הכל דבש

אתמול בצהרים עוגי התחיל להתלונן שהוא נחנק והוא מרגיש שיש לו בצקת בפה. החלטתי לא לקחת סיכון, התקשרתי ל - 2700* ואחרי המתנה ממושכת הגעתי לאיזה אח שהקשיב לבעיה ניסה לדבר עם עוגי שהצליח בקושי לפלוט כמה מילים ואישר לנו ללכת למיון.

נסענו וכרגיל לא הייתה חנייה ואני עם רגל כואבת ועוגי חנוק ומרייר... ממש לא חגיגיים.

במיון דווקא לא היה לחץ והכל הלך מהר מאוד, בעיקר אחרי שרופא מפה ולסת זיהה את עוגי מהאשפוז הקודם בחורף שעבר. עשו לו סי. טי. והוחלט שיש לו גוף זר שגורם לכל הכאבים וצריך אשפוז.

שמתי לב להפתעתי שכל הרופאים מסתובבים עם אי פון או משהו כזה ובעזרתו הם משוחחים זה עם זה וגם מצלמים ושולחים תמונות כדי להתייעץ אחד עם השני. יעיל מאוד.

ראינו על הדרך המון מקרים מפחידים וקשים יותר משלנו - בחורה אנורקטית מבהילה ברזונה, נערה שחטפה מכה חזקה בפנים וכנראה הייתה גם מפגרת אבל לא בטוח, אסיר שהיה מלווה בשני שוטרים שהתעסקו בעיקר אחד עם האי פון של השני מאשר בו, בחור אתיופי שנפל מאופנוע של מישהו והגיע עם חתך בסנטר....

המיון הוא עולם בפני עצמו, עם זמן משלו וחוקים אחרים והמון מסדרונות ארוכים שצריך לדעת איך להתמצא בהם, וכרגיל ברמב"ם אין אף פעם כסא גלגלים כשצריך אותו

חזרנו הביתה בתשע בערב, סחוטים לגמרי. ארזנו בשבילו תיק עם קצת חפצים והכי חשוב - המטען של הטלפון הנייד שלו - חיכינו עד שחברים שלו שהוא הזעיק באו לקחת את התיק ונסעו לבית החולים לבקר אותו (ממש יפה מצידם) והתמוטטנו במיטה.

הבוקר עוגי התקשר, סיפר שהבצקת נעלמה ומצבו טוב יותר אבל אין ברירה, הוא ינותח אבל רק ביום ראשון וביקש שאמסור ללוקה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. 

זאת אהבה

האמת, לא היה משהו. כשהילדים היו קטנים נהגנו לצאת אתם לרחוב הראשי של הקריה ולחגוג עם כולם. יש אצלנו מצעד מחולות, ובגן הציבורי, במרכז, יש אטרקציות לילדים. מתנפחים ענקיים שהילדים נורא אהבו, ומוזיקה רעשנית, ודוכני נקניקיות ומכונות למכירת שערות סבתא וכל מיני ממתקים מזיקים אחרים.

היינו קונים כל מיני שטויות כמו קשתות עם קרניים מנצנצות שהיו מתקלקלות אחרי חמש דקות, ודגלים מהבהבים, והיה קצף ומוזיקה והמון רעש וכולם חיכו בקוצר רוח לרגע השיא של החגיגה - הזיקוקים.

להישאר ער כדי לראות את הזיקוקים היה אתגר רציני לקטנים, ובדרך כלל לא הצלחנו חוץ מפעם אחת מוצלחת וממוזלת במיוחד. ראינו שהקטנים נרדמים בישיבה ונסענו הביתה, אבל מסביב, כי הכביש הראשי היה עדיין חסום ובעליה הביתה הצלחנו לצפות (בעיקר בזכות העובדה שהיינו במקום הנכון ברגע והנכון, ובגלל שהקריה שלנו ממוקמת על גבעות) בכל מופע הזיקוקים בכל הדרו, אבל בלי לשמוע כמעט את הרעש שהם עושים, וכל זה כשאנחנו יושבים בנוחיות במכונית בלי שאף אחד יסתיר – היה מושלם!

