הכל דבש

ראיתי תוכנית בערוץ דוקו שדנה בויכוח שעוד לא נגמר בין הדארווינסטים לבין אלו שמאמינים בבריאה תבונית.

בריאה תבונית זה בעצם האמונה שיש אלוהים, והוא זה שברא את העולם, אולי לא בדיוק כמו שכתוב בספר בראשית אבל סוג של... הם מסרבים להאמין שהעולם הכל כך נהדר ומורכב שלנו נברא רק בעזרת הברירה הטבעית, ומתעקשים שהייתה יד מכוונת שהתחילה הכל, כי אחרת איך זה שהעולם שלנו נפלא ומסובך כל כך?

המראיין התלונן על העריצות של המאמינים בתיאוריה של דארווין שמסרבים לקבל דעה אחרת ושאל איזה מלומד (ששמו נשמט מזיכרוני) אם הוא מאמין באלוהים. וראיתי איך הוא מתכווץ בחוסר נעימות כשאותו מלומד - אתאיסט מושבע - שפך אש וגפרית על אלוהי הברית הישנה (תנ"ך בשבילכם) ואמר שהוא מצטייר כטיפוס קנאי, חסר חוש הומור, קטנוני ועריץ – בהחלט לא דמות שראויה להערצה. גם אלוהים של המוסלמים, הנוצרים או כל דת אחרת לא עשה לו כלום. את כולם הוא ביטל בהבל פה כהמצאה ילדותית ופרימיטיבית.

המראיין שנואש ממנו שאל, "תגיד, מה יהיה אם אחרי שתמות יתברר לך שטעית – יש אלוהים, ואלוהים יקבל את פניך וישאל, סטיבן, איך יכולת להיות עיוור וטיפש כזה? למה לא האמנת בי?"

סטיבן לא התבלבל ואמר שהוא היה עונה לאותו אלוהים שהוא אשם כי הוא לא הביא די הוכחות לקיומו.

המראיין התעצבן והתחיל למנות את כל פלאי העולם כהוכחות חותכות לקיומו של אלוהים שרק עקשן כאותו סטיבן לא רואה בהם הוכחות.

לצערי הייתי חייבת לצאת, היו לי המון סידורים היום, ולא ראיתי את המשך התוכנית, אבל בעודי נוסעת לפה ולשם, טרודה בסידורים שלי, מצאתי את עצמי מנהלת שיחה נוקבת עם אלוהים – אלוהים של הברית הישנה כמובן, כי רק אותו אני מכירה הכרות אינטימית עוד מילדותי, וחוץ מזה, עם כל הכבוד לנוצרים ולמוסלמים הוא היה שם קודם, לפני אללה או גוד וכל השאר.

חשבתי לעצמי שאם אני אפגש, אחרי מאה ועשרים, עם אלוהים, אני לא אתן לו צ'אנס להטיף לי כי מיד אתנפל עליו בטענות ובמענות, ואבוא איתו חשבון על כל העוולות שראיתי ושמעתי עליהן, כולל כל שפיכות הדמים והפשעים שמסופר עליהם בתנ"ך.

ומה יענה לי אלוהים? הוא בטח יזכיר לי שאני מדברת שטויות כי רוב הדברים הרעים שקרו, ועדיין קורים בעולם, הם דווקא מעשה ידינו לא להתפאר.

בני אדם מחרחרים מלחמות

בני אדם מזיקים אחד לשני

בני אדם הורסים את הסביבה

בני אדם עוברים ברגל גסה על כל עשרת הדברות ועוד יש להם חוצפה להאשים אותי יטען אלוהים, ועלי להודות שבצדק – הוא נתן לאנשים זכות בחירה, והם בחרו פעמים רבות מאוד ברע במקום בטוב ואגב הוא בטח יוסיף ממורמר, מתי בדיוק אמרתי להם לא לשים גבינה על בשר? או ללכת עם פרוות על הראש? או לא להקשיב לנשים שרות? הכל המצאות שלכם ובסוף אני אשם? איך זה יכול להיות?

