הכל דבש

אופייני לי לכתוב על חג שבועות אחרי שהוא כבר לא הנושא החם, נו מילא... מה לעשות שכל החג הייתי עסוקה נורא והתרוצצתי כמוכת אמוק מפה לשם.

כרגיל בעיקר עבדנו, אבל יחסית לעצמו בילינו ממש בגדול - היינו אצל חמותי ופגשנו את אחיו הקטן של הג'ינג'י ואת בנותיו שבאו לשהות אצל הסבתא.

אשתו, גיסתי, לא הגיעה. היא אף פעם לא מגיעה לביקורים משפחתיים כי היא בסוג של ברוגז נצחי עם המשפחה של בעלה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בלוויה של חמי ז"ל, מאז עברו שלוש שנים וקשה להגיד שאני מתגעגעת.

כן התגעגעתי לבת היקרה שלי שאתמול מלאו לה עשרים. קשה להאמין שעשרים שנה חלפו כה מהר.

היא הייתה ברגילה שבילתה את רובה עם החבר שלה אבל הצליחה להתארגן ולבוא אתנו גם לסבתא וגם לביקור השני, המוצלח יותר, אצל דודה שלי - אחותה הצעירה של אימא שלי שהיא הדבר הכי קרוב שיש לי לאחות גדולה.

היא מבוגרת ממני בחמש שנים בלבד, וגם היא אמצה ילד, ואחר כך ילדה בת.

גם הגיסה שלה ז"ל, אשתו של בעלה (שהייתה נשואה לאח הגדול של בעלה) לא יכלה ללדת וגם היא אמצה שני ילדים. היא חלתה בסרטן ונפטרה צעירה מאוד כשהם היו עוד ילדים, ולצערי המשפחה שלהם לא התאוששה מאז. שני הילדים שהיא אמצה כבר מעל שלושים אבל הם לא נשואים ודי חסרי כיוון בחיים, בעיקר הבן הצעיר. גם בן הדודה שלי עדיין לא מצא את עצמו למרות שגם הוא כבר לא ילד, נכון לעכשיו כל עניין האימוץ הוא לא הצלחה מזהירה במשפחה שלנו. אולי אני אצליח לשבור את המסורת העצובה הזו.

למרות הצרות חגגנו ושמחנו ובילינו יפה בחוג המשפחה ופתאום שמתי לב שיש אצלנו רוב של ילדים מאומצים, גם אם חלק מהם כבר מזמן לא ילדים. באותו ערב של מוצאי החג ישבו סביב השולחן ארבעה בנים מאומצים, כולם יפי תואר ומקסימים, אבל כהי עור, שער ועיניים, ושתי בנות ביולוגיות -אשכנזיות בלונדיניות ענוגות, כחולות עיניים.

אחר כך הצטרפה הבת המאומצת האחרונה שהגיעה באיחור עם החבר המהמם שלה כי בדרך קפצה איזה אישה מוזרה על המכונית שלהם ועצרה אותם.... ועד שהורידו אותה והגיעה המשטרה... סיפור הזוי לגמרי.

כמו כן השתתפו באירוע העליז שלושה כלבים - דודה שלי מטורפת על בעלי חיים - והמון המון המון אוכל.

סך הכול היה שמח ועליז למרות שפעם דיברתי עם הדודה על חיתולים ובתי ספר והיום השוונו כדורים נגד לחץ דם וערכים של כולסטרול בדם.

הגיל המתקדם לא הפריע לנוכחים להעלות שוב את הסיפורים העתיקים שלהם ושוב נזכרו איזה תינוקת שמנה הייתי, איך עלינו לארץ בחג השבועות שנת 1957 ולא נתנו לנו לרדת מהאוניה עד שיצא החג ואיזה חמסין היה שם... ושוב נזכרו איך היה בקיבוץ, כמה בננות הם אכלו... כמה קשה הם עבדו... איך לא היה מספיק בשר וכולם דיברו צ'כית ורק משפחה אחת ידעה פולנית...

בחג הזה דודה שלי סיפרה לי לראשונה איזה הלם זה היה בשבילה, ילדה בת חמש וחצי שלא דברה מילה עברית, לנחות פתאום בבית ילדים בלי שתבין איפה היא כי הוריה – סבא וסבתא שלי – לא חשבו שצריך לטרוח ולהסביר לה לאן נוסעים ומה עומד לקרות לה.

איכשהו שרדנו את התקופה הזו ויצאנו די בסדר.

