הכל דבש

אבל למזלי יש תמונות.  

לפעמים אני ממש תוהה איך כל הדברים ההזויים האלה קורים דווקא לאישה סולידית וביתית כמוני. נשבעת לכם שאם לא הייתי רואה הכל במו עיני וגם מצלמת הייתי חושדת שהכל המצאות.

והפעם מי שהפתיע היה הג'ינג'י – הוא נסע אחרי הצהרים לעסקיו, פגש מישהו שרצה לקנות משהו ואחר כך נסע להוריד קומות כהכנה לרדייה של השבוע הבא. בינתיים שנצת"י לי בכיף את שנ"ץ שישי המקודש ואחר כך ישבתי מול המחשב וחיכיתי לו ולצץרץ שהלך לאמן בבריכה שיחזרו לארוחת ערב, ופתאום צץרץ מתפרץ הביתה וצועק לי לבוא מהר כי האוטו של אבא הדרדר לוואדי.

דבר ראשון לא האמנתי, לצץרץ יש חוש הומור פרוע ולא פעם הוא מנסה לעבוד עלי והייתי בטוחה שגם הפעם... אבל לא, הפעם הוא היה רציני.

הבית שלנו עומד על שפת וואדי נחמד, מתחת לבית יש לנו מוסך ואנחנו וגם שאר הדיירים באזור חונים על המשטח שמפריד בין המוסך לירידה לוואדי.

ג'ינג'י החנה כדרכו את מכוניתו לפני המוסך, פתח אותו והתחיל לסדר בו משהו ולפתע הוא שומע רעש מוזר, יוצא החוצה ורואה שאין אוטו.

הדיירים שלנו שישבו בחוץ ושתו קפה בחצר ראו איך הרכב שלו מדרדר לאט לאט לאחור, ועושה רוורס אלגנטי ישר לוואדי. במזל הקנגו האינטיליגנטי שלנו הצליח להחמיץ את כל העצים בדרך ונתקע למטה על אבן גדולה, מטר לפני עץ אחד שצומח שם לתומו מימים ימימה.

למרבה המזל הדייר שלנו הוא בחור בריא וחסון, מוסכניק במקצועו, ולשמחתנו התארח אצלו חבר שלו, גם הוא בנוי לתלפיות, ובעזרת שניהם הרכב ביש המזל שלנו חולץ מהשרטון עליו נתקע, וג'ינג'י הצליח לנהוג בין העצים עד לשביל המוליך מהוואדי הביתה.

למרות שכבר היה חושך הצלחתי לצלם קצת כדי לתעד את האירוע. אנחנו גרים שם כבר מעל עשרים שנה ומעולם לא קרה לנו דבר כל כך משונה. איזה מזל שהרכב לא נתקע בעץ או במכונית של הדיירים שחנתה ממש ליד והצלחנו לחלץ אותו בשלום.

תקוע לבד ביער

בדרך הביתה

ותודה לדייר ולחבר שלו שחילצו אותנו 

הביקור ביום שלישי אצל העובדות הסוציאליות אורגן לבקשת ר. - האם הביולוגית. היא אישה מוזרה מאוד. מאוד אמוציונלית, מאוד מרוכזת בעצמה ובבעיות שלה, מצליחה לשים את עצמה במרכז בכל סיטואציה. ואם אני נשמעת כאילו אני לא מחבבת אותה זה כי אני לא.

לצערי עוגי ירש ממנה את חוסר היציבות הנפשית ואת האימפולסיביות הפראית. מסכן, גם גנים דפוקים וגם היסטוריה סבוכה והרסנית, לא קל לו וגם לא למי שמנסה לעזור לו. גם צץרץ לא אוהב אותה יותר מידי ודי מתחמק מקשר איתה. היא מרגישה בזה ומסתבר שזה מעיק עליה. עוד לפני הפציעה של עוגי הרגשתי שצץרץ מסויג מאוד כלפיה, אבל כשניסיתי לברר למה הוא לא הצליח להסביר מה בדיוק הסיבה שהוא מתחמק ממנה. אז לא הכרתי אותה ולא הבנתי אבל כמה שאני מכירה אותה יותר אני מבינה יותר טוב למה הוא מתנהג ככה. היא אישה מאוד לא צפויה ונורא מרוכזת בעצמה, יש בה משהו ילדותי ומעורער, שמעיק עלי מאוד. משהו באופי שלה עושה עלי רושם פראי, נפיץ ולא יציב, וזה ממש לא מוצא חן בעיני. היא תמיד מאשימה את כל העולם בכל הצרות שלה, ויש לה די הרבה. מסתבר שממנה ירש עוגי את הכישרון להסתבך בצרות ולהקשות את החיים על עצמו ועל הסביבה.