צודק, מה שנכון נכון.

במה עוד אני יכולה להאשים אותו אם ככה? אה, אני יודעת! בהנדסת אנוש לקויה.

לא יכולת לעשות עבודה קצת פחות רשלנית? אני אטען, תראה כמה אנשים סובלים מכאבי גב, מעודף משקל, מלחץ דם גבוה, מבעיות לב, ראיה ושאר צרות רפואיות שרק המחשבה עליהן מדכאת אותי. לא יכולת לבנות אותנו חזקים ועמידים יותר?

אני מניחה שאלוהים יענה שהוא דווקא כן ברא אותנו חזקים ועמידים, והגוף שלנו הוא מכונה מופלאה, פשוט נזר הבריאה, אבל מה הוא אשם אם אנחנו לא ממלאים את הוראות היצרן? אנחנו אוכלים יותר מידי, לא עושים מספיק פעילות, לא שומרים על גופינו כמו שצריך, וכשהוא מתחיל לזייף בגיל חמישים אנחנו מתלוננים ומקטרים ומאשימים אותו, שוב...

ואז נכנסתי לרופא שהזכיר לי שוב שאם לא ארד במשקל אמשיך לסבול מכאבי גב, ושלח אותי לעשות קולונוסקופיה, מה שבהחלט הוסיף עוד כמה טענות לרעת אלוהים. מזל שהוא לא קיים.

לפני יומיים קרה לי דבר מוזר, זה בכלל היה יום מוזר, הלכתי במקום ג'ינג'י להרצאה בבית הספר. הוא הוזמן להרצאה כי הוא מתנדב במשהו שנקרא ידיד לחינוך וההרצאה הייתה על איך לעזור לילדים שעקב הכישלון בלימודים מאבדים את ביטחונם העצמי.

ג'ינג'י מלמד בהתנדבות מתמטיקה בבית ספר יסודי. את הילדים שלנו הוא התקשה ללמד, אבל מצליח יותר בלימוד ילדים זרים. למרבה הצער הוא היה עסוק באותו יום במכוורת ולכן הלכתי להרצאה בשמו, אבל לפני ההרצאה תכננתי לתלות מודעות בכל רחבי הקריה כדי שאנשים ידעו שאנחנו עושים פעילות לילדים. הפעילות לילדים הצליחה מאוד בקיץ שעבר, ולכן החלטנו להתחיל עם הפעילות כבר מעכשיו. הילדים יוכלו לרדות לבד דבש, יראו כוורת זכוכית, ישמעו הסברים ויקבלו צנצנת דבש קטנה שמילאו במו ידיהם.

קמתי מוקדם, מלאת מרץ, ואחרי שהערתי את עוגי ושילחתי אותו לדרכו (למזלנו השכן שלנו נוסע לצ'ק פוסט כל בוקר בדיוק בשעה שמתאימה לעוגי) ארגנתי את המודעות שהדפסנו, שדכן וסיכות, ויצאתי לדרך.

ילדים מסתכלים על כוורת זכוכית

עד לרגע זה הכל התנהל לפי התכנון שלי אבל בדיוק ביציאה מהשכונה שלנו עצרה אותי גברת אחת נסערת מאוד שהחזיקה כלבלב בזרועותיה. למרות שיש אצלנו תחבורה ציבורית די מקובל אצלנו לעצור טרמפים, וכשיש לי מקום ברכב אני עוצרת לאנשים מהשכונה. היא נכנסה עם הכלב והתחילה לדבר במהירות, מסבירה לי שהיא חייבת להגיע דחוף לבית הספר היסודי כי יש צרות עם הבן שלה, והזעיקו אותה בדחיפות.

גם לי זה קרה מידי פעם, שהזעיקו אותי דחוף בגלל אחד הבנים, והרגשתי הזדהות עם המצוקה שלה אם כי מניסיוני במקרים כאלה הורים חייבים להפגין שלוות נפש וקור רוח כדי להצליח להרגיע את הילד ואת המורות. 