והיום, כשסיפרו ברדיו על פטירתו של הנשיא לשעבר קציר, והזכירו את מותו הטראגי של אחיו אהרון קציר, נזכרתי ששמעתי על ההתקפה על שדה התעופה ברדיו של האוטובוס שלקח אותנו לטיול שנתי של כתה י'.

בלילה לפני ההתקפה ישנו באוהלים באיזה חורשה וכשקמנו בבוקר הנהג הדליק את הרדיו לשמוע חדשות ובעוד אנחנו יושבות בתוך נוף פסטורלי, מכינות קפה על גזיות, שמענו פתאום על התקפה של מחבלים על שדה התעופה שאז נקרא לוד.

זה היה שנה לפני מלחמת יום כיפור, ולא היה לנו שמץ של מושג שזה עומד להיות רק הפרומו למה שעוד יתרחש בעתיד במדינה שלנו...

אני זוכרת כמה נדהמנו והצטערנו, ובעיקר הופתענו מהרעיון שאנשים באו עם נשק וירו סתם באזרחים תמימים.

לא העלנו בדעתנו שבעתיד עוד נשמע הרבה על אירועים מהסוג הזה, וגם על איומים מהם ונאלץ גם לחזות בהם בטלוויזיה. במחשבה שנייה אולי יותר טוב שלא ידענו מה עוד צפוי לנו בשנים שיבואו והמשכנו בטיול שלנו כמו שתוכנן מראש.

לאחרונה אני נכנסת יותר ויותר לעסקי הדבש, חולקת עם הג'ינג'י את הנטל, מתחילה להתעניין ואפילו ליזום, להעלות רעיונות והצעות ואפילו לקחתי כמה ימי חופש כדי לעזור לו לחתוך יערות דבש ובאתי איתו לפגישה עם אחד שעושה מדבקות כדי לעזור לג'ינג'י לעצב מדבקות חדשות.

אני מודה שבהתחלה, כשהוא רק התחיל עם העניין הזה הייתי די מסוייגת ולא התלהבתי. הפיס היה הכנסה בטוחה יותר, אבל הג'ינג'י היה אומלל שם וככל שהמצב הכלכלי בארץ הדרדר ירדו גם ההכנסות שלו. הוא ממש שמח כשהבוס פיטר אותו ואחרי שהפסקתי לכעוס עליו והבנתי שזה מה יש ושהוא מאושר יותר עכשיו למרות הירידה בהכנסות השלמתי עם המצב.

כיום כבר הגעתי למצב שבו אני כמעט נהנית מהעבודה במכון. נכון שזו עבודה קשה ואני תמיד מסיימת אותה דביקה ועם כאבי גב ורגליים אבל גם העבודה בבית המלאכה קשה וגם שם אני מבלה זמן רב בעמידה על רגלי ונכון שבבית המלאכה אני לא צריכה לחשוש מעקיצות (אגב, השנה טרם נעקצתי), אבל מצד שני במכון אני לא רק מלקקת דבש אלא גם יכולה לצרוח חופשי על הבוס

לאחרונה אני מתחילה לפנטז על עזיבת בית המלאכה והתמסרות לעבודה במכון, צד בצד עם בעלי. לצערי זה עלול לגרום לנו לחור רציני בתקציב, אבל אולי אוכל למצוא עבודה אחרת... להפסיק לנסוע כל יום לאזור התעשייה המסריח, לעבוד במקום פחות גועלי... אולי בטיפול בילד כמו שעושה הופ?

כן או כך אין ספק שאני מתחילה להתקרב לגיל הפרישה. אני עובדת מגיל 15 והגיע הזמן לחשוב על יציאה לפנסיה,  ועד שזה יקרה אני רוצה לספר לקוראי על העבודה הראשונה שלי ואיך קרה שהתחלתי לעבוד בגיל חמש עשרה וחצי, בחורף שבו התחלתי ללמוד בכיתה י'.

האמת, מה שרציתי בעצם היה ללכת לחוג ג'ודו. אימא אמרה שעם כל הכבוד לרעיונות המקוריים שלי אין לה תקציב לממן את העסק הזה ועדיף שאשכח ממנו, ואני, במקום לשכוח, החלטתי להרוויח לבד את הכסף לחוג.

במקומון הקטן של הקריה מצאתי מודעה שמחפשים מישהו שיחלק עיתונים השכם בבוקר. התקשרתי, ראיתי שהעבודה לא מתנגשת עם הלימודים בתיכון, אמרתי שמתאים לי והתקבלתי מיד.

