הכל דבש

סוף סוף (אחרי שהתלוננו במשרד מבקר המדינה על הסחבת של משרד הביטחון) קיבלנו מהם הודעה שעוגי לא יקבל מעמד של נכה צה"ל ואם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להגיש ערעור בארבע העתקים תוך שלושים יום.

מבחינתי אפשר היה להשאיר את משרד הביטחון מאחורינו ולהתחיל לקדם את העניינים דרך ביטוח לאומי ועל הדרך להכניס לתביעת הנכות גם את הבעיות האחרות של עוגי, אלו שהוא בא אתם מהבית.

הוא דיסלקטי ולקוי למידה ויש לו כל מיני בעיות של ריכוז וזיכרון שממררות את חייו מאז ילדותו. מסתבר שזה נחשב לנכות ואפשר לבקש עזרה מביטוח לאומי, איזה יופי!

לצערי ג'ינג'י רואה את הדברים אחרת ומתעקש להמשיך להילחם במשרד הביטחון למרות שזה יהיה עניין יקר להחריד, גם בכסף וגם באנרגיות. משרד הביטחון אוהב לגרור את התובעים אותו לאורך שנים, להתיש אותם ולבזבז את זמנם ומרצם. גם ביטוח לאומי כזה אבל הוא פחות גרוע, ובעוד שביטוח לאומי מטפל באדם בלי קשר לסיבות הנכות שלו משרד הביטחון לא יפצה אותך על בעיות שהבאת מהבית ולא לקית בהן בגלל השירות.

היינו כבר אצל שני עורכי דין, אחד שש לקרב כמו בעלי ומת להילחם במשרד הביטחון ולגרום להם לשלם, ועל הדרך גם להרוויח שכר טירחה נאה. השני פחות מתלהם וחושב שעדיף ללכת על בטוח ולבקש נכות מביטוח לאומי.

מחר נלך לעוד עורך דין, נראה מה יהיה לו להגיד בנדון.

אני יודעת רק דבר אחד, אני רוצה שלעוגי תהיה קצבה קטנה כדי שיהיה לו על מה לסמוך אם יאבד את מקום עבודתו. הוא עובד אמנם רק במשרה חלקית בגלל הלימודים, אבל גם את המשרות הצנועות האלה בשכר מינימום הוא מתקשה לשמור מפני שהוא איטי מידי ולא תמיד עומד בקצב של המטבח.

בגלל המגבלות הגופניות שלו הוא מתקשה לעבוד יותר משבע שמונה שעות ביום, והוא מתעייף מהר ומאבד ריכוז. אני חוששת שלעולם הוא לא יצליח להרוויח מספיק כדי להיות עצמאי כמו שהוא שואף. כל זמן שאנחנו בחיים תמיד יהיה לו על מי לסמוך, אבל מה יהיה בעוד עשרים או שלושים שנה? 

סוף שבוע גשום עם קשת בענן

ובמעבר חד לחלק נחמד יותר בחיים שלי – מסיבת יום ההולדת השמונים של אבא.

השנה נפל יום הולדתו על יום שישי וציון המאורע אימא ארגנה טיול לגלבוע, הזמינה את כל חבריו ומכריו והמשפחה ואוטובוס ומדריך ולטיול יצאנו.

היא לא העלתה כמובן בדעתה שפתאום החורף יחזור ויהיה גשם בדיוק ב 19 לאפריל אבל היה לנו מזל. הגשם ירד רק כשהיינו באוטובוס ברגע שיצאנו לצפות בנוף הגשם פסק. סיימנו את הטיול במסעדת 'סהרה' אחרי האוכל עברנו לפינת הקפה ובעודנו מסבים על ספות ומטיבים את ליבנו בעוגות ושתייה קמו האורחים אחד אחד וקראו ברכות שכתבו לאבא. גם אני כתבתי ברכה וגם אחי שלח מאמריקה ברכה מקסימה במייל שהדפסתי לאבא, ובנוסף גם התקשר בעיתוי מדויק כדי לברך אותו אישית.