בפגישה היא התחילה לספר שצץרץ ועוגי גדלו יחד, והם תמיד היו קרובים מאוד אבל הם ניתקו זה מזה מאז שעוגי גר אצלה, והסתכלה עלינו במבט מאשים.

ג'ינג'י די התחמם מהרמזים הלא מעודנים שלה וגילה לה שצץרץ הוא לא טיפוס שמקבל פקודות ממישהו והוא לא שואל אותנו עם מי להיות בקשר, ואם הוא מתחמק ממנה ומסנן אותה וממעט לבקר אצלה זה כי הוא לא רוצה, לא כי אמרנו לו משהו.

כמעט שהתפתח ויכוח, אבל למרבה המזל העובדות הסוציאליות התערבו, הרגיעו את הרוחות והזכירו לה שמדובר בבחור בוגר (צץרץ בן שמונה עשרה וחצי) שלא צריך לקבל רשות מאף אחד, ואם הוא לא בקשר אתה ועם עוגי זה בגללו, לא בגללנו.

אגב, צץרץ ועוגי אמנם גדלו יחד, ואוהבים זה את זה כמו אחים, אבל רק מי שלא מכיר אותם באמת יכול לתאר אותם כנשמות תאומות וקרובות. הם שונים מאוד זה מזה באופי ומאז ילדותם הם רבים וכועסים זה על זה לעיתים קרובות, בעיקר צץרץ על עוגי. עכשיו אני מבינה שצץרץ לא אוהב בעוגי את כל מה שמזכיר לו את ר. אולי הוא לא מבין את זה בעצמו, אבל אני כן.

גם עם האבא הביולוגי שלהם, בעלה לשעבר היא במין קשר משונה, סמביוטי משהו. הם גרושים מזה שנים, הוא נשוי בשנית ויש לו ילדה קטנה, ובכל זאת כל פעם שהיא זקוקה למשהו הוא קופץ. מסיע אותה ממקום למקום ועומד תמיד לשירותה. גם הוא טיפוס משונה... לא יותר מידי חכם ודי חלש אופי... יש עוד המון דברים בהיסטוריה של המשפחה הזו שאנחנו לא יודעים עליהם והאמת, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת. הכל אצלם מלא סודות ודברים שהשתיקה יפה להם, כל מיני בעיות וצרות שהתחילו מזמן, עוד לפני שהילדים נולדו. היא פלטה שגם היא ניסתה להתאבד ואני יודעת שיש אשפוז פסיכיאטרי בעברה... אנשים חכמים אמרו לנו בזמנו שאנחנו מכניסים ראש בריא למיטה חולה ומסתבר שבצדק.

אני דיברתי מעט מאוד בפגישה הזו, בעיקר הקשבתי ופתחתי את הפה רק כדי לבקש מעוגי שיבטיח לא להתאבד יותר גם אם יהיה לו מאוד קשה כי יש הרבה אנשים שאוהבים אותו וכואב להם בגללו והם יפגעו מאוד אם הוא ימות.

דיברנו קצת על העבר והתברר שהשירות למען הילד סידר את כולנו וסיפר סיפורים גם להם וגם לנו. כוונתם הייתה לטובה, הם רצו שניקח את הילדים, והעריכו שאנחנו חזקים מספיק להתמודד עם הבעיות שלהם, והם צדקו למחצה, אבל היה לנו קל יותר בזמנו אם היינו יודעים עם מה אנחנו עומדים להתמודד.

ר. כמובן שצפה טענות נגדם, ונגד כל העולם בעצם, ולאף אחד לא היה אומץ להגיד לה את המובן מאליו - אישה כמוך לא הייתה צריכה להביא ארבעה ילדים, ועוד בהפרש צפוף כל כך. זה היה קשה לכל אחת, וקשה פי אלף לבן אדם לא יציב וחלש כמוך. גידול ילדים זו משימה קשה שמצריכה כוחות נפשיים ויכולות כלכליות, ואין לך אותם. חבל שהיא לא השתמשה באמצעי מניעה. זה היה מקל את החיים על כולם.