הייתי אז בכתה י' ולא אהבתי ללמוד שם, הרגשתי נטע זר ולא שייך. אולי בגלל זה התעקשתי על הג'ודו?

החוג לא שרד זמן רב אחרי חודשיים בערך ירד מספר התלמידים לחצי והמדריך התייאש ועזב. לא היה לי עוד צורך בכסף, אבל האנשים שהפעילו את קו החלוקה - זוג צעיר ונחמד מאוד - סמכו עלי ולא היה לי נעים להגיד להם שהחלטתי לעזוב, במיוחד אחרי שקיבלתי עוד שני רחובות שהיו שייכים למחלקים אחרים שפרשו.

כיום עצם המחשבה על ההתרוצצות ברחובות התלולים הללו, העלייה והירידה במדרגות וההתמודדות היום יומית עם כלבים ששים לקרב מעייפת אותי, אבל אז בקושי הזעתי אחרי התרוצצות של שעה וחצי עם חבילת עיתונים כבדה שצבעה את ידי בשחור.

מי אמר שהנעורים טובים מידי לבזבזם על צעירים?

את הכסף לא בזבזתי על כלום. נתתי לאימא שתשמור לי במטרה סודית ביותר - לקנות לי קטנוע אחרי שאצבור מספיק כסף.

יום אחד, במקום ללכת לבית הספר ולהתמודד שוב עם המורים האדישים, הכיתה המתנשאת, וההרגשה שפה זה לא המקום שלי פשוט חזרתי הביתה. ההורים עבדו, אחי היה בבית ספר, אף אחד לא ידע שאני בבית. שכבתי על הספה, אכלתי שוקולד פרה מריר וקראתי ספר. למחרת נתקפתי רגשי אשמה וחזרתי לבית הספר, אבל יום אחר כך שוב נסעתי באוטובוס חזרה הביתה במקום ללכת ללמוד, וגם יום אחר כך וגם...

חצי שנה בקושי שהיתי בכיתה ומשום מה אף אחד לא שם לב להיעדרותי. רק בסוף השנה התברר שהוועדה הפדגוגית החליטה להשאיר אותי כתה.

הורי נתקפו חמת זעם איומה ולמרבה הפלא לא עלי, אלא על בית הספר שלא שם לב להיעדרותי במשך זמן רב כל כך

עד היום זה מדהים אותי כי הרי זו הייתה אשמתי שנשארתי כיתה.

מה, לא?

בסוף מעז יצא מתוק. הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי צילום, והכסף שחסכתי מחלוקת העיתונים הלך לתשלום על מצלמה ותלבושת אחידה. את העבודה בחלוקת עיתונים זנחתי, היה עלי לצאת מוקדם ולתפוס את ההסעה ויותר לא היה לי זמן לעבוד.

בבית הספר החדש היה עלי לחזור שוב על כתה י' ולמרות שבפעם הקודמת בקושי שהיתי בכתה המעט שכן קלטתי הספיק כדי שאצליח מעל ומעבר בלימודי ואקבל פרס על הצטיינות - ספר ארכיאולוגיה על חפירות מערות בר כוכבא שנמצא בביתי עד עצם היום הזה. החלום על הקטנוע ועל חגורה שחורה בג'ודו נשאר בגדר חלום בלבד.

ביומים שלושה האחרונים יצא לי לעבוד מאוד מאוד קשה. לא רק שעזרתי לג'ינג'י במכון ביום החופשי שלי אלא שהיה, לשם שינוי, יום עמוס מאוד בעבודה, ובין לבין היו שוב הסכסוכים והמריבות הרגילים עם הילדים שלא עוזרים, והלחץ של צץרץ שעושה בימים אלו בגרויות ומבחני מתוכונת. ובגלל כל העניינים הללו שוב רבנו, ושוב הוא זרק לי (זה כל כך מעליב עד שאני פשוט נחנקת מרוב כעס) שאם לא טוב לי אז אין לו בעיה להתגרש, ואפילו העמיד את הרעיון כסוג של איום, או אולטימאטום.

(אני יודעת שהוא לא באמת מתכוון והוא מדבר ככה רק כי הוא אטום ומקובע בגבריות האווילית שלו מכדי להבין כמה זה מעצבן אבל בכל זאת זה מעליב)

מכעיס אותי שאיש לא מבין עד כמה קשה לי. גם לעבוד קשה כל כך ובלי שיהיה לי רגע פנאי לעצמי, וגם להילחץ בינו לבין הילדים וכל הזמן לפשר ולתווך ולעמוד על המשמר, זה שוחק אותי נפשית ופיזית.

