הכל דבש

השבוע סיימנו סוף סוף את הלימודים. יותר לא אצטרך לרוץ בימי שני מהר מהעבודה ולמהר למכללה.

נגמר.

מצד אחד שמחה גדולה, מצד שני טיפה עצוב. כשהתחלתי ללמוד שם הייתי במקום אחר לגמרי, הלימודים היו רק תוספת קטנה לסדר יום עמוס. בינתיים השתנו דברים, הרגל שנשברה, העבודה שאיבדתי ואחר כך הבלגן עם עוגי והקיץ שעבר עם השינוי במקום של המכון... מהפכות של ממש, רק הלימודים נשארו כעוגן יציב בסערות שעברו עלי בשנתיים הללו.

היום הכל קצת אחרת - נפרדנו ממערכת החינוך ועוד ילד עומד להתגייס ושוב אני עובדת אם כי במקום שאני לא אוהבת וכרגיל אני מרוויחה מעט מידי.

כן, למרות שמחתי שאני לא מובטלת אני נאלצת להודות שלא טוב לי בעבודה החדשה.

לעבודה דווקא די הסתגלתי, עד כמה שאפשר להסתגל לעבודה עם אנשים קשישים, חולים ונרגנים, אבל הבחורה שאני עובדת אותה מנסה למרר את חיי – במסווה של מתיקות חייכנית מאוסה היא כל הזמן מחפשת אותי, מנסה להראות שאני לא בסדר והיא כן.

אולי היא מקנאה, או חוששת למעמדה? לא יודעת מה יש לה נגדי.

היום למשל היא באה חצי שעה לפני, עשתה את העבודה שלי ואחר כך נזפה בי שאני לא עושה מה שצריך.

נורא מרגיז.

היא כזאת צבועה ומעיקה, תמיד יש לה מילה רעה להגיד, עקיצה לעקוץ, ביקורת לבקר והכי מרגיז, תמיד עם חיוך מתוק ומעצבן.

אישה מאוסה ברמות.

היא יכולה לבזבז חצי יום עבודה על טלפונים לקרובי משפחה, קשקשת ואירוח הנכדים, או חיפוש תפילין זולים יותר לבר מצווה של הנכד שלה ושאר הבלים, אבל אם אני יושבת שתי דקות עם עיתון ונחה קצת אחרי שסיימתי הכל אז שומו שמיים, ואוי ואבוי.

בלתי אפשרי לרצות אותה, היא כבר סימנה אותי כבטלנית ולא מוצלחת, וכבר הפסקתי לנסות להוכיח לה שאני לא.

אני פשוט מתה לעוף משם, אני מבזבזת יותר מידי דלק וזמן בעבודה הזאת, כל היום שומעת על מחלות ובעיות, המשכורת פשוט מצחיקה ונוסף לכל אני צריכה לסבול את הנוכחות האיומה שלה.

רק המחשבה שאצטרך לראות את פרצוף הלביבה החמוצה שלה עושה לי רע על הנשמה.

כל ההתנהלות של המקום הזה מאוד לא נראית לי. הכל מבולגן ולא מאורגן, אין נהלים ואין סדר. המנהלת בחופשת מחלה, אבל בכל זאת מפציעה כל פעם שיש לה חשק ומנחיתה פקודות. כל פעם אומרים לי דבר אחר, שום דבר לא קבוע ויציב, ממש נמאס לי.

הבוקר הלכתי לפגישה עם המנכלי"ת ושאלתי מה קורה פה, מי האחראי עלי ומי הבוס? אמרתי שאני מרגישה שאני מתנהלת בערפל וקשה לי ככה. היא קצת גמגמה ובסוף השיבה שהמנהלת בחופשת המחלה היא בכל זאת הבוס, היא זאת שהקימה את המקום ואי אפשר להזיז אותה. אם לא ישתנו דברים היא תשוב לעבודה בספטמבר, אבל שום דבר עוד לא בטוח. האישה כבר בת 70 ועדיין לא ברור מה נגמר עם התאונה שעברה... ערפל.

יש מצב שאם היא תחזור לעבודה באופן רשמי יקצצו לי עוד שעות מהמשרה שגם ככה היא חלקית בלבד. מצד אחד באסה, מצד שני אולי ככה יהיה לי יותר זמן פנוי לחפש עבודה חדשה שהולמת אותי יותר?