אחרי הישיבה עם העובדות הסוציאליות (לה יש שתיים, אחת לנפש ואחת לענייני פרנסה) חזרנו איש לביתו. כמה שעות אחר כך עוגי התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא לביקור אצלנו למרות שהסיכום היה שרק ביום חמישי ג'ינג'י ייקח אותו והם ייסעו יחד למשרד הביטחון בחיפה, ואולי הוא יגיע לביקור בשבוע הבא, אבל פתאום הוא רצה להגיע הביתה מיד. מזל שצץרץ היה פנוי והסכים, קצת בחוסר רצון, לנסוע להביא אותו.

עוגי אצלנו עכשיו, הרופא שהוא אמור לפגוש לא הגיע למשרד, הוא בחופשת מחלה ולכן הנסיעה התבטלה, אבל עוגי נשאר. הוא עובד מעט עם ג'ינג'י במכון, נפגש בערב עם חברים ועושה רושם שהוא די נהנה. הדירה של ר. קטנה וצפופה ואין לו פינה משלו ואילו פה יש לו חדר פרטי והרבה יותר מרחב מחייה וכמובן גם הכלב שלו פה. אנחנו מתנהגים איתו בעדינות, מנסים להנעים עליו את הזמן ובתמורה הוא לא מעשן בבית. כן, למרבה הצער הוא חזר לעשן. גם ההורים הביולוגיים שלו מעשנים, מנהג מגעיל ומיותר לגמרי.

ויש גם את עניין הכסף, ר. חשבה כנראה שהוא יקבל כסף ממשרד הביטחון ומעכשיו הם יתמכו בו עד סוף חייו, והיא קצת מאוכזבת שזה נמשך זמן רב כל כך. לדעתי היא חיה באשליות. שוחחנו עם כמה עורכי דין ועשינו בירורים והבנו שמשרד הביטחון לא פראייר, ייקח זמן עד שהם יחליטו מה לעשות ואיך, ולפי דבריו של עורך דין מומחה לנושא מי שניסה להתאבד לא מקבל שום דבר. זה החוק, והאמת, הוא די צודק.

בינתיים עוד לא הגיע הדו"ח של מצ"ח ולכן אף אחד לא החליט עדיין שום דבר, צריך פשוט להתאזר בסבלנות. עוגי כבר לא מקבל משכורת צבאית ואין לו שום מקור הכנסה ולכן צריך לפרנס אותו ולזה אין לה די כסף, וזו לדעתי האמת מאחורי כל עניין הפגישה שהיא יזמה.

אתמול העליתי רעיון שעוגי יעבוד כמה שעות ביום עם ג'ינג'י, רק עבודות קלות כמובן, ורק כשיהיה בו צורך, ובתמורה נשלם לו משכורת של בערך 1000 ש"ח בחודש כדי שיוכל לממן צרכים בסיסיים כמו סיגריות ותשלום על שיחות טלפון בנייד. מובל מאליו שכל זמן שהוא פה האוכל שלו והמגורים הם עלינו.

הוא הסכים מיד, נכון לעכשיו.

מה יהיה בעתיד, רק אלוהים יודע.

המצב סבוך ורגיש ונפיץ, ומאחורי כל סבך הרגשות והכעסים והטינות שר. משליכה לכל עבר מתחבאת מצוקה ענקית, גם כספית וגם רגשית. מצוקה שהיא הצליחה להוריש לילדים.

לדעתי הכסף שהוא יקבל או לא חסר משמעות ואולי יפריע במקום לעזור. גם אם משרד הביטחון יעניק לעוגי קצבה ויתמוך בו כספית כל חייו הבעיות שלו לא יפתרו, הוא צריך להשתקם נפשית, לקחת את עצמו בידיים, ולמצוא כוחות נפש כדי להתחיל לחיות כמו בן אדם בוגר ועצמאי.

