הכל דבש

סוף השבוע האחרון לא היה מוצלח כל כך. הרבה הוצאות ומעט הכנסות. לא רק שאחרי חג השבועות יש פחות מכירות אז בסוף השבוע האחרון החליטו לעשות באלוני אבא - שם נמצא מרכז המבקרים שלנו – מרוץ, לא הצלחנו להבין אם של אופניים או רגלי, אבל בכל מקרה סגרו את הכביש. בגלל המרוץ הלא צפוי הזה באו אלינו מעט מאוד אנשים בשבת והיינו בלחץ כספי, וכמובן שדווקא השבוע המכונת הכביסה התקלקלה פתאום.

באוקטובר הקודם השקענו בה 900 ₪ כדי לשפץ לה את המנוע והנה, היא שוב מקולקלת.

המתקן המסור שלנו פירק אותה והשתדל מאוד להשיב אותה לחיים אבל לא הצליח. כדי שהיא תחזור לעבוד צריך לשפץ את הכרטיס שלה וזה סיפור של יותר מאלף ₪ התייעצתי בג'ינג'י שהיה באיזה כנס בבר-אילן (כנס הוקרה למתנדבים של ידיד לחינוך) והחלטנו שקודם נברר מחיר של מכונת כביסה חדשה, ואז נחליט.

הטכנאי אמר שגם הוא במקומי היה מתלבט מה לעשות והודיע שמחיר ביקור הוא 250 ₪ שכמובן לא היו לי ולכן שלפתי את הנרתיק בו אני מחזיקה את פנקס הצ'קים מתחילה לנסח במוחי התנצלות שאני יכולה לתת לו צ'ק דחוי לתחילת החודש כי... והנה הפתעה - גיליתי 400 ₪ שדחפתי לשם כנראה בהיסח הדעת, אולי בשבת, ושכחתי אותן.

זה לא היה סכום גדול אבל הרגשתי כאילו זכיתי בפיס. בדרך כלל כספים מפתיעים אותי לרעה, ויש לי תמיד פחות מידי מהם, והנה כסף שפשוט צץ לי בארנק בדיוק כשהייתי זקוקה לו, נדיר מאוד אצלי, ולא רק ששילמתי לטכנאי במזומן אלא גם נשאר לי די כסף להסתפר, איזה כיף!

הנוף של הים התיכון ממנזר סטלה מאריס

אחרי שכמעט שנה רק עבדנו יום ולילה, כולל שבתות וחגים, יצא לנו רצף של טיולים. הטיול בחיפה נקבע מזמן וכמעט שכחנו עליו אבל "סביבתנו" המעולים שלחו מייל והזכירו לנו שקבענו פגישה.

כמעט ביטלנו כי מה טיול עכשיו, ביום ראשון? אבל בסוף התעשנו ויצאנו ולא הצטערנו. היה טיול מאלף ומחכים וחזרנו עייפים ומרוצים.

היינו בשכונת כבביר ולמדנו על יחודה, היינו בטיילת לואי על הכרמל ושמענו סקירה מרתקת על הבאהיים, נסענו לסטלה מאריס ומשם ירדנו ברגל עד למערת אליהו, ומשם הגענו לואדי ניסנס. אכלנו ארוחה מצוינת במסעדת 'עין הואדי' ששוכנת בבנין מעניין ומשופץ לתפארה ואז, שבעים ומרוצים, צפינו בתהלוכה.

חבורה גדולה וצוהלת של נוצרים ערבים ופה ושם נצפו גם מוסלמים הובילו את הפסל של גבירתנו של הכרמל מכיכר פאריז עד למנזר סטלה מאריס, זכר למסע שעשה הפסל במלחמת העולם הראשונה מהמנזר לעיר התחתית, שם הוטמן מפחד שהטורקים יפגעו בו. הוא הוחזר בשלום אחרי שהבריטים כבשו את הארץ ומאז עושים כל שנה תהלוכה ומחזירים אותו כל פעם מחדש (ובעצם מחזירים העתק שלו ששוקל מן הסתם פחות, אבל העיקר הכוונה והתהלוכה השמחה) וכל העיר חיפה שמחה וצהלה.

חיפה עיר יפה מאוד, עם היסטוריה מעניינת ויש בה יצוג מכובד לארבע דתות (מוסלמים, נוצרים, יהודים ובאהאיים) וכולם חיים יחד בשלום ומכבדים אחד את השני. על פי המדריך המלומד שלנו, ארנון דנצ'ו, הבאהאיים והדרוזים הם בעצם דתות שהתפצלו מהמוסלמיים המקוריים, קצת כמו השומרונים (ויש שיגידו החרדים) שהתפצלו מהיהדות ובעצם כולם, כולל היהודים, נסמכים על אמונות פאגניות. מערת אליהו למשל קשורה כנראה לפולחן של אל השמש הליוס ששמו מזכיר מעט את השם אליהו.

