים ללמד מאוד לא נראים לי. אי אפשר לבחור חומר מודרני ונגיש יותר לילדים שנולדו בסוף המאה העשרים? ולמה צריך להציק להם עם השאלות החופרות האלה שמייבשות כל שמץ של לחלוחית מחוויית הקריאה?

מי שזה לא יהיה שמנסה ללמד את הנוער ספרות מצליח להמאיס עליהם לגמרי את הקריאה. וזה שאת כל החומר, שאלות ותשובות, אפשר למצוא בהינף מקלדת באינטרנט זה בכלל אידיוטי.

לפחות קראתי כהלכה את 'סיפור אהבה' של אפפלד ולמדתי המון על התיאטרון היווני. אני נהניתי מאוד, וזה כבר אומר הכל, כי אין סיכוי שצעיר בן שמונה עשרה ימצא עניין במה שמעניין קשישה בגילי, ואפילו אני, חנונית ממושמעת שכמוני, איבדתי קצת את סבלנותי בגלל יותר מידי שאלות מרגיזות שניסו לכוון אותי לענות בדיוק מה שמישהו חושב שצריך להגיד על הסיפור היפה והעדין הזה.

לאחרונה מה שבאמת מעניין בחיי קורה בעבודה, אבל אני מרגישה לא נוח לספר על זה ברשת כי מדובר באנשים שאני אמורה לטפל בהם ולעזור להם, ולא להפוך את הבעיות שלהם לחומר לקריאה בבלוג. כל מה שאני יכולה להגיד זה שקשה מאוד להזדקן בכבוד, ואם אתה כבר מבוגר עדיף שיהיה לך כסף ומשפחה אוהבת.

בעיקר מרגיזים אותי ילדים (רובם כבר בני למעלה מחמישים אבל ההורים שלהם הרבה יותר זקנים) שמסרבים לקחת אחריות על ההורים הקשישים, ולהבין שהיוצרות התהפכו וכיום הם אלה שצריכים לנהל את ההורה ולקבוע בשבילו כי הוא לא מסוגל להחליט לבד.

כמו שכבר סיפרתי הגעתי לעבודה הזו בגלל שמנהלת המשרד שברה את האגן, והיא בחופשת מחלה ממושכת. לאט לאט הצלחתי לרכוש את אמונה וחיבתה של העובדת השנייה שהתקשתה להתרגל אלי בהתחלה מפני שהיא והמנהלת עבדו יחד שנים רבות והיו להן שיטות משלהן לעשות דברים.

הייתי סבלנית, ופעמים רבות נשכתי את הלשון והתאפקתי והסכמתי גם עם דברים שנראו לי מגוחכים, ובעיקר שתקתי וניסיתי להועיל בשקט ובלי להתבלט. זה עבד ואחרי כמה חיכוכים קלים היא למדה לסמוך עלי ולתת בי אמון.

אתמול היא התלוננה שכואב לה בצד, ובכל זאת המשיכה לעבוד. הייתי מודאגת כי הבחורה מבוגרת ממני מעט, ומעשנת, וגם מלאה למדי, ויש לה איזה סלידה משונה מרופאים ומבדיקות. היא הרגיעה אותי שהיא קבעה פגישה אצל רופאה אחרי הצהרים ויהיה בסדר.

פתאום בערב היא מתקשרת לספר לי שהיא בבית חולים!

מסתבר שהרופאה החליטה לשלוח אותה לעשות בדיקות בבית חולים והיא שהתה שם עד הלילה, וחזרה הביתה עם חום גבוה, מזל שהבן שלה נסע איתה וטיפל בה.

רוב הסיכויים שבשבוע הבא היא תהיה בחופשת מחלה. חוץ מזה שאני דואגת לה כי היא קולגה שלי וחברה, אני גם קצת בלחץ מהמצב מפני שאני עדיין די חדשה ואיך אני אסתדר לבד?

נכון, יש את המנכלי"ת שנמצאת במשרד לא רחוק, ויש את המתנדבות היעילות שלנו, אבל בכל זאת, צריך שם שני אנשים מינימום, ועדיין יש דברים שאני לא בקיאה בהם.

אני יודעת שזה רק צירוף מקרים, אבל לפעמים יש לי הרגשה שיש איזה נאחס מסתורי שעוקב אחרי ופוגע גם בי וגם בכל מי שנמצא סביבי.