האם זה יקרה יום אחד? אני מקווה שכן, אנחנו נעזור לו כמה שנוכל אבל הכוחות שלנו מוגבלים. לא נוכל לתמוך בו עד סוף חייו, יום אחד הוא יצטרך לעמוד על רגליו שלו ולהתחיל לקחת אחריות על עצמו.

כמה מוזר להתעורר בבוקר שבת אביבית לקול רעמים, גם אתמול ירד גשם, אבל אחר כך היה יפה וחמים וחשבנו שזהו, נגמר, האביב חזר אבל עובדה שלא. אני שוכבת במיטה, מנסה להחליט אם חם לי או קר לי, מחליטה שבעצם קריר ומברכת את עצמי שהתעצלתי להחליף בגדי קיץ וחורף, תוהה אם יהיו אנשים שיבואו לקנות או שכולם יפחדו מהגשם ויהיה לנו יותר זמן לחתוך יערות.

זו עבודה איטית למדי ודביקה. עבדנו בה אתמול אחרי הצהרים, ובטח נתעסק בזה גם היום, ובעצם אפשר לדחות, אבל אז מצטברות המון יערות ולא כדאי...

אני חושבת על המכון, ועל הסדרים החדשים שעשינו בו ומה עוד צריך לעשות – למסגר תמונות, לנקות את החלונות, לקנות צמחים לאדניות שעומדות בחוץ, לחפש רשתות מתכת שהמטפסים שעדיין לא קנינו יוכלו לטפס עליהם וליפות מעט את המבנה התעשייתי המכוער שאנחנו שוכנים בו.

ועוד לא חשבתי על כל הסידורים והריצות שמחכים לי מטעם העבודה... הימים שלי עמוסים מאוד, מתזזת בין העבודה, ובין משימות הבית, ותמיד יש עוד משהו שצריך לעשות במכון... אבל מתחת לכל זה כוסס עצב שאני מנסה להדחיק בכל כוחי, עצב ואשמה בגלל עוגי המסכן.

אני יודעת שגם ג'ינג'י חושב עליו ללא הרף, דואג בגללו, שואל את עצמו אם לא היינו יכולים לעשות משהו אחרת. אנחנו מדברים על זה קצת מידי פעם אבל בעיקר שותקים. הרי את הנעשה אין להשיב ואנחנו עייפים ממלחמות ומאבקים, אפשר להגיד שנכנענו.  

לפני כמה ימים ג'נג'י הזדמן במקרה לעיר בה גרה אימו הביולוגית של עוגי, על פי עצתי הוא התקשר אליו ונפגש איתו ועם הוריו הביולוגיים. הוא חזר מזועזע ועצוב. הילד עדיין משתקם, רזה מאוד, מתקשה באכילה, ישן הרבה בגלל תרופות שהוא מקבל, סובל מסחרחורות. הדו"ח של מצ"ח טרם התקבל למרות שכבר עברו 90 יום שאחריהם, כך אמרו לנו, הם היו אמורים לתת סיכום של המקרה כדי שאפשר יהיה להתחיל לטפל בנושא הנכות שלו.

עוגי כבר לא חייל, עכשיו הוא בטיפול משרד הביטחון והם לא ממהרים. אנחנו בקשר עם עורך דין ומנסים לקדם את הנושא אבל הכל הולך לאט כל כך... בינתיים הוא חי אצל אימו הביולוגית, מתקשר מידי פעם, אבל עדיין לא בא לבקר. אתמול כשחזרנו מהמכון הוא התקשר וסיפר שנסע לדרום, לקרובי משפחה של אימו הביולוגית, יש להם חווה עם סוסים והוא אוהב להיות שם. אולי זה יהיה הפתרון בשבילו? מקום שקט עם הרבה בעלי חיים? שם הוא יוכל להתאושש ולבנות לעצמו חיים?

ג'ינג'י סיפר שהוא מעשן והיא לא מונעת ממנו להרוס את הבריאות שלו ומעשנת איתו, ואפילו מתגאה בכך שעכשיו הוא לא צריך לשקר ויכול לעשן חופשי – ממש הישג כביר! היא הולכת לטיפול נפשי מזה שנים ולוחצת שגם הוא, בסוף הוא יהפך להעתק שלה, אושר גדול.