אם אני חושבת על זה אני קולטת שמאז שעזבתי את הטכניון, במאה שעברה, עוד לא עבדתי בעבודה שבאמת אהבתי  (עבדתי במעבדת צילום בחדר חושך ומאוד נהניתי ואהבתי את העבודה. כיום קל יותר למצוא סנדלר או נפח מאשר עובד מעבדת צילום)

ואם לא די בכך היום שוב עיקמתי את הקרסול של הרגל שלא נשברה. הלכתי מהר והרגל התעקמה ועכשיו נורא נורא כואב לי.

אני מקווה שעד מחר זה ישתפר.

לפחות הצלחתי להשיג היום את משרד הביטחון בטלפון ולהזיז שם קצת דברים, בשביל עוגי. אולי הוא יקבל סוף סוף איזה קצבה זמנית קטנה אם כי עדיין על כל דבר צריך למלא מליון טפסים, ולרוץ מפה לשם ולעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה עד שמשהו משתנה, אבל סוף סוף המערכת קלטה שאי אפשר להגיד לבן אדם מצד אחד שהוא חולה ואסור לו לעבוד, ומצד שני לא לתת לו גרוש ולצפות שיחיה מאוויר, או במקרה של עוגי מההכנסה של הוריו.

בלימודי העריכה לא עושים מבחנים בסוף הסמסטר אלא עבודות. העבודה הכי חשובה היא של עריכת תרגום. צריך לבחור תרגום עברי לספר באנגלית ולכתוב עליו. החלטתי לבחור את הספר של ג'ין אוסטין 'גאווה ודעה קדומה' ספר שקראתי לא פעם ואהבתי מאוד.

יש לו כמה תרגומים בעברית ואני בחרתי שניים, זה של עירית לינור החדיש יותר והשני של אהרון אמיר המיושן מעט והפחות מדויק.

יש גם עבודה בהבאה לדפוס ובסדנת העריכה. אני מקווה שיהיו לי ציונים טובים כמו בשנה שעברה ושאסיים את הלימודים עם תעודה מרשימה. זה לא יעזור לי יותר בחיפוש העבודה, אבל ישפר את מצב רוחי השפוף נכון לעכשיו.

הרומן שלי עם מערכת החינוך אוטוטו נגמר, לא שהיינו ביחסים כל כך קרובים לאחרונה, צץרץ הצליח למדר אותנו בהצלחה רבה מכל מה שקורה בבית הספר שלו, בעיקר בשנה הזו, והאמת, לא ממש רדפנו אחריו. די נשחקנו מכל העסק הזה שנקרא חינוך ולא נתגעגע שם לכלום.

לא לאספות ההורים המנדנדות, לא לטלפונים הנואשים מהמורות שלו ולא לתשלומים המופרזים.

שלום, שלום ואל תבואו לי בחלום.

אבל לא רק הילד מסיים את הלימודים, גם אני. בשבוע הבא יהיה השיעור האחרון שלי בעריכה לשונית. למדתי שנתיים ולמרות שהיה קשה ללמוד בשעות הללו, ולפעמים קיללתי את עצמי שבכלל התחלתי אני שמחה שהשקעתי והצלחתי.

יש עוד כמה עבודות לכתוב בקיץ, ואז אקבל תעודה ואוכל לצאת לשוק החופשי ולחפש עבודה כעורכת. אני לא תולה תקוות גדולות בקריירה שנייה כעורכת לשונית, אבל בכל זאת אעשה מאמץ.

לצערי העבודה הנוכחית שלי לא ממש מלהיבה אותי. זה מתיש, זה מדכדך וזה ממש לא משתלם כספית. אני חושבת שאני עושה עבודה לא רעה, מסתובבת, עוזרת, מקשיבה לאנשים, מביאה תועלת כמיטב יכולתי, אבל אין לי מושג כמה זמן אוכל להתמיד בזה.

חוץ מזה שצריך הרבה תעצומות נפש להיות כל הזמן בקשר עם אנשים מבוגרים וחולים שלפעמים גם הולכים לעולמם יש גם את גודי - הבחורה שאני עובדת איתה. היא נורא טיפשה, (מה שבאמת לא אשמתה ולא סיבה לסלוד ממנה) ומה שעוד יותר מרגיז זה אין לה די אומץ להגיד לי ישר שהיא לא אוהבת אותי (למרות שאני מרגישה בעצמותי שאני לצנינים בעיניה) ולכן, במסווה של רצון להדריך אותי וללמד אותי היא כל הזמן מחפשת אותי, מבקרת אותי (ומכיוון שהיא טיפשה ופחדנית אלו ביקורות אידיוטיות ולא ענייניות) ומטרידה אותי בגלל שטויות קטנוניות.