מזל שלא הייתי בחתונה של קייט וויליאם. למרות כל דברי הלעג והבוז שנשפכו עליהם מכל עבר הייתה באמת חתונה מקסימה. מזג האוויר היה נפלא, השמלה של הכלה הייתה הולמת ואלגנטית, והכל הלך למישרין. אני בטוחה שגם הנשיקה הראשונה על מרפסת ארמון בקינגהם הייתה פוטוגנית להפליא, אבל החמצתי אותה כי נסעתי להביא את לילי מהתחנה.

לא נורא, אני אראה אותה בערב, ביומן החדשות.

ראשית ברצוני להודות לכל המגיבים שהביעו התפעלות ותמיכה ברעיון קריאת ההגדה בנוסח חדש. הרעיון לספר ביציאת מצרים בנוסח מתקדם ומודרני יותר שייך לתנועה הקיבוצית ואנחנו רק העתקנו מהם.

ולפי בקשת הקהל אני מביאה את הנוסח של לילי להגדת פסח.

בין לבין שילבנו גם קטעים שהיא בחרה מההגדה - "מה נשתנה" ומעשה ברבי טרפון וכו' וגם הקטע החביב עליה במיוחד על ארבעת הבנים.

חוץ מקריאה גם דיברנו וכל אחד אמר מה זה חירות וחופש מבחינתו ובכך קיימנו את מצוות - והגדת לבניך.

"משחזרנו אל עצמנו, ופסוקי יציאת מצרים מאירים לנו מן המקרא - והנה לא כולם זכו להכנס ל"הגדה של פסח". עתה רשאים אנו גם אנו לומר: רבותינו, מה שאתם ליקטתם בדורותיכם, אף אנו זכאים ללקט בדורנו. חוש טמיר קרא לנו, להיות תלויים על בלימה, להיאחז בחומר הספרותי הראשוני של יציאת מצרים שבמקרא. שלא מדעת נמשכת ידינו, שנה שנה ללפות פרקים אלה כלפות אבני יסוד מתוך מפולת העבר. ולתת להם פיתוח בכלי המבע אשר ברשותנו"

יהודה שרת, מבוא להגדת "סדר של פסח נוסח יגור", 1951

התכונה לקראת החג, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי הפסח בבית ההורים בגולה, הועתקה אל חצרות היישובים: "היו מוציאים את השולחנות החוצה, והתחילו לסייד את חדר האוכל - סיפר יוסף אדלשטיין על ראשיתו של סדר פסח בעין חרוד. "את קורות הגג חיתלו בירק מכל אשר מצאו" - השלים שלמה לביא בזיכרונותיו - "נתלו קני סוף ירוקים, עד שגג הרעפים השחור לא נראה לעיניים. את הקירות הלבנים קישטו בכפות תמרים עם פרחי בר אביביים מכל אשר מצאו". בדגניה נקנו כלי אוכל חדשים. בקריית ענבים "נברשות שהובאו מבית אבא, המונחות כל השנה ארוזות בחבילות, כאבן שאין לה הופכין - הוצאו לכבוד החג". בתל יוסף גויסו כל הסדינים מן המחסן "כובסו וגוהצו ופרסו אותם על השולחנות". ובפלוגת גדוד העבודה בירושלים - שהייתה לימים הגרעין לקיבוץ רמת-רחל - נתפרו לחברים לכבוד החג בגדים חדשים.

נאום דוד בן-גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם

 
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה ,"מייפלאואר"
היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש
אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים
זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם
שאכלו בצאתם.

והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר",
יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית,
יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה
לחם אכלו היהודים: מצות.

ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן,
באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו
על היהודים מיום שיצאו לגולה.

והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים.

1947 דוד בן גוריון (מתוך נאום בפני ועדת החקירה של האו"ם)

 זכר ליציאת מצרים - ברל כצנלסון

 פסח! עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות, נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש מישראל, על כל נפש ענייה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות נמסר דבר יציאת מצרים זיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זיכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".
איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור.

הגדי מן ההגדה / נתן אלתרמן

הוא עמד לו בשוק, בין תיישים ועזים,
ונפנף בזנבו
הקט כזרת.
גדי מבית עניים, גדי בשניים זוזים,
בלי קישוט,
בלי ענבל וסרט.