כדי להרגיע אותה אמרתי לה שדברים כאלה קורים וזה לא נורא, ושאלתי אותה אם היא לא חושבת שאולי כדאי היה להשאיר את הכלב בבית?

האישה התחילה להסביר לי שכדי להשאיר את הכלב בבית לבד היא צריכה לפנות את המקלחת כדי שהוא ישהה בה, ואין לה זמן, ולכן היא פשוט לקחה את הכלב איתה, ומשם המשיכה לספר לי ביוזמתה שהבן שלה שהה עד לא מזמן במשפחה אומנת, וקודם בפנימייה. במקום אחד התעללו בו מינית, ובמקום אחר סתם התעללו – היא דיברה נורא מהר וכל הפרטים התבלבלו לי – ובסוף השופטת החליטה שהרווחה לא מצליחה לטפל בילד כמו שצריך, והניסיון להרחיק אותו מהבית רק מזיק לו, וציוותה להחזיר אותו לאימא, אבל היה לי רושם עגום שגם האימא לא בדיוק מצליחה להתמודד איתו. היא הייתה לדעתי בת כמעט ארבעים אבל נשמעה כמו מתבגרת מבולבלת וחסרת ישע. 

כדי להפסיק את שטף הדיבורים והאינפורמציה המביכה שאלתי אותה בן כמה הילד, והתברר שהוא בכיתה ו'.

שאלתי אם הוא מקבל ריטלין, והיא התחילה לקשקש על זה שהיא מתנגדת לריטלין, והיא מכירה מישהי בנתניה שהבן שלה לקח ריטלין והרגיש לא טוב, והיא לא מסכימה שיתנו לילד ריטלין...

היא דיברה בלי סוף, שופכת הכל בשטף דיבור מבולבל, מספרת לי הכל כאילו שאני עובדת סוציאלית או לפחות מכרה שלה... אם היה לי יותר זמן אולי הייתי מסבירה לה שהיא טועה וריטלין כן עוזר אם נותנים אותו לילדים שבאמת זקוקים לו, ולא צריך למהר ולהתנגד לו, ואולי מבררת אם יש גם אבא בתמונה, ואולי עוד אחים ואחיות, אבל בינתיים כבר הגענו והיא הודתה לי בחום, והסתלקה לדרכה עם הכלב בזרועותיה.

אם המדינה הייתה מחלקת רישיון להורות אני בספק אם היא הייתה מקבלת אחד כזה, אבל מאחר והמדינה לא מתערבת בנושאים כאלה וכל אחד שיכול פיזית הולך ומביא ילדים נוצרים מצבים טראגיים כאלה. אני חוששת מאוד שלילד המסכן הזה שאימא שלו כל כך מבולבלת וחסרת ישע עד שהיא בקושי מתארגנת עם כלב אחד קטן אין יותר מידי סיכוי בחיים.  

כלב שכן נשאר בבית

הרבה יותר קל וטבעי לי לקטר, אבל לפעמים צריך לצאת מהשגרה ולראות גם את החצי המלא של הכוס. יכול להיות שאם לא היינו מארחים אתמול קבוצה של פו"פ שאגב, נהנו מאוד, גם מהדבש, וגם מהמזגן, וגם מהכיבוד, וקנו בנדיבות מכל הבא ליד אולי לא הייתי טורחת, אבל אחרי שהם הלכו עלה בדעתי שעם קצת פחות מזל הייתי עלולה להיות אחת מהם - אישה בת חמישים פלוס שנאלצת לכתת רגלים בשבת אביבית חמה מהרגיל בטיול מתיש בגליל המערבי, ולא עם הילדים או הנכדים, אלא עם חבורה של אנשים בגיל העמידה כמוני שמשתוקקים למצוא זוגיות.

אולי יש כאלה שנהנים מזה, אני בספק, אבל אני יודעת שאני לא הייתי אוהבת לצאת שוב לשוק הבשר, להתחתך ולהתאפר ולהתרוצץ ולנסות להרשים ולפתות...