גם אביו הביולוגי מעשן, אולי זה גנטי, רק שצץרץ לא יתחיל גם לעשן. בעוד כמה ימים אנחנו אמורים ללכת לפגישה עם עובדת סוציאלית שאימו סידרה לו. אני כל כך לא רוצה ללכת, לא רוצה לראות איך הוא נהפך לנתמך סעד מקצועי, אחד שמחכה שהמדינה תעשה בשבילו, ותסדר לו, ותטפל בו. יש אנשים כאלה, בני אדם שלא מסוגלים להשתלט על חייהם, וטוב שיש מי שמטפל בהם, אבל למה הילד הזה שהשקענו בו כל כך הרבה זמן ואהבה ומאמצים צריך להידרדר לזה?

רק עכשיו אני מבינה שנלחמנו נגד הגנים שהורישו לו הוריו, נגד ההיסטוריה הדפוקה שהוא גרר אחריו, מהרגע שהוא הגיע אלינו נלחמנו בגורל שמיועד לו והפסדנו.

הוא מחק בירייה אחת את כל מה שניסינו לבנות, הרס ברגע פזיז אחד את כל ההישגים שלו וחזר למקום ממנו בא. אין לי מושג איך הוא מרגיש אבל אני מרגישה שנכשלנו וזה כואב, מאוד.

אני לא יודעת למה הכל קורה בבת אחת, אי אפשר שהבעיות יתארגנו קצת על עצמן ויסתדרו בתור?

ביום ראשון עוד היה די רגוע, שום דבר יוצא דופן למרות שהייתי לבד. למזלי ביום ראשון מגיעה המתנדבת הכי יעילה ומקצועית שלנו - מנהלת בית ספר בדימוס שמתנדבת גם יום אחד בשבוע עם אימא שלי במכללה הקהילתית של שלהב"ת.

האישה פשוט מלכה, אני לומדת איך להתנהל רק מלהסתכל עליה מתקתקת עניינים, מדברת בטון סמכותי, מסבירה הכל יפה ובלי להתרגש, ומשתלטת בקלילות על כל הבלגנים.

אני מאוד מקווה שהיא תגיע לעבוד אצלנו גם בימי רביעי אחרי שיסתיים קורס של מרצה אחת שהיא מנהלת.

 כבר הזהרתי את אימא שאני רוצה אותה אצלנו ושלא תנסה לגנוב לי אותה.

למרבה הצער ביום שני היא כבר לא הייתה, והייתי צריכה להתמודד עם מתנדבת אחרת, אישה חביבה ומלאה רצון טוב, אבל קצת בלגניסטית וקשקשנית נוראית.

בדיוק באותו יום היה לה איזה עניין עם הביטוח, ובמקום לעשות מה שהיא הייתה צריכה לעשות היא רבה עם חברת הביטוח שלה, ועשתה את זה בקולי קולות... בימי שני אני לומדת אחרי העבודה ובגללה הגעתי למכללה עם כאב ראש מחריד.

השבוע התחלנו ללמוד עם מורה חדשה, מישהי מאוד מוצלחת ומרתקת. השתדלתי להתרכז בדבריה, אבל זה היה קשה, ובכלל, מאוד לא נוח להתחיל ללמוד בשעה שתיים אחרי הצהרים. זו בדיוק השעה שהגוף משווע לאיזה נמנום רגוע של שעה שעתיים, מאוד קשה לי להחזיק מעמד ולא לנקר בשעה הזו.

למרבה המזל לפחות השיעור האחרון התבטל כי המורה הייתה חולה, איזה יופי!

ביום שלישי נגמר לי המזל. המתנדבת של יום שלישי היא אחת הנשים הכי נחמדות וחביבות מבין המתנדבות שלנו. אני מחבבת אותה במיוחד כי בתקופה שעשיתי טיפולי פוריות היא הייתה האחות אצלנו בקופ"ח. בתוקף תפקידה היא נהגה לתת לי זריקות ולכן היא שייכת לחוג מאוד מצומצם של נשים וגברים שיכולים להגיד שראו אותי בלי תחתונים על בסיס יומי.