איש לא שם לו לבו, יען איש לא ידע,
לא צורפי הזהב, לא סורקי הצמר,
כי הגדי הלזה
יכנס להגדה
ויהיה גיבורו של זמר.

אבל אבא ניגש בפנים מאירים
וקנה את הגדי
וליטפהו על מצח...
זו היתה פתיחתו של אחד השירים
שיהיו מושרים עד נצח.

והגדי את יד אבא ליקק בלשון
ובחוטמו הרטוב נגע בה.
והיה זה, אחי, החרוז הראשון,
שפסוקו הוא "דזבין אבא".

יום אביב אז היה והרוח ריקדה
ונערות צחקו במצמוץ עיניים.
ואבא עם גדי נכנסו להגדה
ועמדו להם שם בשניים.

ואותה הגדה כבר מלאה מהמון
נפלאות ומופתים עצומים לגודל.
ולכן הם ניצבו על הדף האחרון
חבוקים
ודחוקים אל הכותל.

ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:
טוב, עמדו לכם, גדי ואבא.
בדפי מהלכים העשן והדם,
על גדולות ונצורות שיחתי נסבה.

אך ידעתי כי ים יקרע לא בכדי
ויש טעם חומות ומדבר להבקיע,
אם בסוף הסיפור
עומדים אבא וגדי
וצופים לתורם שיזרח ויגיע.

חירות / איניאציו סילונה

"החירות איננה דבר שאפשר לקבלו כמתנה, אדם יכול לחיות בארץ שרודנות שולטת בה, ובכל זאת להיות חופשי- בתנאי פשוט זה, שהוא לוחם נגד הרודנות, וזהו. האדם, שחושב בעזרת ראשו שלו וששומר את לבו משחיתות, הוא אדם חופשי. האדם, שנאבק למען הדבר שהוא חושב אותו צודק, הוא אדם חופשי. בניגוד לכך, אדם יכול לחיות בארץ הדמוקרטית ביותר עלי אדמות, אך אם הוא עצל, אטום ושתדלן בתוככי לבו, אין הוא חופשי; למרות היעדרותו של כל אילוץ אלים אותו אדם איננו אלא עבד. בכך נעוצה הרעה: אסור לנו להתחנן למישהו אחר ולבקש ממנו שיעניק לנו חירות. את החירות שלנו אנו חייבים ליטול במו ידינו, כל אחד- את המנה שהוא מסוגל ליטול.

(יין ולחם/איניאציו סילונה)

בכל דור ודור / אור אדם פסח תש"ן

כל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לשוב ולהינתק מכבלי עבדות, מן הפרך שהוטל עליו,
למרוד במקדשי דעות קדומות, ולפרוץ מן ההסגר קדימה - אל המרחב, אל החופש.

בכל דור ודור, כשאדם יוצא אל החופש הזה, הוא מגלה מדבר.
הוא מגלה בחופש ריקנות והבל. והזכרונות על ארץ מצרים שלו, צפים ועולים.
מה טובו הכבלים, המאכלים, המחסה משטפונות, ומיובש העונות.
והמדבר - חופש מוחלט ללא אחריות - נעשה לו לאדם הפקרות.
ובני חושך גוברים על בני אור, ואין דין ואין דיין, ואדם לאדם זאב.

בכל דור ודור חייב אדם לבחור.
ורק בעת בחירה מגלה אדם את חרותו.
וכאז, בין כל הררי שממון,
בוחר לו אדם את הר-סיני שלו, ושם מעצב תורתו, וידבוק בה.
היא הנותנת לו כח ולב, מאור בחשיכה וסיבה להשכים עם שחר ולהתרצות עם ליל.
ואני אומר, בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
ובכל יום לנתץ מזבחותיו של אמש,
ובכל יום לברוח אל המדבר,
ובכל יום לבנות לו בית ותורה של מחר,
ובבטחה להלך בדרכו.