אם זה היה תלוי בי בחיים לא הייתי נמצאת בקשר עם בן אדם מסוגה. אני והיא, אנחנו פשוט לא מתאימות זו לזו, לא שרבנו או משהו, אבל למרות כל רצוני הטוב אני מתקשה לחבב אותה, ועם הזמן למדתי אפילו לתעב אותה.

אני באמת מתקשה להסביר למה יש אנשים שמהרגע הראשון נוח לך ונעים לך איתם ויש כאלה שממש לא בא לך להיות אתם. גודי תמיד מחייכת, תמיד מתוקה ושופעת עצות ורצון טוב, וקוראת לך מאמי גם כשהיא מותחת עליך ביקורת, אבל כל הנחמדות הזו גורמת לי להרגיש רע. משום מה יש לי כל הזמן הרגשה שהיא מזייפת, ובסתר ליבה היא מתעבת אותי, שונאת אותי ופוחדת ממני. זו פשוט מין הרגשה כזו, לא מוסברת אבל חזקה מאוד, שמאחורי החביבות המזויפת שלה היא כל הזמן מנסה לשים לי רגלים, להראות כמה אני לא בסדר, ולהכשיל אותי.

ויש גם את עניין הכוננויות, אנחנו אמורות להתחלק בהן, שבוע אני ושבוע היא אבל היא כל הזמן מתחמקת מלהעביר לי את החלק הזה בעבודה. יכולתי להתעקש ולהתווכח איתה אבל אני מוותרת. לא כל כך בא לי שיציקו לי גם אחרי שעות העבודה ואני מבינה שלה זה חשוב, גם כספית, וגם כי זה מגביר את התחושה שלה שהיא חשובה ונחוצה.

לא נעים לעבוד עם טיפוס כזה, והלוואי והמנהלת (שנמצאת עדיין בחופשת מחלה) תחזור ותרגיע אותה קצת, ותוריד לי אותה מהגב.

מי שאני כן מחבבת ומסתדרת איתה מצוין זו העובדת הסוציאלית. חלק מתפקידי הוא לעזור לה ולהיות איתה בקשר וזה משהו שאני עושה ברצון. היא אישה לטעמי, לא יודעת בדיוק למה, אבל אני פשוט נהנית לשוחח אתה, וללמוד ממנה, ולהקשיב לה.

אני אנסה לחפש עבודה בעריכה, ואם זה ילך טוב אעזוב את העבודה הנוכחית, אם לא לפחות יש לי גיבוי.

היום שמעתי שאולי יהיה קורס ביידיש במכללה הקהילתית ואם זה באמת יתרחש אני רוצה להירשם. תמיד רציתי לדעת יידיש, ואני רוצה להמשיך ללמוד כל זמן שיהיה לי כוח וסבלנות.

עוד דבר אחד טוב שקרה – ג'ינג'י התפייס סוף סוף עם הורי. בעצם עם אבא כי עם אימא שלי הוא ניסה להיות ברוגז אבל לא כל כך הצליח לו.

אחי מגיע עם הבנים שלו ביום שני ואימא כולה בתזזית של התרגשות, אני צריכה להתחיל לצחצח את האנגלית שלי.

בעוד חודש צץרץ מתגייס, בזמנו חשבתי שיהיו לי שני חיילים בבית. על זה נאמר שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק למרות שהמצב של עוגי לא מצחיק כלל.

נדמה שהוא היחיד שלא קולט עד כמה מצבו על הפנים.

אפילו הוריו הביולוגיים מתחילים להפנים את זה.

נכון לעכשיו הוא אצלנו, עובד מעט עם ג'ינג'י ובעיקר ישן ומסתובב עם חברים. המאבקים עם משרד הביטחון והביורוקרטיה מתישים מאוד.

הכל לוקח המון זמן, זז לאט, קשה להשיג אנשים בטלפון, אין ממש עם מי לדבר. אני תוהה איך אנשים שלא מטיבים לדבר עברית ולא יודעים להתמודד עם כל התקנות והכללים מסתדרים. לא שאנחנו מסתדרים במיוחד. ההרגשה היא שכל המערכת מתוכנת להקשות ולהתיש ולהיות לא נגישה ולא נוחה.