היא גם תמכה בי נפשית בתקופת הטיפולים ומאוד התיידדנו. הצטערתי בכל ליבי שהיא יצאה לפנסיה ושמחתי לפגוש אותה שוב בעבודה הנוכחית שלי, ובכלל, לאחרונה אני פוגשת כל הזמן אנשים מעברי שהכירו אותי כילדה, נערה ואישה צעירה. רובם גם מכירים את הורי, ובעיקר את אימא שלי, ונותנים לי קרדיט גדול בזכותה. זה נעים אבל זו גם אחריות רצינית ואני מנסה לעמוד בה בכבוד ולא לבייש את הפירמה.                                                                                           

התנדבת של יום שלישי צלצלה וסיפרה שהבן שלה עומד לעבור לגור בקנדה לכמה שנים בגלל העבודה שלו, והוא יעשה את זה כמובן עם אשתו והילדים, השבוע הוא נסע עם המשפחה לביקור מקדים כדי להתארגן ולסדר להם בית, ובתי ספר לילדים, ואת הילד הכי קטן, בן שלוש בסך הכל, השאירו אצל סבתא. היא הייתה מאוד עצובה בגלל הפרידה הצפויה, וכמובן שלא יכלה לבוא לעבוד עם הילד, אבל הבטיחה לקפוץ לפחות לשעה יותר מאוחר וגם קיימה את ההבטחה. הילד היה כל כך שקט ונחמד, צץרץ בגילו היה הופך את כל המשרד ולא משאיר בו אבן על אבן, לא להאמין שיש ילדים בני שלוש שלא צועקים, נוגעים בכל דבר ומשאירים אחריהם חורבן והרס ועצבים רופפים. יום שלישי היה עוד שקט יחסית חוץ מעניין המפתח שהיה עלי לשכפל למשרד, ומשום מה סירב להשתכפל. מזל שהחנות של המשכפל מפתחות קרובה יחסית למשרד, אבל הלכתי הלוך ושוב שלוש פעמים עד שזה הסתדר. אחר כך נסעתי לבדיקת צפיפות עצם ודווקא הלך מהר ובלי בעיות ולמרות שעשו שינויים בצומת סומך בלי להודיע לי קודם עברתי אותה בלי להסתבך, אבל בדרך חזרה, כשיצאתי ממגרש החנייה של מרפאת זבולון איזה נהגת מפוזרת אחת עשתה רוורס ונכנסה בי, בעדינות אמנם, אבל בכל זאת, דפקה לי את הרכב מהצד, אמרה בבהלה שזה שום דבר, ובלי לצאת מהמכונית ברחה - רק לי יכולים לקרות דברים כאלה

חזרתי הביתה בשלום ורק נכנסתי היה שוב טלפון! הפעם חטפתי צעקות על הראש מאחת הקליינטיות שלנו כי הרופא שהיה אמור לאבחן אצלה בעיות בלב חשב שיש לה רק קלקול קיבה, וגם דיבר לא יפה... אני לא מכירה אותו בכלל אבל זה לא הפריע לה לכעוס עלי. בסוף היא הגיעה לבית חולים ועברה צנתור. עליו היא לא יכלה לכעוס אז היא כעסה עלי, וזו הייתה רק ההתחלה.

למחרת הגיע יום רביעי הנורא ופתאום כולם היו צריכים אותי, כולם התקשרו, לכל אחד הייתה בעיה אחרת. לא היה רגע אחד של שקט, רצתי ממשבר למשבר. מזמן לא הייתי כל כך פופולארית, התחלתי להצטער שפיזרתי את מס' הנייד שלי בנדיבות כזו, נכון, זה הנייד שקיבלתי מהעבודה, אבל גם לו מותר לנוח קצת.

ואם לא די בכך גם צץרץ התקשר פתאום וסיפר שהוא מרגיש לא טוב וכואב לו הראש וקר לו והוא רוצה שאביא לו בורקסים. לא יכולתי לדאוג לילד כי אחד רצה תרופה, ואחת הייתה חייבת לספר לי את כל תולדות חייה העצובים, ואחד סיפר שהוא רב עם מישהו והיה צריך לשפוך את הלב בדיוק כשנהגתי מפה לשם, ובאמצע מתקשרת אחת שהסתבכה עם לחצן המצוקה וצרחה עלי שאני אבוא מיד לקחת אותו כי היא לא יכולה יותר...

יום מהגיהינום, ממש!

