הכל דבש

את מכירה את להקת הביטלס? כמובן! התקליט הראשון שקניתי בחיים היה של השירים שלהם ולמרות שכבר חלפו שנים מאז שהם התפרקו אני חושבת שעוד לא הייתה להקה כל כך מוצלחת מגוונת ויצירתית כמו ארבעת המופלאים מליוורפול. איפה שמעת עליהם לראשונה? לא זוכרת בדיוק. בגיל ממש ממש צעיר, זה בטוח. זוכרת את עצמי בת עשר בערך מתבוננת בתמונות שלהם בעיתון מעריב לנוער ומנסה להחליט מי הכי חמוד. את שומעת לפעמים שירים שלהם? אין יום בו אני לא שומעת לפחות שיר אחד. יש לי כמה דיקסים שלהם ברכב ואני מאזינה להם כל פעם שאני נוסעת לעבודה. כמה שירים שלהם את מכירה? לדעתי את כולם. בנעורי חרשתי על השירים שלהם במשך שעות על גבי שעות. היה לי חבר שהעריץ אותם והקליט את כל האלבומים שלהם על טייפ האקאי המשוכלל שלו. היו לו גלילי סרט ענקיים עמוסי שירים של הביטלס והיינו מכבים את האור שוכבים על השטיח בחדרו ומקשיבים. ככה אגב גם למדתי אנגלית, מהביטלס, לא בבית הספר. מה את חושבת עליהם בתור להקה? הם מקוריים מאוד, יצירתיים בצורה מבריקה. כל אחד מהם לחוד היה מאוד מוכשר, אבל הצירוף החד פעמי של ארבעתם יצר שלם שהיה גדול מסך כל חלקיו. לדעתך "הלהקה הטובה והמשפיעה ביותר בכל הזמנים" הוא כינוי שמתאים להם? מי אני שאשפוט מי הכי טוב ומי הכי משפיע? מדובר באמנות ולא בספורט וקשה למדוד דברים כאלו אבל מבחינתי הם היו הלהקה המשפיעה של נעורי. עד היום הם מהווים בשבילי את פס הקול של התבגרותי ואני אסירת תודה להם על עצם קיומם. מיהו הביטל האהוב עלייך? בילדותי טענתי שפול כי הוא היה חמוד כזה, מנומס כל כך.. הבחור שאפשר להביא הביתה לאימא. אחר כך התבגרתי, מאסתי במתיקות הזורמת של פול והתחלתי להעריץ את לנון, הוא היה מוכשר כל כך, יצירתי ומורד ואמיץ נורא וכל כך גזעי... מקור השראה למרד הנעורים שלי. שנים חשבתי שהוא היה הטוב והמוכשר מארבעתם, אבל כיום, ממרום גילי המתקדם, אני שוב חוזרת לאהבת נעורי - פול. רק עכשיו אני מבינה עד כמה קשה להיות קליל וקליט ושמח כל כך במין אורח לא מתאמץ כזה וכאילו אגבי. כמה קשה להמשיך לחייך ולהיות מנומס ותרבותי בתוך כל הבלגן של הפרסום והכספים והמהומה שהתחוללה סביבם. הקשר היציב שלו עם אשתו המנוחה שפעם נראה לי משעמם נראה לי כיום הישג חשוב וראוי להערכה וסימן לאישיות יציבה ומאוזנת וחוץ מזה מבין כולם הוא היחיד שנשאר בריא, עשיר ומתפקד ועדיין מרוויח כסף. אין ספק כיום אני יודעת שצדקתי בילדותי ופול הוא הביטל הכי מוצלח. האם את אחת שמעריצה את הביטלס, אחת שרק שומעת שירי ביטלס, אחת שבקושי מכירה שירי ביטלס, או אחת שלא מכירה אף שיר של הביטלס? בגילי כבר לא מעריצים אף אחד - גם כצעירה לא הערצתי איש, אני פולנייה מידי מכדי לחוש הערצה ליצור אנוש אחר מוכשר ככל שיהיה - אבל אם יש אמנים שאני באמת אוהבת מעריכה ומכבדת זה אותם ואני ממשיכה להקשיב לשירים שלהם עד עצם היום. האם כל מה שצריך זה אהבה? לא, צריך עוד הרבה דברים אחרים, אבל בלי אהבה לשום דבר אין טעם. היא התבלין שנותן טעם לכל השאר. האם שמעת על התיאוריה שפול מקרטני מת? האם את מאמינה בה? שמעתי ועוד איך! עד היום אני זוכרת איך הקשבתי ברדיו לתוכנית שפירטה את התיאוריה הזו וכמה רעדתי מקולו האפלולי של הקריין שהשמיע תקליט הפוך וניסה לשכנע אותנו שפול מת. בימים של טרום הטלוויזיה זה היה די מפחיד ומצמרר אבל כאמור הגנים הפולניים הפרקטיים שלי לא התרשמו אפילו אז ולא השתכנעתי בכך. ולסיום, מהו שיר הביטלס הכי אהוב עלייך? אוי.... עדיף שאנסה להגיד איזה ילד מילדי אני אוהבת יותר, זה כבר יהיה קל יותר. אוהבת את כולם, יש לי חולשה לשיר היי ג'וד שלצליליו רקדתי לראשונה סלואו ולשירים של התקליט סרג'נט פפר שליוו את האהבות הראשונות ומי יכול להישאר אדיש ליסטרדיי האלמותי... עדיף שאפסיק עכשיו כי אחרת לא יהיה לזה סוף.