בגיל עשרים ומשהו זה כיף, זה הדבר הנכון והטבעי לעשות אבל אני חוששת שבגיל חמישים פלוס כשיש פחות מרץ, העור פחות מתוח, וכבר יש שערות שיבה זה הרבה פחות נחמד.

ג'ינג'י אמר שהוא היה מעדיף להישאר לבד, ולא לצאת לטיול בקבוצה כזו, אבל אנחנו יחד שלושים וחמש שנים, ואני בספק אם הוא עוד זוכר איך זה להיות לבד, בלי בת זוג.

1. אני מודה על כך שיש לי זוגיות שעדיין, אחרי כל אותם שנים, היא מלאת חיים ובועטת. יש גם מריבות וויכוחים כמובן, אבל יש גם אהבה ותמיכה וחברות. זה בהחלט לא מובן מאליו ותודה שזכיתי.

2. רק מי ששכב בגבס כל כך הרבה חודשים יכול לדעת איזה אושר זה לקום וללכת, הגב קצת כואב לפעמים, והפרקים מעט חורקים, אבל אני הולכת בכוחות עצמי, עולה ויורדת מדרגות בלי תמיכה, אושר גדול.

3. אולי זה יצחיק צעירים, אבל איזה כיף זה שיש אינטרנט! אני נהנית מההמצאה הזו בלי גבול. אוהבת לכתוב בבלוג, ולקרוא בלוגים אחרים, וכל פעם שאני מתיישבת מול המחשב שלי אני מרגישה שכל העולם כולו נמצא בכף ידי, וזה תענוג גדול.

4. מודה על הילדים שלי, לא רק זה שהם שלי אלא שהם בכלל קיימים בחיי - וזה בכלל לא מובן מאליו. אם לא הייתי עקשנית ואמיצה הבת שלנו כלל לא הייתה נולדת, וגם הבנים הגיעו אלינו אחרי מאמץ וקשיים. היה קשה לגדל אותם ולפעמים הם היו נורא מרגיזים ומתסכלים אבל איזה מזל יש לי שהם נמצאים בחיי.

5. ותודה מיוחדת על זה שעוגי שהיה קרוב מאוד למוות עדיין חי ובריא יחסית. אחרי אשפוז ממושך הוא שוב מתפקד וכיום הוא התחיל סוף סוף ללמוד, שיהיה לו בהצלחה.

6. המון תודה על ההורים שלי, על זה שהם קיימים, בריאים ונמרצים, וגרים לידי. תמיד מוכנים לעזור וחשוב מכך, מסוגלים לזה. אני מודה להם שהיה להם אומץ ללדת אותי למרות שהייתי קצת פנצ'ר, ולעזוב את פולין ולבוא לארץ, ואחר כך לצאת מהקיבוץ ולהגיע לקריה הנהדרת שלנו – המקום הכי יפה בארץ. אני גרה במקום נהדר ואני אסירת תודה על כך כל יום מחדש.

7. מודה גם לחמותי שתחייה. נכון שהמון פעמים היא מעצבנת ומרגיזה, אבל בדרכה שלה היא נדיבה ואני יודעת שהיא אוהבת אותי וכל הביקורתיות שלה נובעת מדאגה ואהבה. לפני כמה ימים נסענו לקנות לה טלוויזיה גדולה יותר, ואחרי שבחרנו דגם שנראה לנו מתאים לה היא הודיעה לנו בנונשלאנטיות - אם ככה תקנו שתיים, אחת בשבילכם, מתנה ממני.

8. ושוב תודה להמצאות המופלאות של המאה ה – 21 הטלוויזיה השטוחה הראשונה שלנו שהיא גם גדולה וגם קלילה, וכל כך מוצלחת עד שהצלחתי לחבר אותה לבד עם טיפת עזרה מהבחור החמוד שענה בתמיכה הטכנית של יורוקום. וגם על קיומם של הטלפונים הניידים הנהדרים שמקלים על התקשורת ועל המצאת הדיסקים ושאר השכלולים שמקלים מאוד על שמיעת מוזיקה. את הצעירים זה בטח יצחיק, אבל אני עוד זוכרת איך נראו החיים פעם, כשכל ההמצאות הללו היו רק מדע דמיוני, ואני אסירת תודה שזכיתי ליהנות מהם.