אחר כך הילדים גדלו ויצאו לבד ואנחנו נשארנו באנחת רווחה בבית, לצפות לבד בטקס של יום העצמאות בטלוויזיה. הבית שלנו שוכן במורד גבעה ומהזיקוקים אנחנו יכולים לראות רק הבהוב קטן ולשמוע רעש עמום.

מילא, לא הפסד גדול, אחרי מלחמת לבנון השנייה עבר לי לגמרי מזיקוקים.

בשלוש השנים האחרונות צץרץ היה אחראי על נבחרת הילדים של הכדור מים שתמיד השתתפה במצעד המחולות ולהפתעת כולם, בעיקר שלי, הוא לקח את התפקיד ברצינות גדולה והתנהג בצורה אחראית ובוגרת וזכה למחמאות, ואפילו קיבל מכתב תודה ממארגנת המצעד שהיא גם שכנה שלנו, וכל פעם שאנחנו נפגשות בסופר היא שואלת לשלומו ומחמיאה לו בחום.

השנה הוא כמובן לא יכול היה להשתתף במצעד כי הוא בבסיס. לילי נמצאת כמו תמיד בקומונה שלה, חוגגת עם החניכים שלה, ועוגי שתמיד הקפיד לחגוג כל הלילה עם חבריו לא יצא השנה לשום מקום כי הוא חולה ומרגיש נורא, ואנחנו כרגיל, בבית, צופים בטקס בטלוויזיה.

ועכשיו עדכון בריאות - עוגי המסכן סובל מזה כמה ימים מכאבים בלשון, נא לא לצחוק, זה מאוד לא נעים והוא ממש סובל. רופא המשפחה נתן לנו תרופות שלא עזרו והפנייה לרופא אף אוזן גרון. סידרתי לו תור לעוד שבועיים אבל עוגי סבל מידי ואחרי יומיים הכריז שהוא ימות אם יצטרך לחכות כל כך הרבה זמן והוא מבקש שניקח אותו למיון.

בדיוק אז ג'ינג'י היה אצל אימא שלו ואני סבלתי מכאבים עזים ברגל וידעתי שלא אצליח לנהוג עד רמב"ם. למזלי הצלחתי להקדים בניסי ניסים ובתחנונים את התור שלו לרופאת האף אוזן גרון, וחבר טוב שלו שהוא גם שכן שלנו לקח את המכונית שלי והסיע אותו לרופאה ששלחה אותו מיד למיון.

החבר שלו, שיהיה בריא, הסיע אותו למיון וחיכה איתו בסבלנות עד שבדקו אותו ונתנו לו תור למרפאות חוץ לרופא פה ולסת. נתנו גם משהו נגד כאב אבל זה פשוט לא עזר, כואב לו נורא ושום דבר לא מרגיע את הכאב.

בינתיים ג'ינג'י חזר ובבוקר נסע עם עוגי למרפאות חוץ ואז גילו סוף סוף מה הבעיה שלו, בגלל שאין לו בלוטות לימפה בצד שמאל הוא רגיש יותר לזיהומים והכאב נובע מבלוטת רוק שנעשתה דלקתית. הוא קיבל אנטיביוטיקה שחייבים לאכול לפני שלוקחים אותה ונשלח הביתה. הבעיה שהוא לא יכול לאכול כלום, בקושי לשתות. למזלנו הוא נורא אוהב מילקי ויש את הגביעים הקטנים האלה לילדים שאותם הוא מצליח, בקשיים גדולים, לגמור.

אנחנו מקווים שהוא יתגבר ויבריא ויפסיק לסבול. בינתיים זה לא קל, קשה לו לדבר והוא סובל נורא ולעבודה החדשה הוא כמובן לא הלך כבר יומיים. אני מקווה שהם לא יפטרו אותו, אבל גם אם כן, כפרה, העיקר שיבריא.