מאז שהתחיל החופש הגדול העניינים בבית לא רגועים. החופש הגדול עם שלושה ילדים, שאחד מהם הוא היפר אקטיבי, אף פעם לא היו קלים, וגם כיום כשהם כבר לא ממש ילדים זה עדיין קשה.

כיום צץרץ הוא עיקר הבעיה. עוד מעט בן שבע עשרה, עדיין היפר אקטיבי, מלא זעם וכעסים שכיום אנחנו מתקשים לרסן, רב עם כל העולם, פה מלוכלך ומזג סוער, משתוקק כל כך להיות כבר בוגר, להתחיל לנהוג, לקנות הכול, לדעת הכול, לבלוע את העולם, ולא מסוגל להשקיע זמן וסבלנות בשום דבר.

הוא וג'ינג'י הם כמו מים ושמן, וכל הזמן יש חיכוכים.

גם אני סובלת מהרעש והמהומה שצץרץ מעורר, ובימים האחרונים הוא נעשה פשוט בלתי נסבל, אבל עדיין, לזרוק אותו מהבית?

מוגזם.

המריבה בינו לג'ינג'י פרצה כשלא הייתי בבית. הם התווכחו עוד ערב קודם וזה הסלים לקטעים די קשים מפני שלא הייתי שם למלא את תפקידי המסורתי תפקיד בולם הזעזועים המשפחתי.

לרוע המזל למרות שלאחרונה שקט מאוד בבית המלאכה דווקא באותו בוקר הגיע קצת עבודה והייתי ממש עסוקה, כל כך עסוקה עד שלא יכולתי אפילו לנסות להרגיע אותם דרך הטלפון.

ידעתי שקורים דברים לא טובים בבית כי עוגי דיווח לי קצרות, אבל לא ידעתי מה בדיוק, וכל היום הרגשתי מועקה נוראית והייתי מוטרדת ולא מרוכזת.

הגעתי הביתה וגיליתי מהפכה שלמה. החדר של צץרץ היה הפוך, חפצים נזרקו, השידה שלו שכבה הפוכה על המדרגות, הילד לא היה בבית, ברח או גורש, תלוי את מי שואלים.

הוא ישן באותו לילה מחוץ לבית וגם היום שהה אצל חברים עד הצהרים.

היום שוב היה יום מתוח ועצבני בעבודה, ואני, פקעת עצבים נרגזת, אומללה, משלשלת מרוב מתח, אובדת עצות בין שני האגואיים הגבריים הקשים האלו. ואימא שלי שרציתי לברר אם הילד יוכל לישון אצלה שוב מתחילה עם החפירות הפולניות שלה, למה בכלל התחתנתי איתו... ולמה אימצנו... רק זה מה שהיה חסר לי ברגע זה...