9. המצאה אחת שאני אסירת תודה עליה במיוחד היא המצלמה הדיגיטלית. ביליתי חלק נכבד מנעורי בעמידה בחדר חושך מול קערת מפתח מסריח, התפרנסתי מהעבודה הזו שנים רבות, ודווקא אהבתי אותה, אבל איזה כיף שנפטרנו מהפילם המעיק וכל הניג'וס של הפיתוח שהיה יקר ומעצבן כל כך, וכמה טוב שהצילום נעשה קל ונגיש  לכולם.

10. אני אסירת תודה לעוגי שהביא אלינו את לוקה. נכון בחורף התלוננתי וקיטרתי שקשה לי לשמור על הבית נקי עם הגורה הזו, אבל היא גדלה לכלבה מקסימה ויפה, וכיום היא פשוט נהדרת - לא מלכלכת בבית ועושה כל מה שאומרים לה, ואני פשוט אוהבת אותה. לפעמים היא ניגשת אלי ושמה את הראש על הברך שלי ומכשכשת בזנב כשאני מלטפת אותה ומדברת איתה, ואני נדהמת מעצמי – לפני שנה הייתי משתינה בתחתונים מרוב פחד אם כלב כל כך גדול ושחור היה ניגש אלי, וכיום אני מתמוגגת מנחת. בזכותה התחלתי לאהוב כלבים וזה כיף גדול.

11. המכונית שלי וזה שאני בכלל מסוגלת לנהוג, יש לי רישיון כבר עשר שנים ועדיין אני אסירת תודה לאימא שהתעקשה שאעשה רישיון ונתנה לי את הרכב הישן של הורי, ובבת אחת הפכתי לאדם עצמאי בשטח. זו הקלה עצומה וחופש גדול ועד היום כשאני דוהרת בכבישים מפה לשם, מקפיצה את הילדים או סתם עושה סידורים אני מתפלאת על עצמי ומרגישה אסירות תודה ענקית.

אני מקווה שהרשימה הזו לא גורמת לקוראים לחשוב שיש לי חיים מושלמים, רחוק מזה אבל אני מרוצה ממה שיש ולא מתבאסת יותר מידי ממה שאין והיכולת הזו להיות אופטימית ושמחה היא עוד סיבה להגיד תודה.

אני לא חיה באשליות ואני יודעת שאני לא כל כך עשירה, ובטח לא רזה. אין לי קריירה שאפשר להתגאות בה ובטח שאפשר לשפר הרבה בתחום הבריאות, גם שלי וגם של חשבון הבנק, החיים שלי רצופים עבודה ומאמצים. אין לי תקציב לחופשות ולמסעדות ולטיולים בחו"ל, וגם לא לקנות בגדים מפוארים שאין לי כל כך מה לעשות אתם, אבל זה בסדר, אני חיה יפה מאוד גם בלי כל הפינוקים האלה, ושמחה שיש לי עוד שאיפות ומטרות וחלומות לעתיד, ויום אחד אני עוד אגיע אליהן, אולי...

וגם אם לא העיקר שאני נהנית מהדרך.

 "הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת"

ניכור אורבני

זה קרה בחורף האחרון שהיה, כמו שכולם בטח זוכרים, גשום מהצפוי. אחרי שסיימנו לאכול את ארוחת שישי המסורתית אצל הורי ואיחלנו להם שבת שלום, התעטפנו במעילים, פתחנו מטריות, יצאנו באומץ אל הגשם בחוץ, נכנסנו למכוניתנו המשפחתית וחזרנו הביתה.

כמו תמיד בעלי הוא זה שנהג, מקפיד על נסיעה איטית ובטוחה, נזהר לא להחליק על הכביש הרטוב. היינו כבר כמעט בבית, נותר לנו לעבור רק עוד חצי רחוב לפני הפניה לחנייה שלנו, ופתאום ראינו מולנו בחורה צעירה ודקיקה, פוסעת במהירות על המדרכה הרטובה שהתנוצצה לאור פנס הרחוב.