פה אחד החלטנו שאם בעצם כל הדתות הן ואריציות של אותו הדבר אז הכי כדאי להיות באהאי, דת נחמדה שווה לכל נפש עם דגש חזק על אסתטיקה ויופי, מה רע?

ג'ינג'י שוקע בהרהורים על רקע השנדוליר המפואר במסגד האחמנג'ידי בכבביר

הנוף משכונת כבביר הממוקמת בדיוק מעל בית הקברות בחיפה

הגן הבאהאי

יורדים למערת אליהו, חם אבל הנוף מרהיב

הבתולה חוזרת לסטלה מאריס, בעגלה המובילה אותה הושיבו ילדות קטנות מחופשות למלאכים

בדרך כלל בחגים אנחנו רק עובדים, כולם מבלים ואנחנו חלק מהבילוי של עם ישראל. לא תמיד זה נעים אבל צריך פרנסה. השנה לשמחתי יצא גם לנו לבלות קצת בחג.

בת הדודה המתוקה והמקסימה שלי התחתנה דווקא בערב שבועות. הורי ואני עלינו לארץ בחג השבועות 1957 וזה תמיד היה חג מיוחד אצלנו במשפחה, ומאוד שמחנו לחגוג כולנו יחד בחתונה של ליאתי.

היא התחתנה בגן אירועים שמאוד מצא חן בעיני, היה אוכל נהדר, לא היה רב ולא כתובה, היה טקס חילוני, כמעט כל המשפחה והחברים שלנו נכחו, והכי חשוב מבחינתי, לא הייתה מוזיקה רעשנית. הייתה להקה של בנות ששרו בשקט, והיו שירי ארץ ישראל שקטים ויפים בווליום נורמאלי. סוף סוף חתונה שאפשר לדבר ולרכל, להנות מהאוכל ומהחברה ולשמוח עם כל הלב.

הצנחן שלנו הגיע ישר מהבסיס וכבש לב כל עם המדים והנשק שלו, ולמרבה הפלא אביו הנחמד של החתן, גבר נאה ושרמנטי, התברר כצנחן לשעבר, ומאחר וצנחן זה אופי הוא מיד ניגש לברר מה ואיך, וללחוץ יד.

 למרבה הצער אחיה הגדול של הכלה חלה במפתיע כמה ימים קודם ואושפז בבית חולים, וגם הסבתא של החתן לא יכלה לבוא בגלל מחלה. רק לביתי היקרה לא היה פתק מהרופא, ובכל זאת היא לא הגיעה. היא הסבירה והתנצלה, אבל למרות זאת היא חסרה לי מאוד, וקצת כעסתי שהיא לא הצליחה להשתחרר והעדיפה את צו התנועה על פני המשפחה.

חזרנו אחרי הצהרים ונתקענו בפקקים נוראיים, מזל שצץרץ נהג כי ג'ינג'י שתה קצת מהבר החופשי, האמת, אפילו אני שתיתי קצת.  

ברגע שמתחילים לבלות קשה להיגמל מהמנהג החביב הזה, נכון, בחג עצמו עבדנו אבל ירד גשם ואף אחד כמעט לא בא לקנות דבש. במוצאי החג שמענו וקראנו על פסיפס חדש שהתגלה בבית קמה וג'ינג'י נדלק והחליט שחייבים לבקר ומאחר וממש במקרה הבסיס של צץרץ נמצא בסביבה אז למה שלא נתפוס שתי ציפורים במכה אחת? גם לנו מגיע ליהנות, לא? 

הידעתם שבאשדוד יש מוזאון מכוניות ישנות?

הצלב הזה הוא סימן שמדובר בישוב ביזנטי, אין קברים יהודיים ולכן יסללו עליו כביש, מזל שהצילו את הפסיפס

נסענו והגענו וראינו ונהנינו ואחר כך נזכרנו שאף פעם לא היינו באשדוד ונסענו גם לשם לראות את החוף שלהם וחזרנו עייפים ומרוצים אחרי הצהרים. סוף סוף גם אנחנו חגגנו כמו שצריך

חוף הים באשדוד

צופה מהצד ודג  אשדודי

ג'ינג'י מתידד עם סוסון ים סימפטי

הילד החמוד שאני מסיעה כל בוקר לגן הוא רק בן ארבע וקצת ואוהב את אימא בכל ליבו. הוא הילד הכי צעיר במשפחה, מעליו יש בן ובת, וכמו כל בן זקונים גם הוא קצת מפונק, ומרגיש שהוא בעל זכויות יתר במשפחה, בעיקר על אימו, ושיסלחו לו הכל כי הוא הכי קטן וחמוד.