ולא די שאני והג'ינג'י בכסח ובעצבים שרק הילדים יכולים להוציא מאיתנו פתאום, באופן לא צפוי, גם לילי חוזרת הביתה...

אין לי כוח לפרט את הבלגנים שהתחוללו לאורך היום, אבל בסוף הילד חזר, בערך, הביתה.

הוא כועס ונעלב, רוצה התנצלות, הג'ינג'י מתעקש ואין מצב שהוא יתנצל כמובן, אני מנסה לפשר וכמובן חוטפת משני הצדדים.

עכשיו כל אחד פנה לעיסוקיו ובבית, מזיעה ועייפה, כל כך חם היום ואני כל כך עייפה ... מרגישה חבוטה ומרוטה כל כך. אני כל כך שונאת את הקטעים האלו, שונאת לריב, שונאת את ההתנהגות שלו כשהוא מחנך את הילדים.

החינוך לילדים הוא הקטע הכי בעייתי אצלנו, הוא מתלונן שאני רכה מידי עם הילדים, אני מנסה להסביר שהוא קשה מידי והנוקשות שלו היא לא שיטת חינוך יעילה, וגם אם הילד זקוק לריסון ולעונש לא זורקים ילד מהבית.

כל פעם אותו דבר... הוא כל כך עקשן ומעליב ופוגע. ג'ינג'י יכול להיות אדם מאוד נוקשה ומרגיז, יש לו דעות מאוד מיושנות ומאוד לא קל להסתדר איתו, ותמיד זו אני שצריכה להתגמש ולהתפשר, וכמובן שעל הדרך הוא לא שוכח להכניס לי מהצד שהכול בגלל המחשב, ובגלל שאני כל הזמן באינטרנט, מתעסקת בעניינים שלי במקום להיות עם הילדים ולטפח את הבית...

למה הוא לא זוכר את כל השנים בהם לא היה לי מחשב והקדשתי את כולי למשפחה. חמש עשרה שנים נמחקו בגלל שעכשיו, כשהם בוגרים - רק צץרץ עדיין קטין - אני מרשה לעצמי תחביב קטן משלי.

זה מה שהכי מרגיז אותי אצלו - הביקורתיות האכזרית ולא הוגנת הזו. תמיד הוא רואה את השלילי, את הטעויות והשגיאות, אבל חס וחלילה להחמיא לעודד או להגיד מילה טובה כשמגיע, זה לא.

רק ביקורת ותלונות וטענות כל הזמן, אבל אם אני חלילה מעזה לבקר אותו ולהעיר מיד פורץ גיהינום, הוא נעלב, נפגע, כועס, עושה סנקציות, ועד שהוא נרגע צריך לכרכר סביבו ולפייס אותו.

מאוד מעייף לחיות ככה, מאוד מתיש וכל כך מיותר... למה לבזבז את כל האנרגיות האלו על מאבקי כוח ואגו שלא משיגים כלום?

נכון, בסוף אנחנו מתעייפים ונרגעים ומתפייסים אבל כל מריבה כזו סודקת אותי קצת, שורטת מעט, שוחקת עוד שכבה דקה מהאהבה שפעם הייתה בי.

פעם הייתי בוכה ונעלבת כשהוא היה אומר - כזה אני ואם לא טוב לך יש לך ברירה, את יכולה לקבוע תור ברבנות ולהתגרש, אין לי בעיה שניפרד.

היו שנים שזה הפחיד אותי, שיתק אותי, היום אני שותקת וחושבת - למה לא בעצם? נכון שקשה לחיות לבד אבל מצד שני איזה חופש זה להיות לבד בלי כל כך הרבה אנשים שדורשים ממני כל הזמן לטפל בהם לתת להם להעניק להם מעצמי ואף פעם לא מודים לי או מכירים במאמצים שלי ותמיד תמיד משאירים לי לנקות את הלכלוך והבלגן שלהם.