היא הייתה גלוית ראש, ושערותיה הארוכות החלקות היו רטובות לגמרי, צמודות לראשה וגולשות עד לכתפיה שהיו, כך חשתי יותר משראיתי, מכווצות מקור. לאור פנס הרחוב ראינו שהיא יחפה וגופה הצעיר והצנום עטוי רק מלבוש קצר, דקיק ושקוף, ספק שמלונת, ספק  תחתונית.

בהינו בה חסרי מילים מרוב תדהמה בעוד היא פוסעת בזריזות על המדרכה, חולפת בצעדים מהירים על פני מכוניתנו. בעלי היה מופתע כל כך עד שבמקום ללחוץ על הדוושה המשיך לנהוג קדימה עוד כמה מטרים, ואז עצר ושאל בלחש אם גם אנחנו ראינו אותה.

"כן." ענו כולם, שלושת הילדים המתבגרים שלנו ואנוכי – אימא שלהם.

"למה המשכת לנסוע, למה לא עצרת להציע לה טרמפ?" נזפתי בבעלי שהתגונן ואמר שבין כה וכה אין לנו מקום פנוי במכונית, וחוץ מזה, הודה, הוא היה מופתע כל כך עד שמתוך בלבול פשוט המשיך לנסוע קדימה.

הגענו הביתה, ובמקום לצאת מהמכונית התחלנו להתווכח ולהעלות השערות בנוגע לצעירה המסתורית שיצאה לטיול בליל שישי גשום וקר כשהיא יחפה וכמעט ערומה.

ביתי החיילת, חשבה שאולי היא הסתלקה במהירות מהבית, ובחפזונה שכחה להתלבש כראוי למזג האוויר.

הבן הגדול שיער שאולי היא הפסידה בהתערבות ולכן... או שאולי פשוט היה לה חם?

ואילו הבן הקטן, שעדיין היה תלמיד תיכון, החליט שהיא פשוט משוגעת, או מסוממת.

בעלי סבר שאולי היא רבה עם החבר שלה ובלהט המריבה רצה החוצה יחפה וכמעט ערומה.

פסלתי את כל ההשערות שלהם כקשקוש מטופש, ומוטרדת מאוד מהמחשבה על הצעירונת הקפואה שמשוטטת בחוץ, רטובה ובודדה, הפצרתי בבעלי שניסע יחד לחפש אותה ולהציע לה עזרה.

"היא בטח עדיין בסביבה, אין מוניות בשעה הזו, וגם אין כמעט מכוניות אחרות על הכביש, בוא נמצא אותה ונשאל אם אפשר לעזור."

הוא הסכים, ואחרי שהילדים יצאו מהמכונית והסתלקו לענייניהם יצאנו לחפש את הצעירה המסתורית. הסתובבנו בכל רחבי השכונה הקטנה שלנו, נוסעים לאט, בוחנים את המדרכות הנוצצות מהגשם, בולשים בעינינו בכל פינות הרחוב, אבל הצעירה שראינו נעלמה כמו חזיון תעתועים ולא נראתה יותר.

בעלי והילדים שכחו אותה די מהר, אבל אני לא הפסקתי לחשוב עליה, לתהות מי היא ולמה היא מצאה את עצמה פוסעת על מדרכה רטובה, בלי נעלים ובלי בגדים, ביום שישי חורפי, גשום וקר?

מידי פעם העליתי את זכרה בפני משפחתי, מנסה לדלות מזיכרונם של בעלי והילדים עוד פרטים שאולי לא הבחנתי בהם.

איך קרה שהיא נעלמה כל כך מהר? חזרנו לחפש אותה בקושי חמש דקות אחרי שראינו אותה, אולי מישהו אחר עצר לה? אולי נכנסה לבית כלשהו וביקשה עזרה? למה לכל הרוחות לא עצרנו לה מיד? ואיזה מזל שלא הייתי לבד כשראיתי אותה כי אף אחד לא היה מאמין לי שראיתי דבר משונה כזה.