הצלחתי להגיע הביתה שעה מאוחר מידי, מודאגת בגלל הילד, וממש בפנייה לבית עוצר אותי שוטר ומודיע לי שלא עמדתי בעצור. אני גרה בשכונה ממש קטנה, מקום קטן ורגוע כזה עם מעט תנועה, שנים לא ראיתי שם שוטר, ופתאום צצים שני שוטרים חמורי סבר. בדרך כלל אני דווקא כן עוצרת בתמרור עצור, ונדמה לי שעצרתי גם הפעם אבל אני לא בטוחה, הייתי כל כך לחוצה ועמוסה באותו יום, וחשבתי על כל הדברים שעוד לא הספקתי לעשות, ועל הילד החולה, והבעיות מהעבודה, ועל עוגי שלא ברור מה עומד לקרות איתו, ולמה העובדת הסוציאלית של אימא שלו רוצה לעשות פגישה איתנו ואיתה וגם איתו... היה לי המון על הראש ופתאום שוטר!

בהיתי בו בפרצוף מופתע, כולי בהלם, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ורק אמרתי בלחש שיש לי ילד חולה בבית שממתין לי (נכון, כבר מעל שמונה עשרה אבל עדיין ילד) ובדיוק אז השוטר השני קרא לו מהעבר השני של הכביש, והוא אמר לי שבסדר, הוא סולח לי, אבל שאזהר מעכשיו, והסתלק.

בבית צץרץ המסכן אכל את הבורקסים שהבאתי לו, ואחר כך הקיא על הרצפה והייתי צריכה לשטוף. אחר כך היו עוד טלפונים הזויים, ואחת אילצה אותי לנתק לה את הלחצן מצוקה בטענה שהוא הרס לה את הטלפון. נו, בטח, אם את לוחצת על כל הכפתורים בבת אחת, ומנסה גם לדבר בטלפון וגם להפעיל את לחצן המצוקה, וגם להיות הכי היסטרית שאפשר... אבל בקטנה, לפחות לא קיבלתי דו"ח.

גם היום היה לי די בלגן. איש אחד שהייתי אמורה להיכנס אליו לעזור לו לסדר את הניירת סירב לתת לי להיכנס אליו, כי הוא לא מכיר אותי ובמקום להקשיב למה שאמרתי צעק שהוא לא מבין! לא מבין כלום! לא רצה להקשיב כשניסיתי להסביר, ולא פתח לי את הדלת, ואחת אחרת החליטה שהיא חייבת שייקחו אותה לבית חולים עם אמבולנס, והיא פוחדת לבד, ושאבוא אתה, אבל בדיוק אז מישהי מצד שני של הקריה נכנסה ללחץ כי פתאום החליטו להחזיר הביתה את בעלה המאושפז והיא הודיעה שהיא חייבת לחצן מצוקה עכשיו!

הייתי כבר מספיק פעמים השנה בבתי חולים וממש לא בא לי להגיע לשם שוב, ולכן הורדתי מעלי בנימוס את הפחדנית, והסברתי לה שיהיה איתה באמבולנס פאראמדיק שייקח אותה עד לרופא, והיא לא זקוקה לי, וליווי עד לבית חולים זה ממש לא התפקיד שלי, ונסעתי ללחוצה. נפגשתי שם עם הטכנאי שזימנתי ולמזלי הוא היה בדיוק בסביבה, ובעוד אנחנו מתחילים לארגן הכל - אני למלא טפסים, והוא לחבר את הלחצן - מתקשרים מבית החולים שבסוף הבעל לא משתחרר הביתה, ולא צריך לחצן מצוקה.

הייתי מתעצבנת עליה, אבל המסכנה נראתה כל כך אומללה ומבולבלת ועצובה מהבשורה עד שלא יכולתי להוסיף לה עוד בעיות, ואמרתי שזה בסדר, ולא קרה כלום, ואין בעיות, ואנחנו תמיד לרשותה, ונגררתי מותשת הביתה כדי לטפל בצץרץ המסכן ששוב הקיא.

אני מקווה שבשבוע הבא השותפה שלי לעבודה (שמעתה אכנה אותה גודי) תבריא כבר, וצץרץ יפסיק להקיא וג'ינג'י יחזור מאימא שלו (מחר יש רדייה - הזדמנות "לנוח" קצת במכון) והחיים יהיו פחות לחוצים.