הבן הרשע כמורד במציאות / בר בורכוב

*כוונתי לארבעת הבנים: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. דפדפו בהגדה לילדים ותמצאו בה תמונה מסורתית ישנה של ארבעת הטיפוסים: החכם המנופח ברצינותו, הטפשים התמימים הם דווקא נפשות שליווֹת ושקטות, בדיוק כיאה ליהודי לפי חכמת חכמינו; אבל ה"רשע", ברומח, במגן ובצינה שלו, השמח בחיים, הנועז, - מה לו ולחברוּתא זו? הוא אינו רוצה במתנת-חסד של חירות, שהוענקה לשעה, עוררה את רוחנו, וכבר ניטלה מאתנו. הוא, עז-הפנים, שואל: לכם ולא לי, לכם העניקו את החירות אך לא לי, מה לי ולזה? אנוכי אכבוש לי לבדי את חירותי, אין אני רוצה כי יעניקוה לי כמתנת-חסד*... *ההגדה מצווה על האב להקהות את שיניו של בנו הסורר ומורה; החירות שניתנה לנו, כך הורונו החכמים, היא לנו ולא לו, הוא לא היה זוכה ליהנות מחירות זו. חכמינו הטילו חרם על הרשע, הם מחרימים אותו, יש לעוקרו מן הרחוב היהודי*. *כל ההגדות השונות האלה מחרימות את ה"רשע", משתדלות להקהות את שיניו של החצוף השואף לחירות משלו, אשר בפנימיותו הוא גאה ועצמאי ולפיכך אינו רוצה במתנה. והנה כל הגדות אלו, למן השחורה והצהובה ועד להגדה האדומה הקיצונית, כולן כאחת מעריכות הרבה יותר את עם-הארץ, את שאינו יודע לשאול, מאשר את הרשע.

אולם אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה...

האבן שהכול מאסו בה סופה שתהיה ליסוד האמיתי. היסוד לבניין החדש החפשי של החיים היהודיים יונח דווקא בידי אותם "רשעים"* *אותם חפצי-החיים, הרוצים לרכוש לעצמם את חירותם במו ידיהם ואינם רוצים להשלים עם חירות שהוענקה כמתנת חסד, - הם ורק הם ישימו קץ לסתירה של עבדות בתוך חירות. 

חסל סדר פסח / שירן בן יעקב

פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר

פֶּסַח צא - וּלְמַד

פֶּסַח בּוֹא - וְדַע.

וְיָדַעְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲבָדִים

וביערנו אֶת הַגּוֹלָה מֵעָלֵינוּ

וְסִפַּרְנוּ כֹּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה

וְכָעֵת משקַלּוּ הַמַּיִם

אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּהוּ אָבִיב תִּקּוּן הָעוֹלָם

זֶהוּ אביבו שֶׁל הָאָדָם המתחדש כֹּל שָׁנָה

זוֹהִי שיבתה שֶׁל הַיּוֹנָה

כבר שנים שאנחנו חוגגים אצל הורי, וסובלים בשקט את הטקס המתיש והמשעמם הזה. קוראים את ההגדה ואף אחד (חוץ ממני ומלילי) לא מבין כלום, וכולם, חוץ מאימא שלי, מזייפים בחד גדיא ובדיינו, אבל השנה היה שינוי מסעיר, דודה שלי הזמינה אותנו לעשות אצלה את הסדר כי הבעל של הבת הצעירה שלה, הבת דודה שלי, תהיה לבד בסדר, מפני שבעלה החוזר בתשובה מאושפז בבית חולים לחולי נפש עקב התחרפנות טרמינלית.

הבחור הזה שכיום התברר לנו שהיה על תרופות פסיכיאטריות מזה שנים הלך והתחרד בשנים האחרונות ובמקביל גם הלך והשתגע ומרוב אמונה באלוהים הפסיק לקחת תרופות.

המצב הגיע למשבר כשהעירו לו בעבודה שיש גבול לכל דבר ולא מקובל לעשות הפסקה פרטית לתפילת מנחה. הוא נעלב מאוד והתפטר, מתעלם ברוב נוחיות מהמשכנתא הכבדה שהם התחייבו אליה לא מזמן.

מאז התפטרותו המצב הלך מדחי אל דחי, הוא התפרץ וצעק בבית, מירר את חייה של בת דודתי המסכנה שנשארה חילונית על אפו ועל חמתו, ובסוף נכנס למכונית המשפחתית, נסע במהירות וניסה להתאבד בתאונה.

הוא לא הצליח. אפילו לא נפצע, רק המכונית נפגעה. אחרי שהיא נכנסה למוסך הוא ברח להוריו, ואחיו ואבא שלו שכנעו אותו ללכת למיון, ומשם הוא נשלח מיד לטירה, והוא יישאר שם עוד זמן רב כנראה.

גם הבעל של הבת דודה השנייה במצב לא טוב, לא בגללו, הוא בחור טוב, אלא בגלל ההורים שלו שמצבם הבריאותי החמיר מאוד. האבא חולה באלצהיימר, והאימא גוססת מסרטן לא עלינו.