החלטתי להוציא מתוק מעז ואמרתי לו שלדעתי העובדה שהוא מעשן (לצערי הוא מעשן עוד מהתיכון) רק החמירה את המצב, ויש סיכוי שאם הוא לא היה מעשן הוא לא היה סובל מהבעיה הזו, ובכלל, הוא צריך להתחיל לטפל בעצמו טוב יותר - לא לשתות אלכוהול במסיבות, ולא לאכול בדוכני שווארמה מחוץ לבית כמו שהוא אוהב, כי המערכת החיסונית שלו היא לא כמו של כולם, היא רגישה וצריך להיזהר איתה.

עוגי שתק כי קשה לו לדבר אבל אני מקווה שמה שאמרתי חלחל והשפיע.

לוקה מנסה לנחם את עוגי ולגלות אמפטיה והשתתפות בצערו ועושה את זה בלי הטפות מוסר מייגעות

המון זמן לא עדכנתי, אין לי כוח ואין לי סבלנות ואני לא מרוכזת מספיק לשבת ולכתוב. אני לא יכולה להתלונן שאין לי זמן כי זה בערך הדבר היחיד שיש לי ממנו בשפע (חוץ מעודף משקל), אבל כנראה שזה לא מספיק.

מצב הגב שלי משתפר והולך אם כי אני חייבת להיזהר מאוד, לא להרים, ולא להתאמץ, ולעשות מידי פעם מתיחות והפסקות מנוחה והכי חשוב, לא להתעצבן.

כל התרופות והבדיקות הועילו לי כמו כוסות רוח למת. יכולתי באותה מידה סתם לשכב במיטה ולבהות בתקרה, ועכשיו בגלל הביקור המיותר במיון אני גם מסובכת עם קופת חולים.

אני לא רוצה לשלם להם את כל הסכום שהם דורשים על הביקור במיון, ולכן אני צריכה להילחם בהם - מעייף ומתיש ונורא מרגיז... עד שהגעתי למחלקת טיפול בלקוחות שלהם ועד ששלחתי פקס ועד שקיבלתי תשובה שזה ייקח שבועיים עד שהם יענו ויחליטו... הכל הולך לאט, בעצבים ובקשיים.

היחידים שהפתיעו לטובה זו מחלקת הרנטגן ששלחו בזריזות את הדיסק של עוגי שרופא המשפחה רוצה לתת לרופא אף אוזן גרון כדי לראות מה קורה איתו.

כל כך נמאס לי לטפל בבעיות רפואיות ובירוקרטיות... רק המחשבה עליהן גורמת לאישיאס שלי לצעוק חמס.

יש גם דברים טובים, עוגי התחיל לעבוד בארומה כעוזר טבח. סוף סוף הוא מנהל סדר יום נורמאלי ולא ישן כל היום, ואני מקווה שהוא יחזיק שם מעמד לפחות עד שיתחיל הקורס שלו בבישול שבינתיים נדחה למועד לא ידוע.

צץרץ משרת עכשיו בצפון, קצת יותר קרוב לבית, אבל יוצא רק פעם בשלושה שבועות לארבע ימים שבהם כל הבית על גלגלים, הדלק נשפך כמים והבלגן חוגג, ואחר כך הוא שוב נעלם ונעשה שוב שקט.

לוקה עושה לנו הכי הרבה נחת, כלבה נהדרת, טובה ונחמדה. שכרנו מאלפת כלבים בשבילה והיא ועוגי שוקדים פעם בשבוע על האילוף שלה. מעצמה, בלי שום התערבות שלנו, היא עברה לישון בחוץ, במלונה שלה, והיא מתנהגת ממש נהדר. הפסיקה לכרסם רהיטים ולרבוץ על הספות בבית, וגם את הצרכים שלה היא עושה רק בחוץ.