ואחר כך מתפלאים למה יש לי דעה כל כך רעה על גברים. אז כן, אנחנו נשואים שלושים שנה, וכל הכבוד לנו ואיזה נפלא שגידלנו שלושה ילדים לתפארת והכול, אבל לי זה עולה הרבה הרבה יותר מאשר לו.

זוכרים את הבלגנים שהיו באוקטובר 2008 בעכו? אני כן.

בתקופה ההיא היה לנו לחץ מטורף בעבודה, והיו חסרות לנו ידיים עובדות בתחום סימן מכשירים. הבחור שהיה ממונה על התחום ההוא, ועל עוד כמה דברים אחרים, קרס מעומס ההזמנות וביקש עזרה.

הבוס החליט להעביר אותי מהמעבדה לצריבה ופיתוח גלופות - תחום העבודה העיקרי שלי - כדי לעזור לו. למרות שעשיתי שעות נוספות וויתרתי מידי פעם על הפסקות עשר לא הצלחנו להתמודד בעצמנו עם כל ההזמנות, ולכן הבוס החליט לשכור עוד שני בחורים צעירים לעזרה.

אחד מהם שנקרא לו פה ל' היה אז תלמיד בבית ספר מקצועי, בחור בן שבע עשרה וקצת שהבוס קיבל לעבודה כטובה לחבר של חבר כדי לאפשר לנער להרוויח קצת מהצד בעבודה זמנית.

את השני אכנה מ'. הוא השתחרר מהצבא לפני כשנה, עבד פה ושם, ועדיין לא החליט מה יעשה כשיהיה גדול. הבוס התכוון להשאיר אותו אצלנו גם אחרי שהעומס יסתיים ולהכניס אותו לאט לאט לכל התחומים של העבודה מפני שגם לפני העומס הרציני היינו קצרים בכוח אדם.

העבודה בסימון מכשירים היא לא קשה במיוחד. פה ושם יש ארגזים כבדים שצריך להרים, אבל חוץ מזה לא צריך להיות חכם גדול כדי לבצע אותה כהלכה. העובד צריך להיות אדם מסודר, מאורגן ושיטתי, להתאים את קצב העבודה שלו לזה של המכונה ולהחזיר כל מכשיר שסומן לקופסא ממנה הוא הוצא - לא משהו שמחייב יותר מידי מחשבה.

אני מצאתי את העבודה הזו מייבשת מוח ומשעממת להחריד, ומאחר ורוב הזמן הייתי לבד בחדר שמחתי גם על העזרה בהרמת הארגזים הכבדים, וגם על החברה.

נהניתי לראות איך שני הבחורים הצעירים הללו שהיו יכולים להיות הבנים שלי מבחינת גילם, מתחברים ומתיידדים זה עם זה ונעשים חברים טובים, וסך הכול הסתדרתי איתם לא רע. נכון, הם לא היו ממש מאורות אינטלקטואליים, בטח שלא לעומת הבחור שעזר לי שנה קודם והתלבט אם ללכת ללמוד בטכניון או באוניברסיטה. הוא קרא יותר ספרים ממני ולא היה צריך לעשות מבחן פסיכומטרי כי היו לו ציונים ממש גבוהים בתיכון, אבל הוא נשבר בגלל השעמום ונסע לטיול בחו"ל ואני קיבלתי את מ' ול'.

 די חיבבתי אותם למרות שלא סבלתי את הטעם שלהם במוזיקה - גלגל"צ - וחטפתי חום כשהתברר שאף אחד מהם לא קורא ספרים אלא אם כן מאלצים אותו בכוח, וגם את סוג הבילויים שלהם לא אהבתי – מועדונים, ריקודים, שתיית אלכוהול, וקניית בגדים ממותגים - אבל היי, מה אני כבר יודעת? אני סתם זקנה עייפה, והם צעירים, מלאי מרץ, מחוברים למחשבים ולניידים ורואים בספרים משהו מיושן ומיותר.