וביום חמישי הגיעה לילי לחופש, וכמה שעות אחר כך בא גם החבר שלה להיות איתה, ובאותו לילה עוגי לא חזר בזמן ושוב פרצה מריבה גועלית באישון לילה – כי אם הילד לא בא אז צריך לצעוק על האישה ולא להניח לה לישון, בלי זה הרי אי אפשר - ולמחרת כשסיפרתי לחמותי מה קרה גם היא כעסה (עלי, בטח עלי, הרי על הבן יקיר לה היא בחיים לא תכעס, בשביל מה יש כלה אם לא בשביל לכעוס עליה ולריב איתה ולהתלונן עליה כל הזמן?)

אני כבר לא צעירה, גמישה וחזקה כמו שהייתי ועולה לי בבריאות כל המריבות, והלחצים הנפשיים, והצרות האלו.

אם לא די בכך שוב יש לי תקופה מגעילה של גלי חום - זה בא והולך – ולפינלה, הבוקר, בעיות בביוב שהג'ינג'י לא הצליח לפתור למרות כל מאמציו. הוא באמת עבד קשה, הוא תמיד עובד נורא קשה, חבל שהוא לא חושב קצת קודם.

כל מה שהוא הצליח לעשות זה להציף את החצר והמטבח ובין לבין להתעצבן, ושוב היו צעקות, עלי כמובן, לא כי עשיתי משהו רע אלא כי פשוט הייתי לידו.

למה יש נשים שמרגישות שחייהן אינן חיים בלי בעל? באמת נפלא מבינתי.

לא נורא, אני אתגבר על כל הדברים האלו, כבר עברתי דברים גרועים יותר אבל מה שהכי גרוע מבחינתי זו החולשה הגופנית שתוקפת אותי לאחרונה. העייפות הנוראית הזו, כאבי הגב איומים שמעולם לא סבלתי מהם בעבר. כל אלה הם אותות הזמן שרומז לי רמיזות עבות מאוד שאני כבר לא האדם שהייתי פעם, שהזדקנתי ונחלשתי.

פעם הייתי בשיא ועכשיו אני במורד.

כנחמה נשאר לי הפוסט המצוין הזה של הופ, ידידתי הוותיקה עוד מימי בתפוז, ומאחר והיא מצטטת משהו שלקחה מפאולו קואלו אני מרשה לעצמי לגנוב את הציטוט ממנה. אגב, מעולם לא קראתי משהו משל הסופר הזה  אלא רק גיבשתי לי עליו דעה די שלילית בגלל היותו רב מכר - מה שתמיד עושה לי אנטי נוראי – למרבה הפלא המילים שהוא כתב נשמעות לי נבונות ומנחמות מאוד.

סגירת מעגלים מאת פאולו קואלו

תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.

אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,

כי תפסיד את שמחת העתיד שיבוא.

סגור מעגלים,

סגור דלתות,

סגור תקופות בחיים,

חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה.

עבודתך במבוי סתום,נגמרה עבורך?

הסתיים הקשר?

אתה לא חי יותר בבית ההוא?

אתה חייב לעבור?...

אפשר להטריד את עצמך חזור ושוב בשאלה:

למה?, למה?...

שוב ושוב לנסות להבין למה דבר כזה קרה לך?

שחיקה אין סופית...

כי בחיים, אתה, אני, ידידך, ילדיך, אחיך

לכולם היכולת לסגור מעגלים, להעביר דף,

לסיים שלבים, תקופות בחיינו ולהמשיך הלאה.

אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר,

אי אפשר להמשיך לשאול, למה?

מה שהיה היה,

תן לעבר ללכת,

להשתחרר ממך.

לא תוכל להיות תמיד ילד,

ולא תוכל להיות מתבגר לנצח,

לא תוכל להמשיך לעבוד בארגון שאינו מעוניין בך עוד,

ולא תוכל להמשיך בקשר שנכנס למבוי סתום.

עבודות ומעשים חולפים

צריך לתת להם להיעלם.

לכן,

חשוב להיפרד מזיכרונות,

להחליף בית,

לקרוע ניירות,

לזרוק מסמכים...

שינויים חיצוניים מסמלים

תהליכים פנימיים של התגברות על הקשיים.