על פי פקודת הרופא אני בדיאטה כבר מעל שבוע, להפתעתי הפעם זה קל מאוד ואני מצליחה לוותר בלי בעיות על עוגיות עם הקפה, ואוכלת פריכיות אורז במקום לחמניות, וירקות במקום בורקס.

אתמול מלאו לאבא שלי 79 שנים. לרוע מזלו יום ההולדת שלו נופל לעיתים קרובות על תאריך לא מוצלח, יום הזיכרון או יום השואה, או משהו באמצע. השנה הוא חגג ביום השואה ודחינו את המסיבה הצנועה מאוד שאנחנו עושים לו ליום שישי.

קשה לי לתפוס שהוא כמעט בן שמונים. תמיד תפסתי את הורי כאנשים צעירים ונמרצים ואני נדהמת כל פעם מחדש כשאני קולטת שהם מבוגרים כל כך, אם כי הם עדיין נמרצים ובריאים יחסית לגילם, הרבה יותר ממני, זה בטוח.

אולי אני באיזה משבר גיל העמידה? גיליתי לצערי שלאחרונה אני הרבה פחות נלהבת ונמרצת מכפי שהייתי. משום מה אני מוצאת מעט מאוד עניין וחשק בדברים שפעם שמחו אותי ושום דבר לא מרגש אותי יותר.

אין לי סבלנות לקרוא ספרים, וגם האינטרנט התחיל לשעמם אותי, נמאס לי אפילו לבדוק בלוגים שבדרך כלל קראתי בלהיטות. אני מתנהלת כרגיל אבל רק מתוך הרגל, לא כי זה באמת מעניין אותי.

בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. אני מרגישה כאילו הגעתי למין מישור שטוח ואפרורי שאין בו פסגות או עמקים, וזה אפילו לא ממש מדאיג אותי, סתם משעמם.

אמבטיה ללוקה

את היום הראשון של חול המועד ביליתי במיון. הייתה לי הפניה מרופא המשפחה אבל הוא שכח להגיד לי שהיא תקפה רק ליממה אחת ומי שבא אחר כך צריך לשלם מעל 700 ₪ דמי טיפול במיון.

טיפלו בי יפה מאוד אבל נדמה לי שהתשלום הוא קצת גבוה מידי.

המיון בבית חולים כרמל שופץ לא מכבר והיה שם יפה מאוד ומסודר. לא חיכינו יותר מידי זמן וטיפל בי אח חביב אחד בשם מחמוד שהיה סימפטי ויעיל מאוד.

גם האורטופד היה נחמד, בדק אותי, ביקש שאעמוד על קצות האצבעות ועל העקבים, הודיע לי במבטא רוסי דשן שהמצב שלי קל עד בינוני ואין טעם לעשות צילום כי בגילי לכולם יש שינויים בעמוד השדרה, וברור שהם לא הסיבה לכאבים שלי, זו סתם דלקת עקשנית בעצב הסיאטיקה (אישיאס נו...) וזה יעבור בסוף, צריך כדורים נגד דלקת, מנוחה וחימום.

אבל אני כבר נחה ובולעת כדורים ומחממת יותר משבועיים! נזעקתי במר נפשי.

שבועיים זה כלום, לפעמים זה לוקח חודש ואפילו יותר. הודיע לי הרופא בטוב לב. ואחר כך הרחיב וסיפר שרופא המשפחה שלי הוא רופא מצוין ויש לי מזל שהוא הרופא שלי.

כששאלתי למה הוא לא אומר לי שעלי לרזות כמו שמתעקשים להגיד לי כל שאר הרופאים הוא השפיל מבט עצוב אל הכרס שלו, שמגמדת את שלי.

נו... איך אני יכול להגיד דבר כזה? אמר בחיוך וקנה את ליבי.