כשסגורים זמן רב בחדר ועושים כל הזמן אותו הדבר מה נשאר לעשות אם לא לדבר? אז דיברנו. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. אני שאלתי והם ענו.

התברר שמ' עשה שירות צבאי שאכזב אותו מאוד, ולמרות שהוא סיפר עליו מעט ככל האפשר היה ברור לי שהוא נתקע בתפקיד שגרם לו להרגיש מושפל וחסר ערך. גם באזרחות הוא לא ממש מצא את עצמו. עבד פה ושם ובשום מקום לא הצליח יותר מידי. הוא דיבר על לימודים, אבל הודה שבבית ספר היה תלמיד גרוע, ומצבו רק הדרדר אחרי שאביו נפטר.

אחיו הגדול דווקא הצליח לא רע בחיים והיה נשוי ומסודר בעבודה טובה, אבל מ' גר עם אימא, לא הייתה לו חברה, תמיד חסר לו כסף, והוא היה מתוסכל ממצבו ומעתידו, ובצדק.

די מהר הבחנתי שהוא מתקשה להתמודד אפילו עם העבודה המאוד פשוטה שלנו, שהוא לא מרוכז, לא מאורגן, שוכח, מתבלבל, נכנס ללחץ נוראי, מברדק ומבלגן גם עבודות פשוטות יחסית.

במשך הזמן הוא גילה לי שבחטיבת הביניים הוא אובחן כלוקה בהפרעת קשב, אבל בעידודה של אימו סירב בתוקף לקחת ריטלין למרות שנכשל בלימודים ובקושי סיים תיכון.

ככל שמ' נתן בי יותר אימון הוא שאל אותי יותר שאלות והתייעץ בי בכל מיני עניינים, מגלה בורות מזעזעת בנוגע לכל דבר כמעט, וחושף חוסר התמצאות ממאירה בדרך בה מתנהל העולם בו הוא חי .

גם ל' שעשה בהתחלה רושם של בחור יותר נבון וערני, אחד עם משפחה גדולה וחברה תומכת התברר לאט לאט כבחור בעייתי משהו. עם הזמן הוא נתן בנו אמון וסיפר על אימא שעזבה אותו ואת אביו הנכה עם עוד כמה אחים שכולם סבלו מכל מיני נכויות ובעיות, ועל חברה מוזרה שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים.

ל' התייחס אליה כאל אימא תחליפית ולא כאל בת זוג ולמרות גילו הצעיר ומצבו הכספי הלא מזהיר הוא עישן המון, לא השקיע בלימודים, בזבז סכומים לא הגיוניים על בגדים מאוד יקרים, שתייה ובילויים, וקניית מתנות לחברה.

לא פלא שהם מצאו שפה משותפת - שניהם היו עניים ובורים, ושניהם גדלו במשפחות עניות ובורות. למרבה הצער הם לא היו מספיק נבונים ושאפתניים כדי לחלץ את עצמם מהתחתית בה נולדו, וכנראה שבה נועדו להישאר.

עם זאת הם היו חביבים, אופטימיים, מלאי רצון טוב, חרוצים למדי, ומאוד נחמדים ואביריים כלפי. הם לא הניחו לי להרים דברים כבדים, התייעצו בי, סיפרו לי דברים מאוד אישיים על עצמם, והיו מלאי יראת כבוד כשגילו שאני יודעת להסביר להם כל מיני מילים וביטויים שנבצרו מבינתם.

בהשפעתי הם אפילו התחילו לשמוע את יומן החדשות בגלי צה"ל במקום להקשיב כל היום למוזיקה הרועמת של גלגל"צ, וככה הם שמעו על המהומות בעכו, ועל ההתפרעות של הערבים, ופתאום יצאו משני הצעירים הרגועים והאדישים הללו כמויות של רוע, רשעות, גזענות ואלימות שהפחידו אותי.

