הכל דבש

אתמול עוגי עבר דירה והיום נסעתי למרכז כדי לקנות לו מספר דברים שחסרו לו. גם אני הייתי זקוקה לכמה דברים, דיו למדפסת למשל וגם נורות חדשות. עברתי בשלוש חנויות שבמקרה נמצאות סמוכות זו לזו ובכל אחת רכשתי דברים. קניתי מחסנית דיו כפולה למדפסת שלי וקניתי אטבים ופח אשפה חדש עם
מכסה במטרה לתת לעוגי את הפח הישן נטול המכסה שלנו, וכך למנוע מטופי הזללן לחטט בפח ולפזר את תוכנו במטבח. קניתי גם מטאטא חדש לחמותי ובדחף של הרגע האחרון קניתי שעון מעורר גדול מפח כמו השעונים של פעם.

חזרתי לרכב שלי עמוסת שקיות ושקיקים ופח מתכת כבד ואדום ומטאטא אדום גם הוא. עמסתי את כל הכבודה למכונית, נסעתי הביתה, פיזרתי את מה שקניתי וארזתי לעוגי את מה שרציתי להביא לו ואחר כך נסעתי אליו. הוא סידר הכל יפה מאוד ושמח במה שהבאתי לו וביקש שאשכפל לו מפתח כי איכשהו - אין לי מושג איך - אחד משני המפתחות שהיו לו התעקם. לא ברור איך הוא עיקם מפתח מתכת, אבל עובדה!

נסעתי לחנות שמשכפלים בה מפתחות ושמחתי לגלות שהמוכר קנה מכונה חדשה שמאפשרת לו לשכפל גם מפתח עם קוד. יש מעט מקומות שמשכפלים מפתחות מסוג זה ורציתי מאוד לשכפל את המפתח לבית שלנו (יש לנו רק שלושה וזה לא מספיק).

מפה לשם התרוצצתי המון והזעתי נורא וגם התעייפתי ורק כשחזרתי הביתה גיליתי שאני לא מוצאת את הדיו למדפסת. טלפון זריז לעוגי גילה לי שהיא לא אצלו ושהשעון שקניתי לו נעלם גם הוא, ובעצם אני לא זוכרת שראיתי אותם כשפרקתי את כל הקניות שלי בבית. 

למרות החום והעייפות נסעתי שוב למרכז ועברתי בין החנויות בהן עשיתי קניות וכולם אמנם זכרו אותי היטב אבל אף אחד מהם לא מצא שקית עם דיו למדפסת ושעון מעורר.

אין לי מושג איך הדברים האלה נעלמו בדרך פלא. המרחק מהחנות למכונית שלי היה בערך מאה מטר, אולי פחות, הכל הגיע בשלום חוץ משני פריטים, איך זה קרה?

אין לי מושג.

חיפשתי במכונית ובבית עברתי חדר חדר והצצתי אפילו במקפיא אך לשווא. ההסבר היחיד הוא שהנחתי את השקית עם השעון והדיו על המכונית ומרוב עומס של שקיות ופרטים שכחתי אותה שם, נסעתי והיא נשמטה לכביש ונעלמה. נשמע קצת לא הגיוני אבל אין לי אף הסבר אחר. שונאת שנעלמים לי דברים, זה מעצבן ומרגיז ויש גם את ההפסד הכספי של 220 ₪ והכי מטריד, איך יכול להיות שחפצים פשוט מתפוגגים באוויר?

וכדי לא לסיים את הפוסט עם טעם רע בפה – אחרי הצהרים הלכתי כרגיל לטיול עם הכלבים וגיליתי לשמחתי שהחלה עונת החתונות. זה קורה כל אביב ונמשך לאורך כל הקיץ. כל אחר צהרים מגיעים לגן הלאומי בית שערים זוגות של חתנים וכלות מלווים בצלם ובעוזר צלם, ולפעמים גם בשושבינות ובאימהות נרגשות, ומצטלמים על רקע העתיקות. רובם מדברים ערבית ועל פי התלבושת החשופה למדי של הכלות אני מניחה שהם ערבים נוצרים, או שאולי לא?