גם לנו הייתה החבילה שלנו בגלל עוגי שבחר לחגוג עם המשפחה של אימו הביולוגית בדרום הארץ.

כל הצרות וכאבי הלב עוררו בנו רצון להתכנס יחד ולשאוב עידוד זה מזה. הדודה היא בשלנית מעולה, ובעזרתה של אימא שלי, בשלנית דגולה גם היא, הצד הקולינרי של הסדר היה מכוסה.

נשארה רק ההגדה שתמיד הורסת לי את שמחת החג, לתימהוני לילי הגדילה ראש והציעה לנהל סדר פסח אלטרנטיבי ברוח עדות הנוער העובד והלומד השמאלני והחילוני לתפארת.

היא ליקטה קטעים מכל מיני הגדות קיבוציות, שלבה עם הקטעים החביבים עליה בהגדה, ובליל הסדר התיישבה מלא קוטן קומתה העדינה בראש השולחן, התעלמה מהבלונדיניות הזוהרת שלה, וניהלה את הסדר בשום שכל וביד רמה.

הבן הצעיר של הבת דודה (ילד שמנמן בן 11) שעד ליום זה חגג סדר פסח כהלכתו על פי כל כללי הטקס היהודי ניסה למחות על ההשתלטות הנשית המפתיעה על סדר פסח (שנוהל עד היום על ידי אביו הדתי), קיבל בתמורה מנה גדושה של הטפת מוסר פמיניסטית לוהטת ונאלם דום.

את סדר הפסח הזה הילד לא ישכח אף פעם.

היה קצר ומעניין ובלי מילה אחת בארמית, הכל בעברית תקינה ומובנת לכל נפש.

דיברנו בעיקר על חירות ומשמעות החופש בימינו והיה מרתק, שמח ואקטואלי בצורה מרעננת מאוד.

אחר כך נשארנו עוד זמן רב מסובים סביב השולחן, אכלנו ושתינו, שוחחנו על דא ועל הא ונהנינו מאוד פשוט להיות יחד.

אחרי שצץרץ לקח את הילדים לחדר השני ושעשע אותם בלהטוטי קלפים הרגשנו עוד יותר חופשיים ודיברנו על הכל - על ההורים החולים, על הבעל המשוגע, וגם על המכונית המסכנה של הבת דודה.

התברר לי שהמכונית שהייתה כמעט טוטאל לוס נשלחה למוסך ותוקנה בהצלחה, אבל איכשהו הצליח אחד מפרחי המוסכניקים לקחת אותה לסיבוב ולעשות בה עוד תאונה, והפעם, אבוי, היא במצב עוד יותר גרוע.

"זה רק פח." אמרו הבנות דודה וצחקו, "העיקר שאף אחד לא מת."

מה שנכון נכון.

וככה, למרות כל הבעיות, הצרות והאנחות חגגנו כי היינו יחד, כי היה לנו נעים להסב כולנו סביב שולחן אחד. בסדר הזה הרגשנו כמו משפחה אחת מאוחדת ואוהבת, תמכנו זה בזה ועודדנו אחד את השני והרגשנו חופשיים ושמחים.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שנהניתי מפסח. 

כבר שנים אני משמיצה את פסח ומספרת כל פעם מחדש כמה אני לא אוהבת את החג הזה שמשעבד נשים, ומתיר לכל הסובלים מהפרעות אכילה לחגוג, ולהאכיל בכשר לפסח אפילו פרות חפות מפשע.

החג הזה הוא גם חגם של כל האובססיבים. כל אנשי ה-  OCD יכולים להתפרע בו חופשי ולמרר את חייהם של אנשים שרק רוצים להגיע בשלום ליום העצמאות.

מתוך עיקרון אני דווקא לא מנקה בפסח וממתינה בתבונה עד שתיגמר הפריחה הזו שצובעת בצהוב כל משטח פנוי בבית, וגם בחוץ, ורק אז עושה ניקיון יסודי, אבל לאט ומתי שנוח לי, ולא בגלל שברדיו אומרים שההכנות לחג בעיצומן.

אגב, גם מי שאוהבת שהבית שלה נקי ומצוחצח לקראת החג, ולא אכפת לה לטרוח ולנקות ולבשל - ככה היא נכנסת לאווירת החג - חייבת להיזהר ולא להשתגע כדי שתגיע לשולחן הסדר בריאה ושלמה, ורצוי גם לא מותשת מעייפות.