התחלתי לחפש בעיתון ידיעות על צעירות שברחו מהבית, דאגתי וחשתי נקיפות מצפון - כמה חבל שלא עצרנו מיד לברר אם היא זקוקה לעזרה, למה לא צעקתי על בעלי שיעצור מיד? למה הוא לא עצר מיוזמתו? איך יכולנו לראות אותה ופשוט להמשיך לנסוע הלאה?

כל ניסיונותיי לברר בדבר עלמת המסתורין הרטובה שלנו עלו בתוהו, ולאט לאט גם אני התחלתי לשכוח אותה, ואז הגיע האביב, וכמו שקורה תמיד קצת אחרי פסח שלח המתנ"ס המקומי הזמנות לכל תושבי הקריה לבקר בתערוכה המסורתית של האמנים המקומיים שלנו.

כמו תמיד הלכנו גם אנחנו לתערוכה ושם מצאתי אותה, את העלמה המסתורית שלנו, פוסעת על מדרכה רטובה כשהיא יחפה ונוטפת מים, שמלתה הדקיקה, הרטובה, צמודה לגופה הצנום, ואורו הצהבהב של פנס הרחוב זורח על טיפות המים שנטפו משערותיה החלקות שהגיעו עד לכתפיה הערומות – צדקתי, הן באמת היו מכווצות מקור.

על פי התווית שנתלתה מתחת לתמונה היא נקראה 'ניכור אורבני' וצילם אותה צלם צעיר ומוכשר, בן הקריה שלנו שנסע ללמוד צילום באירופה וחזר לא מכבר הביתה.

"איפה הוא? למה הוא לא בא לפתיחת התערוכה?" חקרתי את מנהלת המתנ"ס.

היא חייכה, מרוצה מאוד, "הוא עסוק קצת. שלשום הוא והדוגמנית שלו התחתנו, והם עדיין בירח דבש. הם קנו בית בשכונה שלך, כשהם יחזרו הביתה בשבוע הבא תוכלי לספר לו כמה אהבת את 'הניכור האורבני' שלו.

ואם מדברים על תמונות אז הנה הפסיפס של בלוגרים שעשה ישראבלוג מכל התמונות שנשלחו אליו - הרגלים בכפכפים בספרה 2 האחרונה הם שלי!

עוגי חולה על כל מיני חפיצים (ג'אגדטים בשבילכם). עוד כשהיה ילד קטן שבקושי ידע לקרוא הוא דחה מעליו ספרים ונמשך לכל מיני צעצועים שאפשר ללחוץ בהם על כפתורים, ולגרום לדברים לזוז ולהרעיש.

ברגע שנתנו לו לגשת למחשב זה היה אבוד, הילד התמכר, ולמרות הקשיים שלו בלימוד כל דבר אחר ברגע שזה נגע למחשבים, ואחר כך לטלפונים ניידים ולכל שלבי הביניים שלהם, הוא גילה בקיאות מפליאה.

בחיי היום יום הוא מגושם קצת, ובעל ידיים שמאליות, אבל רק תנו לו טלפון נייד עם ספר הוראות עבה ומסובך, והילד שלא קרא ספר הוראות מימיו, מפעיל אותו במהירות ובזריזות כאילו הוא לפחות הבן של סטיב ג'ובס.

איך אתה יודע מה עושים? אני נדהמת כל פעם מחדש איך עלם שעדיין לא למד לשטוף כהלכה רצפה, או לתלות כביסה יודע להפעיל מכשירים מסובכים כל כך.

את הכספים שקיבל מהצבא אחרי הפציעה שלו הוא הוציא על קניית איפון עם מסך מגע, וחודשיים אחר כך הלך והחליף אותו באחד אחר, משוכלל עוד יותר, למרות שהקודם היה בסדר חוץ מהמסך שלו שנשבר עקב נפילה.

