הכל דבש

בשנים קודמות הפעילות אצלנו הייתה הולכת ויורדת ככל שמזג האוויר היה מתחמם ואחרי פסח ההכנסות שלנו היו הולכות ומתמעטות עד שבסוף החופש הגדול כבר כמעט לא היה טעם לפתוח, ואז התחלנו עם הסיורים והפעילות בכוורת וזה תפס.

בשנה שעברה היה קשה בגלל המלחמה שאמנם הייתה בדרום אבל השפיעה על כל המשק. לעומת זאת השנה, בלי עין הרע, פתאום אנחנו באופנה ופתאום כולם רוצים לעשות אצלנו פעילות ויש לנו כבר יומן עמוס.

לנוכח המצב המשמח הזה קנינו אתמול גזיבו כדי לסוכך על המבקרים במכוורת והוספנו גם עוד כמה שולחנות מתקפלים בשביל סדנת הרדייה. זה משמח ומעודד אם כי פה ושם קצת מלחיץ. פתאום נכנסת לך קבוצה של שלושים איש וצריך להלביש את כולם ולענות לכולם על שאלות ולשעשע אותם ואחר כך לנקות אחריהם כמובן.

עד היום היו לנו בעיקר רק קבוצות קטנות ומסתבר שכדי להרוויח ולארח קבוצות גדולות צריך ציוד, וציוד עולה כסף... אנחנו משקיעים כסף שעוד לא הרווחנו בתקווה שיהיה החזר ואפילו קצת רווח שגם אותו נשקיע כנראה.

נכון לעכשיו החלטנו לוותר על קניית רכב חדש, פוחדים לקחת על עצמנו עוד התחייבויות ותשלומים. אחרי שצץרץ ייסע לטיול שלו בחו"ל נחשב מסלול מחדש.

בינתיים הכל בסדר חוץ מזה שג'ינג'י הצליח לתפוס איזה התקררות לא נעימה. יש לו רק 37.2 צלזיוס אבל הוא לגמרי גמור ומרגיש שהוא גוסס.

אני מקווה שהוא יבריא בקרוב כי התעייפתי ממנו. 

כרגיל אצלנו עבדנו בחג ובחול המועד, ומלאי קנאה ראינו את המוני בית ישראל מבלים ומטיילים בכל רחבי הארץ, ובעיקר התלהבנו מהמטיילים ברמת הגולן שיצאו לצפות בפריחת הדובדבן.

אחרי החג גם אנחנו ניסע לראות דובדבנים פורחים הבטחנו לעצמנו, והמשכנו לקוות שגם אחרי החמסין של יום רביעי, והגשמים העזים שבאו בעקבותיו עדיין נספיק לראות עצי דובדבן פורחים.

היום נסענו סוף סוף לטיול, החלטנו לוותר על רמת הגולן ולהסתפק בגליל, ובדרך אספנו גם את אימא של ג'ינג'י שכמונו גם היא חובבת טיולים.

הגליל יפה להפליא בעונה זו, הכל ירוק, רענן, פורח וריחני, ובעיקר נטול פקקי תנועה.

ראינו המון מטעים פורחים שאף אחד מהם, למרבה הצער, לא היה מטע דובדבנים. היו תפוחים ואפרסקים ואולי גם שזיפים (בעיני כולם נראו כמו שקדיות נחמדות) עלינו להר אדיר, העפלנו למתת, הגענו עד צומת חירם ומשם ירדנו למערת פער, וסוף סוף, למרגלות הר מירון, גילינו מטע דובדבנים שפריחתם אבוי, קמלה כמעט לגמרי, ואחרי שהצטלמנו אתם חזרנו הביתה עייפים ומרוצים.

טופח צהוב ענק

הכל פורח וירוק

הר מירון

מערת פער

סוף סוף, פריחת הדובדבן!

לפני יומיים ראיתי מודעה בפייסבוק של גלבוע אוהבת חיות שזו עמותה שאוספת כלבים וחתולים ומטפלת בהם ומוסרת אותם לאימוץ מודעה על כלב שהלך לאיבוד. העמותה שוכנת לא רחוק מהבית שלי, בכפר תקווה ולא מזמן תרמתי להם כסף להקמת בית חולים וטרינרי. אני מכירה את מנהלת העמותה שהיא אישה שאוהבת בעלי חיים ובעיקר כלבים יותר מאשר בני אדם ומסורה מאוד לרווחתם. בזמנו כשג'ינג'י מצא כלבה קשורה ביער, כמעט מתה מרעב וצמא הוא הביא אותה לשם והם טיפלו בה ומסרו אותה לאימוץ. 

מה שמשך את תשומת ליבי היה העובדה שהכתובת ממנה אבד הכלב היא ממש ליד הבית שלי. היום בבוקר הלכתי כדרכי לסופר וכשיצאתי ממנו פנה אלי שכן שלנו שגם לו יש כלב ושאל אם אני יודעת אם מישהו איבד פיטבול חום. מיד נזכרתי במודעה וסיפרתי לו עליה. הוא אדם די מבוגר שאין לו חשבון פייסבוק אבל הוא אוהב כלבים והיה מודאג מאוד מהכלב הזר שנכנס אליו לחצר וסיפר שהוא חושב שהרגל שלו שבורה והוא לא יודע מה לעשות איתו. הבטחתי לו להתקשר לעמותה שפרסמה מודעה על כלב שהלך לאיבוד ומיד כשחזרתי הביתה התקשרתי ולצערי לא מצאתי את המנהלת אלא איזה מתנדבת שלא ידעה שום דבר ורק רשמה את ההודעה שלי. החלטתי לעשות מעשה והלכתי לשם בעצמי, ואחר כך הלכתי לבית של הכלב שנמצא לא רחוק משם והבאתי את בעלת הכלב לבית בו הוא נמצא והתברר שצדקתי וזה אמנם הכלב שהלך לאיבוד. שמו אגב דוק, ככה התברר לי.