החלק הזה של החגיגה היה מרגש כל כך עד שאחיו הצעיר של אבא כמעט בכה תוך כדי הקראת הברכה שלו. דיברו אנשים שלמדו איתו בבית ספר יסודי בפולניה וכאלה שהיו איתו בתיכון ושמרו על קשר חם כל השנים. אני באמת לא מכירה הרבה אנשים בני שמונים ששומרים על קשר חם עם חברי ילדות, אבל הורי הם משהו מיוחד.

היה באמת מקסים ושמח ובקיץ נטוס לפולין לביקור שורשים, אני רק מקווה שאני אצליח לעמוד בקצב של חתן יום ההולדת הנמרץ.

 הנוף מכתף שאול בגלבוע

חווה אלברשטיין שרה על הדור של ההורים שלה, אלה שאוהבים את המדינה בשקט. ג'ינג'י ואני, גם אנחנו שייכים לסוג הזה של אנשים.

אנחנו אוהבים את המדינה מאוד, ואם אנחנו מטיחים בה ביקורת זו תוכחת אוהב מאוכזב. יש הרבה מה להגיד בגנות מדינת ישראל, ובעיקר נגד מה שקורה בה בשנים האחרונות, אבל בשביל זה יש לנו את כל השנה, ביום העצמאות אנחנו מעדיפים לשבח אותה, להתגאות במה שכן טוב בה, ולשמוח שיש לנו מדינה.

נוצרה אצלנו מין מסורת שבשבוע של יום העצמאות אנחנו רודים דבש. לפעמים זה יום קודם לפעמים יום אחר כך, ולפעמים, כמו היום, ביום העצמאות עצמו.

השנה, בגלל מזג האוויר המשונה שהיה החורף, יש לנו די מעט דבש מפריחת האביב, אבל החלטנו בכל זאת לרדות. בגלל הכמות הקטנה של המסגרות החליט ג'ינג'י לעבוד עם הצנטריפוגה הידנית הישנה שבה היינו רודים פעם, כשעוד גרנו ברכסים. היו לנו מעט כוורות אז, אבל הן עמדו ליד פרדס אשכוליות, והדבש שהיינו רודים היה בהיר מאוד, עם ארומה צורבת מעט של הדרים. אין יותר דבש כזה בארץ. במקום האשכוליות שתלו קוטג'ים ומהם אין דבש לצערי.

בכל זאת פתחנו את מרכז המבקרים, כמו שאנחנו עושים תמיד בחגים, ורדינו דבש. בגלל מזג האוויר הקריר חשבנו שלא יבוא אף אחד, ובאמת באו מעט מאוד אנשים והיה לנו זמן לרדות בשקט ולהקשיב לשירים היפים ברדיו. בצהרים הגיעה אימא אחת, דתייה עם שלושה ילדים קטנים וסקרנים, שהתלהבו מאוד לראות מה אנחנו עושים. הקרנו להם סרט ונתנו להם לטעום דבש ישר מהצנטריפוגה, ולפתוח מסגרות, וג'ינג'י אפילו עשה להם סיור בכוורת.

הם מאוד נהנו והודו לנו שוב ושוב, ואפילו קנו קצת דבש. מה שהיה הכי יפה זה שהיו תוכניות נהדרות ברדיו, ובגלל מיעוט האנשים יכולנו לשמוע בשקט את כל התוכנית שעשו לכבוד חיים חפר ז"ל. איזה שירים יפים הוא כתב, ואיזה מנגינות נהדרות כתבו לו. חבל שהיום כבר אין שירים כאלה, שאפשר לשמוע כל מילה וליהנות מהמוזיקה.

בערב ראינו תוכנית מקסימה על המכוניות שהיו פעם בארץ, נזכרתי בגעגוע במכונית הראשונה שאבא שלי קנה, קונטסה כחולה שמאוד אהבנו, ובפורד אריקה שהייתה לנו פעם... נחמד לשקוע קצת בנוסטלגיה ביום העצמאות, המדינה מתבגרת וגם אנחנו. לנו כבר יש לנו יותר עבר מעתיד, נקווה שלמדינה שלנו יש עוד עתיד מפואר לפניה.