לא יודעת, אבל אני נהנית לצפות בתצוגת אופנה של כלות ושושבינות.

למרות הרצון להיות מיוחדים ומקוריים כולם עושים אותו דבר - החתנים בדרך כלל קופצים לגובה בעוד הצלם משתדל לתפוס אותם בעזרת הפלש באוויר, כלות ספורטיביות מצטרפות לפעמים, אם כי רובן מעדיפות לעמוד בשקט, עטופות במפלי תחרה, ולהראות ענוגות ובתוליות. חלקן אפילו מצליחות.

היום הייתה אינפלציה של כלות - שלוש כלות שהצטלמו כל אחת בפינה אחת של בית שערים, וכשהלכתי כי ראיתי שהכלבים מעוררים קצת עצבנות באחד הצלמים, הופיעה עוד כלה. גם המכוניות של הזוגות המתחתנים הן מחזה נהדר. כל זוג מקשט את המכונית על פי טעמו בפרחים ובסרטי סאטן מבריקים והיום ראיתי פולקסוואגן חיפושית לבנה שבנוסף לכל הקישוטים העמידו עליה בובות חתן כלה נחמדים ומאוהבים.

חבל שרוב הזוגות נבהלים מהכלבים אם כי יש כאלה שדווקא אוהבים כלבים, וזכור לטוב זוג רוסי אחד של חתן כלה לא כל כך צעירים אבל נחמדים מאוד ששכחו את הצלם והתחילו ללטף את טופי בהתלהבות שנרגעה רק כשהוא ניסה לאכול את הפרחים של הכלה.

עבדנו מאוד מאוד קשה בחג, אני די מותשת ואתמול כשחזרתי הביתה נרדמתי ברמזור. עמדתי באדום ועצמתי רק לרגע עיניים וכשפקחתי אותן הרמזור כבר התחלף והמכונית שעמדה לפני כבר נסעה לדרכה, מזל שאף אחד לא עמד מאחוריי.

מזועזעת כולי נסעתי הביתה בזהירות, הודעתי שאני הולכת לישון ושכולם יסתדרו לבד וצנחתי למיטה.

ערב החג היה בכלל מתסכל ומעצבן ברמות. נכנסה אישה עבת בשר ואחריה משתרכים בהכנעה בעלה והבן שלה שניהם רזים ושתקניים והתחילה להסתובב לפה ולשם בפרצוף חמוץ. אחר כך טעמה והכריזה שהדבש מתוק מידי!

אחרי שנייה של הלם הסברתי שזה כל העניין עם דבש, הוא מתוק.

כן אבל אני אוהבת דבש שהוא פחות מתוק ולא נוזלי כזה אלא יותר כמו ריבה אמרה האישה.

מה לעשות שבעונה הזו יש לנו רק דבש פרחי בר צלול ונוזלי שרדינו רק לפני יום יומיים?

הצעתי דבש קרוש שנשאר מהשנה שעברה והיא המשיכה להחמיץ פנים מלמלה משהו ברוסית לבעל ולבן ואם הבנתי נכון היא אמרה להם שהדבש של יד מרדכי זול יותר (וזה אגב נכון כי הם מייבאים דבש מסין והם רשת גדולה שמוכרת עוד מוצרים, ואנחנו לא) והלכה משאירה אותי עצבנית וכועסת.

אחריה נכנסו עוד שני זוגות נחמדים מאוד שטעמו והתלהבו אבל לא קנו, מה שלא הפריע להם לבלבל את המוח בשאלות מטופשות ולטעום בכל פה ורק אחר כך אחת נזכרה שבעצם היא לא אוהבת דבש והשני אמר שיש להם המון דבש בבית והם בכלל לא צריכים דבש, אז בשביל מה נכנסתם? כי היה לכם משעמם? נודניקים!