כל בוקר הוא נפרד ממנה בטקס גדול, הולך אתה עד לחניה ומחכה עד שתיסע לעבודה, ואם קורה ואחיו הגדול נוסע עם אימא, לרופא השיניים בדרך כלל, הוא מוחה בתוקף וכועס ואפילו בוכה. הוא מאוד רכושני כשזה נוגע לאימא, ואוי ואבוי אם הוא ידע שאחיו מבלה עם אימא בעבודה עקב ימי החופש הבלתי אפשריים של מערכת החינוך בארץ, או שחלילה אימא שולחת אותו לגן ונשארת בבית בלעדיו. אם יש לה יום חופש היא מעמידה פנים שהיא נוסעת לעבודה כדי שהעריץ הקטן לא ידע שהיא העזה לבלות בבית בלעדיו.

כשאימא בבית הוא בקושי מסתכל עלי, אבל כשהיא עוזבת הוא מואיל בטובו להתייחס מעט גם אלי, ואפילו להקשיב לי. עם הזמן הילד התרגל אלי והתחיל לתת בי אמון ובזמן הקצר שאנחנו יחד אנחנו מנהלים שיחות די משעשעות על כל דבר ועניין תחת השמש. אתמול למשל הוא החליט שהוא צריך לסדר את שערותיו (הארוכות מידי לדעתי) כדי שלא יפלו לתוך עיניו. הוא נעמד מול הראי במקלחת, הרטיב את שערו וסירק אותו לאחור בקפידה, וכשהערתי לו שכדאי שיסתפר הוא אמר שלא, הוא לא יכול כי אימא אוהבת את התלתלים שלו ולא מסכימה לו לספר אותם.

הוא ילד נבון ובעל כושר ביטוי מעולה, בדרך כלל אני נהנית לדבר איתו, אבל לפעמים הוא מצליח לעצבן אותי קצת, בעיקר כשהוא מנסה לתת לי פקודות כי לדבריו - אימא שלו משלמת לי משכורת ואני חייבת, לדעתו, לעשות כל מה שהוא רוצה.

אם הוא היה יותר מבוגר ופחות חמוד הייתי אפילו נעלבת, אבל למדתי מניסיון כמה טיפשי ומיותר להיעלב מילד תמים. עדיף לנסות לחנך ולהסביר ולא לכעוס.

היום למשל הוא ניסה לשכנע אותי שאני צריכה לשאוב את השטיח בסלון כי לטענתו זה מה שאימא אמרה.

"אז למה היא לא אמרה לי כלום על השטיח?" התפלאתי, ניקוי הבית אף פעם לא היה חלק מהעבודה שלי, רק הכנת הילדים לבית הספר, ארגון המטבח, והתעסקות עם הכביסה.

"היא שכחה." השיב הקטן, "אבל היא אמרה לי ואת חייבת לשאוב, אימא משלמת לך ואת צריכה לעשות מה שאומרים לך." הכריז, ורץ להביא את השואב מחדר הכביסה.

הייתה לי כביסה לקפל, וכיור מלא כלים שהייתי צריכה להכניס למדיח, וכמו שאני מכירה את הבוסית החביבה שלי היא לא הייתה שוכחת להגיד לי לשאוב אם פתאום היה נעשה לה דחוף לשאוב את השטיח, שאגב, לא היה מלוכלך יותר מהרגיל.

יכולתי להתקשר אליה כמובן אבל אני שונאת לנדנד לה בטלפון. אני מתקשרת רק אם זה מקרה באמת דחוף, ומניסיון ידעתי שאם אתעקש ואתווכח הקטן יתחיל ליילל, ויעשה דווקא. במקום להסתכן בסצנה מורטת עצבים החלטתי לזרום איתו. חיברתי את השואב, הפעלתי אותו, והנחתי לילד לשאוב אותו לבד בעוד אני עוסקת בשאר העבודות.

אחרי שסיימתי הכל ועזרתי לו לקפל את השואב שיבחתי אותו על חריצותו ושאלתי אותו אם הוא אוהב לשאוב, והוא אמר שכן, ומרוצה מאוד ממעשה ידיו להתפאר הודה לבסוף ששאיבת השטיח הייתה רעיון שלו - הוא רצה לעשות לאימא הפתעה כדי שתבוא הביתה ותמצא שטיח נקי.

"היית צריך להגיד לי מיד שאתה רוצה לעשות לאימא הפתעה ולא לנסות לסדר אותי ולהמציא סיפורים." הוכחתי אותו בעדינות, והוספתי שזה שאני מקבלת משכורת מאימא שלו לא אומר שהוא יכול לצוות עלי לעשות כל מיני דברים, וגם אם הוא רוצה שאני אעשה משהו עדיף לבקש יפה ולא לתת פקודות.

הוא הקשיב בשקט, ולמרות שלא אמר כלום אני חושבת שהוא הפנים. אחר כך מצאתי את הנעליים שלו שנעלמו בבלגן בחדר הילדים, ונסענו כרגיל לגן.