כולם שמחו מאוד, בעלת הכלב הזעיקה את בעלה כדי שיבוא לקחת את הכלב לווטרינר ואחרי שאיחלנו זה לזה חג שמח רצתי הביתה לבשל ארוחת חג.

אחר כך גם מנהלת העמותה התקשרה ושמחה לשמוע שהכלב ששייך בעצם לעמותה ונמצא באומנה אצל המשפחה שאכשהו איבדה אותו נמצא והבטיחה שהיא תיקח אותו חזרה ותדאג לו.

למרבה הפתעתי קיבלתי זר פרחים ענקי עם תודות על מציאת הכלב, מה שממש מדהים אותי כי לא אמרתי להם מה שמי או כתובתי.

גיליתי את הזר מונח ליד השער כשחזרתי מנסיעה דחופה לאלוני אבא להביא לג'ינג'י ציוד לתפיסת נחיל שברח לו, הפתעה ענקית!

השנה, כמעט בלי כוונה יצא לנו פסח יוצא דופן. הכל באשמת ג'ינג'י כמובן. הוא הזמין את אימא שלו לעשות את החג אצלנו יחד עם אחיו והבנות שלו, אבל אימא שלו סירבה בכל מיני תירוצים שלא התקבלו על דעתו.

היא טענה שאצלנו לא מספיק כשר לפסח, ושאחיו יסרב ובכלל... למה שלא נבוא אליה כרגיל?

ג'ינג'י נעלב והודיע שאם ככה אז הוא לא בא אליה לחג, ושתעשה את פסח רק עם אחיו והבנות. אם ככה הצעתי, אולי נקבל את ההזמנה של דודה שלי וניסע עם הורי לכפר יונה לעשות שם את הפסח?

לא, גם לזה הוא לא מסכים כי הבת דודה שלי שתחגוג את פסח עם בעלה והתינוק החדש שלהם תבוא גם כן, ומה יש לו נגדה ונגד בעלה? הם לא הזמינו אותו לברית של התינוק.

אבל הם לא הזמינו אף אחד, הם עשו את הברית בבית חולים, רק עם הסבים והסבתות.

כן, אבל הם גם לא עשו מסיבה אחר כך טען ג'ינג'י, אם הם מסתירים את הילד אני לא מוכן לחגוג אתם את פסח.

כאן כבר התחלתי לחשוד, התירוץ הזה היה כל כך משונה... דומה לתירוצים המשונים שחמותי מנפקת כשלא מתחשק לה לעשות משהו ולא נעים לה להגיד שסתם לא בא לה. כנראה שזה משהו משפחתי אצלם. היא לא אוהבת לישון מחוץ לבית שלה ולא מוכנה לבלות סוף שבוע שלם אצל אחרים, ומשום מה קשה לה להודות בזה, וג'ינג'י שהלך איתי בנאמנות כל שנה לסדר פסח אצל קרובי משפחה, פעם שלי, פעם שלו, נשבר והשנה פשוט לא מתחשק לו לנסוע בערב החג בכבישים עמוסים הלוך וחזור, לאכול ארוחה כבדה, לקרוא בהגדה, ולעבור שוב את כל הטקס המתיש הזה ששנינו עברנו כבר יותר מידי שנים. בקיצור, השנה תפסנו אומץ ובגלל שאין לנו כסף לברוח לחו"ל פשוט נישאר בבית.

כמובן שאני יכולה לנסוע לבד לאימא שלו, או להצטרף להורי ולנסוע לדודה, אבל אני לגמרי שותפה לרגשות שלו, לא של העלבון המדומה אלא של המיאוס, והרעיון לחגוג את סדר פסח בבית, רק אנחנו וצץרץ שאחר כך ילך לעבוד (עוגי עובד ואני בספק אם יצטרף אלינו אחרי העבודה) דווקא מוצא חן בעיני.

ההכנות לחג מתנהלות אצלנו בעצלתיים ובלי לחץ. ג'ינג'י עשה ג'סטה וניקה את המקלחת כמו שרק הוא יודע, ואני נסעתי לקניון הסמוך בצומת אלונים כדי לקנות תרופה נגד אלרגיה ועל הדרך התפרעתי קצת וקניתי שני סדינים יפים מכיתן, וגרביים בשבילי, ואטלס של כבישי הארץ בשביל ג'ינג'י שאוהב מפות ושונא את הוויז, וחוץ מזה לקחתי מאבא שלי את הסמרטפון שהוא קנה לכבוד הביקור של אחי בארץ - משהו סיני לא יקר מאוד, אבל מספיק טוב בשבילי ובטח שטוב יותר מהסמרטפון הקטן והפרימיטיבי שהיה לי עד עכשיו.

עוד דבר מצחיק שקרה לי זה שמישהי חסמה אותי בחנייה של הקניון. הגעתי עמוסה בקניות שלי וגיליתי שמכונית חונה ממש מאחורי, צמודה אלי כל כך עד שכמעט אין לי מקום לצאת משם. בכל זאת ניסיתי ותודה לאיש הנחמד שעמד וכיוון אותי. רק כשכבר כמעט נחלצתי הנהגת הופיעה פתאום ונראתה כל כך מבוהלת ונבוכה ומבוישת עד שכל הכעס שחשתי התפוגג ובמקום לכעוס עליה ולשאול אותה למה היא חנתה בצורה אידיוטית כזו איחלתי לה חג שמח ונסעתי הביתה, מרוצה שיצאתי מזה בשלום.