לשחרר , להשתחרר .

בחיים צריך ללמוד להפסיד ולזכות

צריך להעביר דף ולחיות רק מה שיש לנו בהווה.

העבר..... עבר ואיננו עוד],

אל תצפה שיחזירו לך אותו,

אל תצפה שיזהו את מעלותיך,

אל תצפה להכרה ותודה על מעשך,

שחרר את התסכול ואת הכעס...

חזרה שוב ושוב על מה שנגמר ואיננו עוד,

גורם לנזק ולהתמרמרות מיותרים.

אם אתה מסתובב בחיים ומשאיר

"קצוות פתוחים", למקרה ש.....

לעולם לא תוכל להשתחרר ולחיות את ההווה בהנאה.

אל תעכב אהבות שלא עלו יפה,

אל תמשיך חברויות שנגמרו,

אל תבנה על אפשרות לחזור (למה? לאן?),

אל תבקש הסברים, על מילים שלא נאמרו, על שתיקות.....

תתמודד אתם, עשה מעשה עכשיו או תן להם לפרוח,

סגור פרקים פתוחים,

תגיד לעצמך, ש " מה שהיה לא יחזור ",

תגיד לעצמך לא מתוך גאווה , או מתוך יהירות,

אלא כי מקומך כבר לא שם,

במקום ההוא,

בתוך הלב ההוא,

בבית ההוא,

במשרד ההוא,

בתפקיד ההוא,

אתה כבר לא אותו אחד שהיית אתמול

או לפני שלושה חודשים,

או לפני שנה.

לכן אין למה לחזור.

סגור את הדלת, תהפוך את הדף, סגור את המעגל,

אתה לא תהיה אותו אדם

והסביבה לא תהיה אותה סביבה.

כי בחיים שום דבר לא סטטי, הכל משתנה,

בשביל השקט שלך, שחרר מה שכבר לא חלק מחייך,

תזכור שאף אחד אינו בלתי ניתן להחלפה,

לא בן אדם, לא מקום ולא עבודה.

כלום לא חיוני כדי לחיות,

אתה לבד בוחר איך לעמוד מול המציאות.

תתרגל לחיות עם עצמך.

זו מלאכה אישית קשה ללמוד להיות עצמך,

בלי דברי העבר

אותם דברים שהיום קשה לתת להם ללכת,

השחרור הוא תהליך למידה,

ללמוד לסגור מעגלים,

אך ניתן להצליח.

תזכור שזה רק הרגל לחיות תלוי באיש או דבר,

כאשר הם כבר לא חיוניים לנו.

סגור מעגלים.....

מלא ריאותיך חמצן, תתנער, ותשתחרר.

יש הרבה מילים המבטאות שקט נפשי,

יש הרבה מילים המבטאות להיות שלם עם עצמך

כל מילה שתבחר תעזור לך להתקדם הלאה בשלווה.

אלה חייך !

בחר נכון ! 

בעיקרון אני לא מאמינה באסטרולוגיה, הכוכבים משפיעים על החיים בכדור הארץ? מה פתאום? נראה לי כמו רעיון מטופש, אבל משום מה השמיים מתעקשים להוכיח לי שאני טועה.

קחו למשל את הבנים - צץרץ הוא מזל אריה ולמרבה המבוכה כל מה שאמור לאפיין את המזל הזה אכן מאפיין את הילד.

השמש היא שליטת מזל אריה, ובדיוק כמוה, גם האריה אוהב שהכל נמצא סביבו, והוא מאיר באהבה וחיבה, בתנאי שלא ישכחו מאיפה מגיע האור... האריה הוא יצור דרמטי מאוד, והצבעים האהובים עליו כמובן הם אדום וזהב. הוא אוהב להיכנס כשכולם מסתכלים, ולצאת כשכולם יוצאים לפניו, רצוי תוך השתחוות קלילה, ואם אפשר גם כיפוף ברכיים. רק במקרים כאלה הוא מוכן לוותר על התואר 'הוד מעלתו'. האריה בדרך כלל חם מאוד ונדיב, אוהב מאוד לפנק ולהזמין את כולם, אבל גם להיות זה שקובע לאיזו מסיבה הולכים, מי מקובל ומי לא, ולמי לא כדאי אפילו לצלצל. כל אירוע יהיה פשוט חסר טעם בלעדי האריות. ככה, לפחות, הם חושבים, והאמת - זה גם בעצם די נכון...