באנו לבקר אותו בבית חולים יום לפני הניתוח, ובמקום לדאוג בגלל מה שעומד לקרות לו מחר הוא עמל במשך שעה תמימה להסביר לי מה זה טאבלט, ולמה הוא זקוק לאחד כזה.

אחרי שהשקעתי בעניין מחשבה מעמיקה הצלחתי להבין שטאבלט זה מין יצור כלאיים שהוא לא איפון (יש לו אחד כזה), וגם לא מחשב נייד (קנינו לו אחד לפני שנה וחצי כשהוא היה מאושפז) אלא משהו באמצע, אז בשביל מה זה טוב?

אז טאבלט זה מה שיצא אם איפון ולפטופ יתחתנו? סיכמתי, אבל זה נורא יקר, ובשביל מה אתה צריך את זה בעצם?

לא קיבלתי תשובה, אבל כשבאתי לבקר אותו היום (הגעתי לבד כי ג'ינג'י היה עסוק) הוא עמל קשה לשכנע אותי שלכבוד יום הולדתו ה – 22 שיחול בעוד יומיים הוא פשוט חייב טאבלט, ושכנע אותי ללכת איתו לקניון 'סגול' ברמב"ם ולסור לחנות שמוכרת מכשירים אלקטרוניים מכל הסוגים. גיליתי לתדהמתי שהוא והמוכר כבר חברים טובים, ויש כבר טאבלט אחד שהמוכר שם בשבילו בצד, והוא מוכן למכור לי אותו בתשלומים ובלי ריבית אם רק אשלוף את כרטיס האשראי שלי ואחתום לו פה ופה, וגם שם.

בסוף נכנעתי, אלא מה? אבל התניתי איתו שאם אני קונה לו את המתנה הזו הלפטופ החדש שלו יעבור אלי אחרי שעוגי יפרמט אותו (מתי הוא למד לפרמט?) ושאת המשכורת שהוא מקבל הוא יכניס לחשבון המשפחתי, ואנחנו נקצוב לו כל שבוע קצבה כספית כי אחרת כל הכסף שהוא ירוויח בחודש ילך תוך יומיים.

לפני הביקור אצל עוגי עשיתי בדיקה של צפיפות עצם שיצאה בסדר גמור, ואחר כך נסעתי לבית החולים בתחבורה הציבורית. המון זמן לא נסעתי באוטובוס, ושכחתי כבר כמה זה מעצבן ומעייף, ושוב היה עלי ללמוד הכל על נהלי מכירת כרטיסים, ועל קווים חדשים שהותוו מאז הפעם האחרונה שנסעתי באוטובוס. כיום כבר יש גשרים מעל צ'קפוסט שמאפשרים לנוסעים להביט מלמעלה על הפקקים, אבל בחיפה כרגיל פקוק למרות הנתיבים המיוחדים המסומנים באדום שיצרו למען התחבורה הציבורית.

לפחות היה לי זמן לחשוב בדרך הביתה, מה שקצת קשה לעשות כשאתה הנהג, והגעתי למסקנה שאפשר להגדיר אדם לפי דברים שהוא עושה בדיוק כמו לפי דברים שהוא לא עושה. אני למשל לא עושה המון דברים:

• לא לועסת מסטיק
• לא שותה אלכוהול
• לא מעשנת
• לא מתאפרת (חוץ מאיזה שפתון צנוע לעיתים רחוקות)
• לא צובעת שערות
• לא נועלת נעלים עם עקבים גבוהים
• לא לובשת חצאיות ושמלות
• לא צופה בתכניות ריאליטי
• לא סובלת מוזיקה רעשנית
• לא עובדת יותר כשכירה ולא מקבלת משכורת
• לא מדברת בקולי קולות לאורך כל הנסיעה בנייד למרות שיושב לידי בן אדם שממש לא רוצה לשמוע את כל הטענות שלי כלפי כל העולם

בטח יש עוד המון סעיפים אחרים אבל די, התעייפתי. מזל שיש דבר אחד שאני כן עושה - ישנה אחרי הצהרים