בין לבן יש לנו צרות עם חמותי שמתלוננת כבר כמה זמן על כאב בפה. היא לא יכולה לאכול ובקושי מדברת מרוב כאבים ואף רופא לא מבין מה יש לה. אישה בת 89 שלא אוכלת כמה ימים זה לא צחוק ובסופו של דבר שכנעתי את ג'ינג'י לעזוב הכל ולקחת אותה לרופא שלה ולא לזוז עד שימצא לה פתרון. הוא השאיר אותי לבד חצי יום (עשיתי לבד פעילות לילדים וזה היה מתיש נורא) ולקח אותה לרופא שלה שמצא שיש לה אבן בצינורית הרוק בפה, משהו דומה מאוד למה שהיה גם לעוגי. למרבה הצער אפשר לטפל בזה רק אחרי החג כי היא מתעקשת לא ללכת למיון.

דרך הטלפון הצלחנו להשיג לה סוג של תור בכרמל – אחרי תחנונים והסברים הסכימה המזכירה של פה ולסת בכרמל להכניס אותה בין התורים מחר ונקווה שהם ידעו איך לפתור לה את הבעיה. אפשר לחטוף התקף לב מכל הבירוקרטיה שיש לקופת חולים במקרי חירום אבל הפעם התעקשנו ולא ויתרנו כי זה באמת, חירום ורחמנות עליה, נמצאת לגמרי לבד בנהרייה ואנחנו לא יכולים לעזור.

הלילה ג'ינג'י יישן אצלה ומחר יחיש אותה לבית החולים אחרי שהרופא בנהרייה שלח לה את כל ההפניות והאישורים לפקס שלנו בטבעון. מסובך אבל נקווה שזה יעבוד.

מחר אני כבר הולכת לעבוד אצל הילדים שאני מטפלת בהם בבוקר ומשם חזרה למרכז המבקרים כי יש קבוצה שרוצה פעילות דווקא מחר. הם יתאכזבו קצת שאסביר להם שלכוורת אי אפשר ללכת כי הדבוראי עסוק אבל יש סרט ויש רדייה והסברים, נסתדר כבר איכשהו, רק שהיא תהיה בריאה ותוכל לאכול ולדבר שוב.

חוץ מזה עוגי עובר מחר דירה. הוא שכר לו דירה קטנה לא רחוק מאתנו, נחוש בדעתו להתחיל להיות עצמאי ובוגר. אני אעזור כמה שאפשר, הדירה ממש ליד אבל בקומה שלישית בלי מעלית, נקווה לטוב.

פרת משה רבנו שבאה לבקר אותנו בחג

קואלה המקסימה ורבת התושייה צירפה אותי לקבוצת פייסבוק של ותיקי ישראבלוג (ששש... זו קבוצה סודית אז אל תגלו) ומרגע זה אני פשוט שבויה בשרשורים המטורפים והמקסימים שהולכים שם.

כל מי שאי פעם היה לו בלוג בישראבלוג וכיום יש לו דף פייסבוק יכול להצטרף בתנאי שיזמינו אותו. אם מישהו מעוניין אני אשמח להזמין אותו אבל ראו הוזהרתם, יש שם המון אנשים ותגובות ובדיחות פרטיות וקל ללכת לאיבוד ולהפסיד יום עבודה ואת הלילה שאחריו.

אני הכי מתגעגעת לאורכידאה המופלא והחתיך שבמשך כשנתיים עדכן כל יום בהתמדה מעוררת הערצה עד שיום אחד נדם ונעלם.

אורכידאה, אייכה

ואיפה מרגי המצחיקה

ומוזטל המסתורי וזו ש... שצילמה צילומים נפלאים כל כך וכתבה פוסטים מעוררי השראה ופליאה, והיכן זהות בדויה המפולפלת והנועזת וגנצו שפעם הייתה בימבלונת בבוסטון ומה עם מעשנת על הליכון שתמיד התפעלתי משנינותה ומהעיצוב המדהים של הבלוג שלה, ודוד ביונתן שהיו לו תמיד מאות תגובות... הרשימה הולכת ומתארכת ובטח יש המון ששכחתי או לא הכרתי.