הפרזה בכל דבר זה עניין לא רצוי ולפעמים מסוכן, רק אתמול נפלה אחת מהנשים שאני עובדת אתן מסולם והגיעה לבית חולים, והשכנה שלה סתם נפלה במטבח וסדקה את עצם הזנב.

לאלוהים פתרונית למה שתי אלמנות לא צעירות, ולא בריאות מנקות את הבית כמו מטורפות למרות שהן עושות את הפסח אצל הבנות שלהן?

גם הבחורה שאני עובדת אתה נכנסה לשגעת פסח וכל מה שהיא מסוגלת לחשוב עליו זה מה היא תבשל לפסח (היא מארחת השנה) וכמה דברים היא עוד צריכה להכין ולקנות ולעשות.

תרגיעו, זה רק ערב אחד בשנה, לא צריך להשתגע בגללו.

מרגיז אותי גם שכולם עושים קניות כמו מטורפים, כולה יום אחד של חג, אף אחד לא הטיל עלינו מצור, ולא עומדת לפרוץ מלחמה, אז תרגיעו עם הקניות המיותרות הללו, אתם לא אמורים לאכול יותר רק בגלל שזה פסח, למעשה מומלץ לאכול פחות, לא שמישהו מקשיב להמלצות שלי.

השנה הולך להיות לנו פסח במהדורה מצומצמת וקצת עצובה. בהתחלה עוגי הודיע לי שהוא עושה את החג אצל אימו הביולוגית, וכמה ימים אחר כך גילה שהוא החליט בעצם לעבור לגור איתה. הוא משתחרר היום, בערב הוא יגיע לקחת את הבגדים והחפצים שלו, ואת הלפטופ החדש שקנינו לו (בשותף עם הורי) והחדר שלו, שצבענו וסידרנו מחדש לכבוד חזרתו הביתה יישאר ריק.

איזה יום היה היום!

אני יודעת, אני כותבת את זה לעיתים קרובות מידי, אבל מה לעשות, יש ימים כל כך עמוסים שרק ככה אפשר לתאר אותם.

ימי שישי אצלי הם בדרך כלל לחוצים ועמוסים אבל היום זה היה יום מעיק ועמוס יותר מהרגיל. העומס התחיל עוד כמה ימים קודם כי השבוע רדינו את הרדייה הראשונה של האביב - דבש איקליפטוסים.

זה הדבש החביב עלי אם כי לצערי אף פעם לא הצלחנו להגיע לאיכות של הדבש שרדינו פעם מכוורת פראית ששכנה בארגז תחמושת באיזה בסיס נידח. אבא של ג'ינג'י (שהתחיל את שיגעון הכוורנות במשפחה והוריש אותו לג'ינג'י) מצא את הארגז הזה פעם, לפני שנים רבות כשהוא עוד היה אזרח עובד צהל ועבד בבינוי. חמי ז"ל היה נגר, עד היום יש לי רהיטים שהוא ניגר אצלנו, ובשבוע הבא אנחנו עושים אזכרה לזכרו. מאז פטירתו חלפו כבר שש שנים - איך שהזמן רץ.

הדבש שהוא הפיק מהכוורת הפראית ההיא היה בצבע ירקרק זהוב, ובעל טעם מופלא וארומה נהדרת. מעולם לא נתקלתי יותר בדבש כזה. הדבש שרדינו לפני יומיים הוא טוב וטעים, אבל רחוק מדבש האיקליפטוסים המיתולוגי ההוא.

לא רדינו לבד, כבר לפני יומיים הגיע הבן דוד שלי (שמסתובב מובטל כבר כמה חודשים) לעבוד עם ג'ינג'י. הוא גר אצלנו בחדר של לילי ועובד בפרך תחת פיקודו של בעלי.

הם פינו את המחסן של המכון והכינו אותו לדיירת החדשה שכבר זמן רב ג'ינג'י זומם עליה – צנטריפוגה מודרנית של 24 מסגרות. ג'ינג'י רכש אותה ממישהו שחיסל את המכוורת שלו, ובנוסף הוא קנה גם מכונה לפתיחת מסגרות, מיכל לסינון דבש ומעל מאה ארגזים ישנים במצב זוועתי שצריך לשפץ.