"אנחנו ניסע לשם, ואנחנו נראה להם, ואנחנו נרביץ להם, ורק נתפוס איזה ערבוש אחד וכבר נראה לו, והם ילמדו שזו המדינה שלנו, לא המדינה שלהם, שילכו לגור בעזה, אצלנו הם כבר ילמדו לא להתחצף.... וכן הלאה, וכן הלאה, שצף קצף של פטריוטיות עכורה ואלימה.

אפילו האיפוק שהם כפו על עצמם בנוגע לאמירת קללות בנוכחותי נעלם בלהט היצרים. ופתאום, מביטה בשני הגברים הצעירים האלו, הבנתי איך פשיסט נולד. איך בן אדם שחי חיים מוגבלים וצרים שאין בהם יותר מידי מחשבה והשכלה, איש צעיר שסוחב שריטות וכאבים בגלל ילדות דפוקה וחסרת מזל, נעשה מרושע ואכזרי כלפי אחרים רק בגלל היותם אחרים, שונים וחלשים ממנו.

רק עכשיו הבנתי את התהליך הנפשי שעוברים אנשים שסובלים מרגשות נחיתות ומרגישים שהם נמצאים בתחתית החברה ולמה הם פורקים את התסכולים שלהם על מי שהם תופסים כנחותים מהם. הרבה יותר קל ונוח להתנשא על חלשים מאשר להשקיע זמן ומאמץ בלימודים, בעבודה ובשיפור מצבך.

אחרי זמן מה לא התאפקתי יותר וצעקתי עליהם. נזפתי בהם שהם מתנהגים כמו בהמות, ושאלימות זה לא פתרון, ואי אפשר שכל אחד ייקח את החוק לידיים, בשביל זה יש משטרה וצבא, ואזרחים בלי קשר לדתם צריכים לציית לחוק, וזה לא חוקי להרביץ למישהו רק כי הוא מוסלמי, או נוצרי.

ובכלל, אלימות זה דבר לא חוקי, וגם לא מוסרי, ולא בסדר, וגם שלפתי את הטיעון האחרון - עלול לסבך אותם בצרות עם המשטרה.

בסוף הם כמובן לא נסעו לעכו, נשארו עד סוף היום בעבודה ואחר כך חזרו כמו ילדים טובים הביתה, אבל מאז המהומות של עכו הקפדתי לא להעביר את הרדיו ליומן החדשות, וכשהם התחילו שוב להתלהם, סתם כי היה להם משעמם וכי הם ראו שזה מרגיז אותי, שתקתי. לא הגבתי להתלהמויות שלהם  והתאמצתי לא להקשיב.

אחרי החגים הלחץ בעבודה נגמר, ל' חזר ללימודים, וחודש אחר כך הבוס החליט שמ' לא מרוכז וזריז מספיק בשביל לעבוד אצלנו ושילח אותו לדרכו.

אני חושבת עליהם לפעמים, תוהה מה קורה אתם, איפה הם נמצאים ועם מי הם מקשקשים, אבל משתדלת לא לחשוב את מי שונאים ולמה, את זה אני כבר יודעת.     

תכננתי לספר לקוראי על מסיבת הסיום של עוגי. איך הלכנו שוב לאיבוד בדרך לבית הספר שלו - תמיד זה קורה לנו -  ואיך הגענו באיחור וגילינו שהרוב הגיעו עוד יותר מאוחר, ואיך שפכו על הג'ינג'י קפה חם בתור לכיבוד, ואחרי הטקס שהיה קצר, תודה לאל, מישהו דרך לי על הרגל וסדק לי ציפורן בבוהן וירד לי דם, ובדרך חזרה נתקענו בפקק בגלל עבודות בכביש והבנים הציקו זה לזה כל הזמן - מסכת תלאות ויסורים מטופשת שרובה חוסר מזל ושלומיאליות, מרגיזה בזמן שהיא מתרחשת, ומצחיקה במרחק של יומיים שלושה.