בכל מקרה - חג פסח שמח וכשר לכולם!

אחרי הקיץ המפואר של 2011 כולם התלוננו שהנה, קצת גשם ונגמרה המחאה.

גם אני קצת התבאסתי אבל הזכרתי לעצמי, ונדמה לי שגם לטליק, שגם המחאה שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור השפיעה רק כמה שנים אחר כך ורק בשנת 77 החליפו את השלטון.

בינתיים שמתי לב שיש שינויים, קטנים אך עקביים, והשינוי העיקרי הוא שינוי התודעה. אנשים מתעניינים יותר ויותר בכלכלה ובמה שהיא עושה לחיים שלהם ולעתיד שלהם.

פתאום גם צעירים שמים לב לפנסיה ולחיסכון ומתעניינים בקופות גמל ובסכומים המוגזמים שגובים מהם בניהול קופות הגמל. 

אפילו אני שעד היום הנחתי לג'ינג'י לדאוג לעתיד שלנו כשנהיה זקנים מכדי לעבוד התחלתי להתעניין ולחקור ולנסות להבין ובסתר ליבי יש לי קראש ענקי על מתן חודורוב ההורס והחכם ואני מעריצה את סבר פלוצקר וקוראת בתשומת לב את המאמרים שלו ולכן חטפתי חום כשקיבלתי את הדו"ח השנתי של קופת הגמל הקטנה והמדולדלת שלי וגיליתי נחרדת שלא רק שהמנהלים שלה חברת מגדל מפסידים לי כל הזמן כסף הם גם גובים ממני סכומים מכובדים שממש לא מגיעים להם על ניהולה.

מה בדיוק אפשר לעשות נגדם? לא הרבה חשבתי בעצב. גם אם אצליח להשיג שם מישהו בטלפון (משימה כמעט בלתי אפשרית) מי יקשיב לי בכלל? 

אני הרי רק חוסכת אחת קטנה וענייה ומה אני יכולה לעשות כדי ללחוץ עליהם שיורידו לי את דמי הניהול? לצרוח על הפקידה שעונה לי?

שתינו יודעות שזה לא יעזור וחבל על מיתרי הקול שלי ואז התברר שלא רק אני מרגישה חסרת אונים ומתוסכלת, יש עוד הרבה אנשים כמוני ויש מישהו שמוכן לעזור לנו.

גטפנסיה

אם אין לכם ועד עובדים חזק שעומד מאחוריכם ומגבה אתכם וחברות הביטוח שודדות אתכם בלי רחמנות תירשמו לאתר הזה וביחד נאלץ אותם להפסיק לשדוד לנו את הכסף.

וחוץ מזה השבת הזו שדתיים קוראים לה השבת הגדול התחילה דווקא בקטן מאוד ועד הצהרים היה אצלנו ריק לגמרי. רק אחרי שהתחלתי לרדות דבש במו ידי הענוגות, מה ששימח מאוד את המעטים שנכנסו אלינו העניינים התחילו לזוז. אנשים פשוט מוקסמים מתהליך רדיית הדבש ונהנים לטעום דבש ישר מהצנטרפוגה. אחר כך הגיעה הקבוצה של המטיילים שקבעה עוד אתמול. למרבה השמחה התברר שכולם עולים מרוסיה שדיברו בעיקר רוסית, אבל זה לא הפריע להם להתלהב מאוד ולקנות תוך חצי שעה את כל הדבש שהספקתי לרדות ובכך להפוך את השבת הגדול לשבת גדולה וריווחית ביותר, למרבה השמחה והנחת של כולנו.