כדי לתת לי הרגשה טובה יותר הוא הסכים שאקבל זריקת וולטרן עם אסיול. רק כשבאתי הביתה גיליתי שאסיול זה תרופה להרגעה שדומה מאוד לואליום.

עלי זה לא עבד, המשיך לכאוב.

אחר כך נסענו הביתה דרך שמורת הכרמל ועצרנו לאכול במסעדה בעוספיה. בעונה הזו הכרמל יפה ופורח בצורה מקסימה, היו המון פרחים שבילדותי קראו להם שושנת הכרמל וכל העצים השרופים עמדו בתוך שטיח ירוק ומלבלב.

חזרנו הביתה ומאז אני מנסה לנוח כמיטב יכולתי. זה היה קל יותר אם בני משפחתי היקרים היו מצייתים קצת יותר בזריזות להוראות שלי, ומנקים ומסדרים את הבית בקצת יותר חשק ויעילות.

אתמול אפילו נסעתי למכון לפתוח אותו וברחתי מהר הביתה כי היה שם ריח נוראי של ביוב פתוח בגלל בעיה בביוב הציבורי.

הודעתי למזכירות ולמרבה הפלא הם טיפלו בעניין עוד באותו יום. בגלל בקשה של קליינט חזרתי לשם (הפעם לילי נהגה) וגיליתי שחוץ מריח וקצת רטיבות העניין נפתר. מזל שלילי עזרה לי כי בשלב הזה אפילו לשבת סתם על כיסא היה לי קשה.

בעצם אסור לי לשבת מול המחשב אבל קשה לי להתאפק, הנה, סיימתי ואני חוזרת למיטה. 

לפרח קוראים מסתבר לוטם שעיר וגם דבורים אוהבות אותו

השנה אני כנראה אעשה את הסדר בבית, במיטה, רק אני וכרית החימום שלי. שנים קיטרתי על ליל הסדר המעצבן ועל הריטואל המעיק של ניקיון ובישולים לחג.

חלמתי להיפטר מהעול הזה והשנה הגשמתי את החלום אבל באיזה מחיר ) :

בשבועות האחרונים למדתי המון על כדורים נגד כאבים וסוגים שונים של כאבי גב, גיליתי עד לאן בדיוק מגיע סף הכאב שלי ועד כמה אני משועבדת למסורת ומוטרדת מבלגן ומלכלוך.

אז כן, יש לי סף כאב גבוה מאוד ואני מוכנה לחצות אותו שוב ושוב רק כדי לא לראות סביבי בלגן ולכלוך. אולי אם הייתי קצת יותר אדישה לאבק מצבי היה משתפר מהר יותר.

למדתי לחלק את הכוחות שלי בצורה הגיונית יותר ולפעול לפי סדר עדיפויות. היה לי קשה להחליט מה חשוב יותר, לפרסם עוד פוסט או לשאוב את השערות של הכלבה מהרצפה. מה שלא החלטתי הרגשתי מתוסכלת.

ועוד דבר טוב אחד שיצא מכאב הגב הארור הזה, גיליתי שהחבר החדש של לילי הוא בחור חרוץ שמיטיב לשטוף רצפות ולבשל. אני מקווה שאזכה לפגוש את אימו יום אחד ולשאול אותה איך היא הצליחה ללמד את הילד להיות עקר בית חרוץ כזה. במחשבה שנייה אולי כדאי לי גם לשאול את לילי איך היא שכנעה את הבחור לבוא אלינו לביקור ולעזור בניקיון במקום לצאת לבלות? אני אף פעם לא הצלחתי לעשות דבר כזה עם אף אחד מהגברים שהכרתי.

מאחלת לכולם חג שמח וכשר, טעים ונעים, ותשמרו על הגב שלכם, עוד תצטרכו אותו בעתיד.

כתבתי את הפוסט הזה בשביל הנושא החם אבל בגלל תקלה במערכת אני לא מצליחה לשייך אותו לשם, מילא, עוד תקלה אחת בחיי כבר לא תשנה הרבה.