עמדתי להעלות פוסט מבודח ומשעשע שישובב את נפשם של באי הבלוג שלי אחרי שהתשתי אותם במרמרת ובכעסים שלי בשבוע שעבר ולהתפאר בעוגי (שתמיד התלוננתי על הידיים השמאליות שלו) שעשה בתור פרוייקט סיום בידורית מקסימה מעץ והפתיע את כולנו בתבונת כפיו, ואז, רגע לפני שהתחלתי לכתוב, נכנסתי לבלוג המעולה של שי ענבל שאני קוראת אצלו בעונג ובהתפעלות כבר זמן רב, וכל החשק לצחוק ולהתבדח עבר לי.

אחרי שקראתי את הפוסט המזעזע הזה עם הסרטון (שלא הצלחתי לצפות בו עד תומו כי נאחזתי חלחלה איומה) נחרדתי וכעסתי ורתחתי ובעיקר התביישתי, התביישתי נורא שבכספי המיסים שלי, ובחסות הממשלה שאני מקבלת את שלטונה בלי ויכוחים, נעשים דברים איומים כאלו, וכמו שאני מכירה את מהלך העניינים עוד יעשו בעתיד, ואף אחד לא יענש באמת, ולא יתן את הדין, ולא יתפטר מיד בבושה ובחרפה.

למראה ההתעללות האיומה הזו, ההשפלה של כבוד האדם באשר הוא אדם, צר לי פתאום שאין אצלנו מסורת של ביצוע חראקירי כי זה מה שצריך לבצע בעצמו מי שאחראי לביזיון הנורא הזה.

ואין לזה שום קשר לפוליטיקה ולכל מיני נימוקים וטענות באשר לזכותנו על הארץ וכל השאר... בלי קשר לדעות שלי על המצב אני יודעת ללא ספק שלהתייחס ככה לבני אדם זה רע ומכוער ומביש, והאחראים צריכים להענש בכל חומרת הדין ויהי מה.

וכאן המקום להצהיר שאני כל כך כועסת ונחרדת דווקא כי אני אוהבת את המדינה שלי בכל ליבי ואני חוששת שהדברים האיומים הללו שמתבצעים בשמה ותחת חסותה מהווים אות פתיחה למסיבת הסיום שלנו כמדינה, כי אם דברים כאלו קורים תחת הדגל שלנו אין לנו יותר זכות קיום ואפילו אני שתמיד הייתי פטריוטית מתחילה פתאום להרהר אם לא עדיף לי לברוח מכאן, לנצל את הזכות שלי לאזרחות פולנית או את האזרחות האמריקאית של אחי... העיקר לא לחיות במקום שמאפשר יחס כזה לבני אדם. 

ברגע שגיליתי ששוב אני במומלצים, ושוב בגלל שכתבתי מה שאני באמת חושבת על גברים, (מה נגמר אתכם שם בישראבלוג, למה אתם אוהבים לגרום לי להתווכח עם גברים?) הדחף הראשון שלי היה לסגור את המחשב, לרוץ למקרר, לחסל שם את כל הגלידה, ואחר כך להמשיך לשוקולד, אבל מאחר וגזרתי על עצמי התנזרות מממתקים הסתפקתי במשמישים, ומאחר והם נגמרים נורא מהר והעונה שלהם קצרה בצורה שערורייתית צילמתי אותם לפני שחיסלתי אותם כדי שתישאר לי מהם מזכרת.

קטע, העניין הזה עם המומלצים, מצד אחד מחמאה ענקית וכיף גדול, וניפוח מדהים לאגו, ומצד שני פתאום נופלות עלי המון תגובות, וחלקן נורא מרגיזות. בעיקר של הבנות האלו שמתעקשות להיות בצד של הגברים ולהצהיר שהן לא אוהבת בנות כי בנות הן תחרותיות, ולא מפרגנות, וגועליות, וככה וככה....

אז קודם כל חביבותי תנו מבט ארוך בראי, גם אתם בנות, ולנסות לבדל את עצמכן מכל המין הנשי שהוא - אם לא ידעתן - הרוב בעולם, זה לא רק פתטי, זה גם לא יעזור לכן, גברים יפלו אתכן ויתייחסו אליכן בנבזות בלי קשר לדעות שלכן כי ככה זה אצלם.