ולסיום טיפ קטן ומועיל - שמעתי ברדיו בתוכנית הבוקר 'שבת עולמית' שאחת הסיבות לגירושים היא ההרגשה של חוסר הערכה שחשים אנשים מבני זוגם. החלטתי לפעול על פי העצה הזו כדי לסיים סכסוך קטן ומציק שהיה לי עם ג'ינג'י וזה עבד. לא הרגשתי נוח להסתער עליו במחמאות ולכן הקדמתי וסיפרתי לו על התוכנית והצעתי שנספר זה לזה מה אנחנו מעריכים אחד בשני. הוא הופתע קצת אבל הסכים והופתע כשאמרתי לו שאני מעריכה את היוזמה והמרץ שלו בעסקים, ואת המאמצים הגדולים שהוא עושה כדי לפרנס אותנו. מתפעלת מהכישרון שלו לתקשר עם אנשים ולארח אותם יפה, ומהאומץ שלו להיות עצמאי ולעבוד במה שהוא אוהב באמת.

זה עבד כמו קסם. ג'ינג'י נמס מנחת והחזיר לי במחמאות על היכולת הטכנית שלי ועל העזרה העצומה שלי בעסק בעיקר בעניין המיחשוב שדי מפחיד אותו ואולי גם היה מוסיף איזה מחמאונת על ההתגברות שלי על פחד קהל והעמידה שלי לצידו בהקמת העסק הקטן שלנו, למרות שתמיד הייתי שכירה והיה לי מאוד קשה להסתגל לחיים של עצמאית, אבל אז נכנסו אנשים והוא הלך להרעיף עליהם מהקסם האישי שלו והשאיר אותי עם ידיים דביקות וצנטרפוגה שהיה צריך למלא ולסובב. מפה לשם השלמנו והכל שוב טוב ונעים ביני לבינו

מאז שהתחלתי לעבוד עם ג'ינג'י במרכז המבקרים שלנו אני עובדת כשכולם נחים, ומנסה לנוח כשכולם עובדים.

ולפעמים גם מצליחה.

בפסח הזה נהיה כמו תמיד אצל אימא של ג'ינג'י כי אחיו הדתי לייט מגיע אליה לחג עם אחת מהבנות שלו, אולי עם שתיהן. אישתו הולכת למשפחה שלה, אני חושבת, לא מבינה את הראש שלה ולא את ההתנהלות שלהם כמשפחה.

בחול המועד נעבוד כמובן. השנה נתחיל לרדות דבש מוקדם וכמו בכל חול מועד נעשה פעילות לילדים.

הילדים נהנים ושמחים, מלקקים דבש ועושים נחת להורים שלהם שמצלמים אותם בדבקות. ג'ינג'י מסביר ומדריך ונהנה מהפעילות ואני עושה את כל השאר שזה בעיקר לנגב ולנגב ועוד פעם לנגב, כי דבש הוא לא רק מתוק, הוא גם דביק ונמרח.

כמו בכל החגים (חוץ מיום כיפור) הרבה חירות לא תהיה לי בחג הזה, אבל בעניין הזה אני לא יוצאת דופן. לרוב הנשים חג החירות (כמו שאר חגי ישראל) הוא חג השעבוד לניקיון ולבישולים. היחידים שחוגגים בשמחה בפסח הם הילדים שאוכלים מצות עם שוקולד ונהנים מחופש ארוך מידי שהוא, למרבה הזוועה, רק הקדמה לחופש הגדול.

מאחלת חג שמח וטעים לכולם ותזכרו - אבק זה לא חמץ, ומצה אחת שווה לשתי פרוסות לחם, אז לא להגזים עם המצות כי אחרי האביב בא קיץ ואתם זוכרים מה עושים בקיץ?

נכון, הולכים לים עם בגד ים

אני אגב לא הולכת לים (וגם לא מגלחת שערות בבית השחי), לפחות בעניין הזה יצאתי לחופשי 

משועבדת