היה צורך להזמין סבל עם משאית וגרר, להעמיס ולארגן את כל הכבודה. חלק מהציוד הם הכניסו למחסן וחלק הסיעו לנהרייה, למחסן אצל חמותי. המון עבודה וטרחה, ואם לא די בכך היום היה חם מאוד...

למרבה הצער במקום שצץרץ יעזור להם לעבוד הוא היה עסוק במשהו אחר, הביא את עוגי מבית החולים לביקור סוף שבוע בבית. התכנון היה שהוא יביא אותו בבוקר, ישאיר אותו בבית ויצטרף לג'ינג'י ולבן דוד, אבל משום מה החליט עוגי שהוא חייב לנסוע לנצרת להסתפר אצל חבר שלו.

כשמחיתי שזה לא מתאים, וזה לא יום טוב לנסיעות, אנחנו זקוקים לצץרץ במכון הוא הודיע שיסע לבד, באוטובוס.

למרות שמצבו השתפר מאוד, והוא צפוי להשתחרר בקרוב מהשיקום עדיין לא אהבתי את הרעיון שהוא יסתובב לבד באוטובוסים. הוא נעזר בקב, ולא לגמרי יציב על הרגלים, הרעיון שהוא יטייל בעצמו ברחבי הארץ ועוד בחום הזה הדאיג אותי, ולבסוף כשנואשתי לשכנע אותו לוותר על התספורת הסכמתי שצץרץ יסיע אותו.

ג'ינג'י רתח מכעס, אבל בסוף הם הסתדרו לבד בעזרת נהג המשאית, מכר ותיק מאוד שלנו שלמרות גילו המתקדם נשאר בריון ועזר מאוד. מזל גם שהייתה לנו מין מריצה למשאות ויחד הם הצליחו להעביר את כל הציוד למקומו ואחר כך נסעו לנהרייה והשאירו אותי לבד עם שלושה מיכלי דבש איקליפטוס שהיה צורך לארוז בקופסאות.

נתקעתי במכון לבד עם הדבש, בלי רכב וגם בלי נייד כי צץרץ החרים לי את הנייד –נגמר לו הטוקמן.

כשכבר כמעט גמרתי והם כבר היו בדרך אלי לאסוף אותי הופיעו פתאום אורחים סקרנים מאוד שרצו לדעת מה זה פה, ומה אני עושה? ושאלו המון שאלות על דבש וכוורות. בדרך כלל אני שמחה לענות ולהסביר, אבל הייתי עייפה ורעבה ובבית עוד חיכתה לי המון עבודה – פיצה להכין, פירה למעוך, וכביסה לתלות ושאר מלאכות...

מזל שהם הסכימו לצפות בסרט ההדרכה שחסך לי דיבורים.

סוף סוף הגיעו צץרץ ועוגי ובדיוק אז צצו במכון מכרים מאוד ותיקים שלנו שהיו פעם שכנים שלנו. הם זכרו את השניים כילדים קטנים מאוד, אבל הם עברו מהשכונה שלנו אחרי שהבן שלהם התאבד. חזרו מחופשה ומצאו אותו מת במיטה אחרי שירה לעצמו בראש, אחת החוויות הנוראיות ביותר שלי. מה היה עלי להגיד כשפתאום עוגי מופיע נשען על קב, מצולק ועם עין מזכוכית (בינתיים הזמנית, את הקבועה יתנו לו בחודש הבא)? הם שואלים מה קרה לו ואני נתקעת, נבוכה.

בסוף אמרתי שהוא נפצע בצבא והתחמקתי מתשובה ברורה, אני עושה את זה לעיתים קרובות מאוד. קשה לי לספר שהילד תקע לעצמו כדור בראש, איך אפשר לספר דבר כזה ועוד לאנשים שהבן שלהם עשה בדיוק אותו דבר והוא קבור עכשיו בבית קברות?

סוף סוף הם הלכו ונסענו הביתה. עוגי אכל את הפירה שהכנתי והביט בגעגועים בפיצה שאסור לו לאכול. הוא עדיין עם צינור בבטן ואסור לו לאכול דברים מוצקים, גם כשיחזור לגור בבית יהיה עליו לנסוע לטיפולים והשיקום ימשך עוד זמן רב. בינתיים הוא שמח להסתובב, לפגוש חברים, להיות בבית ולא בבית החולים.

מה יהיה איתו בעתיד רק אלוהים יודע.