חוץ מזה בנות נחמדות תרשו לי לתת לכן את העצה שסבתא נתנה לי – תמיד תדברי טובות על עצמך ואל תטרחי להצביע על המגרעות שלך, תשאירי את זה לשונאים שלך.

וברצינות, אני לא שונאת גברים. באמת שלא. כשהם ישנים בשקט ולא נוחרים הם אפילו די חמודים, בעיקר בחושך, ואני יודעת את זה כי הרי אני נשואה לאחד מהם, וגם מגדלת שניים מאותו המין, ואפילו אוהבת אותם, גם כשהם משאירים לי כיור מלא כלים וגרביים מלוכלכים על הרצפה.

זה שאני לא מוכנה לתת להם להפוך אותי למשרתת הבית, לזלזל בשכל שלי או בדעות שלי, או ביכולת הנהיגה שלי, זה מרוב אהבה ורק לטובתם ולטובת הנשים שלהן בעתיד, ואם הג'ינג'י לא יפסיק להציק לי בגלל שאני יושבת מול האינטרנט במקום לגהץ לו גם הוא יצטרך למצוא אישה חדשה, ולא יעזור לו שהוא מתחנף ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ואיזה חכמה אני שהגעתי למומלצים.... זה היה בצחוק! בצחוק אני אומרת לכם, נודניקים, תגדלו קצת חוש הומור!

ולסיכום - תודה ענקית לכל מי שהבינו למה התכוונתי וטרחו להגיב ולתמוך ולהוסיף עוד טענות שיחזקו אותי, אוהבת אתכן וגם אתכם אנט וסחלב

(אז מה אם שני הבנים היחידים שהיו לטובתי הם הומואים? הרי הם בכל זאת משתינים בעמידה ולכן כשרים לעדות - ולמי שמתעניינת אז אני יודעת את זה כי הם מכרים שלי עוד מקודם).

והנה משהו מיוחד בשביל אלו שהאשימו אותי בחוסר חוש הומור ובפמיניסטיות רועמת ומשופמת והתודות על התרגום מאנגלית הן לנילי חברתי (לא יעזור לך להתחבא בארון נילי, אני יודעת שאת פמיניסטית)

מנגל

אנו עומדים בפני עונת המנגל, לכן זה חשוב לרענן את זיכרוננו באשר לפעילות הבישול הזו מחוץ לבית.

כאשר גבר מתנדב לעשות בבק שרשרת המאורעות הבאה נכנסת לפעולה:

רוטינה

1. האישה קונה את האוכל

2.האישה מכינה את הסלט, הירקות והקינוח

3.האישה מכינה את הבשר לקראת ה- בבק,מיחה אותו על מגש יחד עם כל האביזרים והרטבים הנחוצים, מביאה אותו לגבר המשתהה ליד הגריל- בירה ביד.

4.האישה נמצאת מחות לשלושת המטר של איזור הגברי שבו שפע הטסטוסטרון יחד עם פעילויות מקשרות גבריות אחרות יכולות להתרחש ללא התערבות האישה.

כעת מגיע החלק החשוב:

5.הגבר מניח את הבשר על הגריל.

עוד רוטינה

6. האישה נכנסת פנימה לסדר את הצלחות והסכום

7.האישה באה כדי לומר לגבר שהבשר נראה נהדר.הוא מודה לה ושואל אם היא מוכנה להביא בירה נוספת בעוד הוא "מנפנף".

שוב חשוב

הגבר מוריד את הבשר מהגריל ונותן לאישה.

שוב רוטינה.

9. האישה מכינה את הלחם, רוטב, צלחות, סלט, מפיות וכו ומביאה לשולחן.

10. כשמסיימים לאכול האישה מורידה את הצלחות ורוחצת הכלים.

והחשוב ביותר:

11.כולם מודים לגבר ומהללים את מאמצי הבישול שלו.

12. הגבר שואל את האישה כיצד היא נהנתה מהערב החופשי שלה,וכשהוא רואה את תגובתה העצבנית, הוא מסיק כי יש כמה נשים שפשוט אי אפשר לרצותן...