אני כותבת את הפוסט הזה בעקבות הפוסט האחרון של טליק שנתן לי השראה לכתוב אחרי ימים רבים של שתיקה.

מאז שנכנסתי למערכת החינוך של מדינת ישראל נעשית מודעת לקיומם של ימי הזיכרון. כתלמידה לא הייתה לי ברירה, השתתפתי בטקסים כמו כולם, אבל כיום, כשאני מבוגרת ועצמאית, אני עושה מאמצים להתחמק מהעסק הזה. מעדיפה להיות בבית לבד בזמן הצפירה ולא, אני לא עומדת דום, לא מתחברת לקטע הזה. אם אני ברחוב או בין אנשים אני כמובן אתנהג כמו כולם, אבל ברשות היחיד שלי אני מעדיפה לא. אני גם לא מקשיבה לנאומים התפלים של הפוליטיקאים שלנו, ולא צופה בזיקוקים ובטח לא עושה מנגל ביום העצמאות. מעדיפה לראות בטלוויזיה או להקשיב ברדיו אנשים פשוטים כמוני שעברו את המלחמות ויש להם מה להגיד על מה שקרה להם ועל החברים שנהרגו סביבם, זה נוגע ומרגש הרבה יותר מטקסים.

עשיתי חשבון זריז והתברר לי שראיתי חמישים ימי זיכרון בימי חלדי. אני עוד זוכרת את עצמי כתלמידת בית ספר יסודי עומדת במגרש ההתעמלות במסדר מיוחד של יום הזיכרון. המקהלה הייתה שרה שיר עצוב, אחר כך היינו שומעים נאום ומקבלים מדבקות, ומשם פוסעים בטור ארוך, זוגות זוגות של ילדים לבושים חולצות לבנות עושים את דרכם עד לאנדרטה במרכז הקריה. היינו מניחים זר, עומדים בצפירה, לפעמים שומעים עוד נאום, ואחר כך חוזרים לבית הספר עם פרצופים רציניים שהסתירו בלי יותר מידי הצלחה את העובדה שכולם תכננו איך יבלו הערב בחגיגות יום העצמאות.

גם בתיכון היו טקסים ונאומים וזרים וכולם עמדו כמובן יחד בצפירה, ולמרות ששמעתי לפחות חמישים נאומים כאלה אם לא יותר אני לא זוכרת מה נאמר באף אחד מהם. כל המליצות והמילים היפות חלפו מעל לראשי ולא נגעו כהוא זה בליבי.

מתי אני כן מתייחדת עם זכר הנופלים שאחדים מהם הכרתי אישית? בשקט, בבית, מסתכלת על ערוץ 33 שמקרין את שמותיהם ואת תאריך נפילתם, מקשיבה לשירים היפים שמתלווים לרשימה האינסופית של השמות וזוכרת את אילנה סטופ שקראנו לה סטופי, בלונדינית יפת תואר ושמחה שנהרגה בתאונת דרכים שנה אחרי הגיוס, ואת דוב המצחיק ורחב הגרם שתמיד חייך אלי חיוך מקסים ואם לא היה נהרג לפני שקרה משהו ביני לבינו אולי כל מהלך חיי היה משנה כיוון...

אני נזכרת שוב במלחמות שלי – מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, הראשונה שעברתי כאישה צעירה שחרדה לבעלה הטרי והשנייה שבה כבר הייתי אם לילדים. ומה עם מלחמת קדש? המלחמה שנולדתי בעיצומה וכמובן לא זכרתי. רק הרבה שנים אחר כך הכרתי את מישקה שאחיו הגדול נהרג באותה מלחמה. תמונה שלו בשחור לבן הייתה תלויה על הקיר אצלם בסלון, ותמיד הרגשתי מבוכה במחיצת הוריו העצובים והשתקנים.

גם השנה הקפדתי להיות בבית בשעה אחת עשרה, לא עמדתי דום אבל אני כותבת את הפוסט הזה לצלילי השיר אליפלט ובערוץ 33 הגיעו כבר לשנת 1994 מעניין לדעת מה יעשו בעוד עשרים ושלושים שנה כשהיו יותר שמות מזמן? יאריכו את יום הזיכרון?