מה עושה מי שאין לו הורים שיכולים לפרנס ולתמוך?

אין לי מושג.

לעומת אחיו הגדול צץרץ פורח. עובד קשה בגינון, מרוויח יפה, מתכנן נסיעה לחו"ל עם חברים מיד אחרי מסיבת הסיום, עסוק ונמרץ כל הזמן.

בית הספר דיכא אותו והגביל אותו, בחיים האמיתיים הוא מסתדר הרבה יותר טוב.

אתמול, אחרי שעוגי עבר סופית מאימו הביולוגית חזרה הביתה (משהו שהוא החליט עליו מרגע לרגע והוא כמובן הפיך כמו כל דבר בחייו נטולי הכיוון והתכנון) שוחחנו גם איתה וגם עם אביו הביולוגי וגם אחד עם השני וכולנו, כל ארבעת המבוגרים בחייו, נעשו מאוד פסימיים ועצובים.

גם אחרי שנצליח לסיים סוף סוף את כל העיסוק בביורוקרטיה, הוא יקבל אחוזי נכות ופיצוי כספי (שבטח יבזבז כהרף עין על הבלים חסרי טעם) הוא יישאר עם עוד המון שנים שיהיה עליו לחיות בכוחות עצמו ואני פשוט לא רואה איך הוא יסתדר לבד.

כל זמן שאנחנו נחייה הוא בטח יהיה סמוך על שולחננו ומה אחר כך?

צץרץ יצטרך לתמוך בו? ספק אם הוא ירצה, כבר היום הוא חסר סבלנות כלפיו, אולי לילי? למה מגיע לה העונש הזה?

אני רואה אנשים כאלה כל הזמן בעבודה שלי, אנשים שאין להם כיוון בחיים, שלא מצליחים להתארגן על עצמם. שמשהו אצלם לא לגמרי מחובר ולא מסוגלים להתמודד לבד עם מלאכת החיים ופשוט מוותרים ולא עושים כלום. אני פוגשת אותם כבר בסוף הדרך, כשהם קשישים וחולים, מדכא לחשוב איך הם בזבזו את חייהם על כלום והיו נטל על עצמם ועל המשפחות שלהם. אני חוששת שזה יהיה סופו של עוגי וזה מעציב ומדאיג אותי מאוד.

לא מתאים לי להיות פסימית וקודרת כל כך, ברור שהמצב המשפחתי שלי בצירוף העבודה לא טובים לי. גוררים אותי מטה.

חוץ מזה הכלב הנחמד שלנו נעלם, יצא כמו תמיד עם ג'ינג'י לעבוד בכוורות ופתאום נעלם ולא חזר. חיפשנו אותו זמן רב ולשווא, אנחנו עוד מקווים שהוא ישוב, אבל חלפו כבר כמעט שבועיים... מתחילים לאבד תקווה.

אחי מגיע בסוף החודש לבקר עם הבנים שלו. הם מדברים רק אנגלית, נראה איך נסתדר אתם. אימא שלי מאוד נרגשת ושמחה, מתכננת תוכניות לטיולים ומסיבות, אני מקווה שהכל יעלה יפה.

גם הלימודים שלי מסתיימים בעוד שבועיים, הסמסטר האחרון כבר די נמרח ואף אחד לא מצטער שזה נגמר סוף סוף. יהיו עוד כמה עבודות לעשות וזהו, אם לא אמצא עבודה בתחום כל מה שלמדתי ישקע לאט לאט ויעלם.

אני מנסה לחפש אבל אין לי יותר מידי תקווה, יש המון עורכים לשוניים ומעט מאוד הצעות, או שאולי זה רק הרושם שלי בגלל מצב רוחי הירוד?

לפחות דבר אחד טוב באמת קרה אתמול – החשמלאי הצליח להגיע סוף סוף למכון, (אחרי שהבריז לנו כמה פעמים) בדק ומצא שהבעיה היא לא במשאבה אלא במערכת החשמל שלנו, תיקן מה שתיקן והכל בסדר.

תמו ימי סחיבת הדליים הכבדים, בא גואל לגבו הדואב של ג'ינג'י ואמרו אמן.

ואסיים ברשימת הדברים שהייתי רוצה שיקרו בקרוב:

- שהכלב יחזור.

- שהביקור של אחי יהיה מוצלח ונעים.

- שאמצא עבודה בעריכה ואוכל לעזוב את העבודה הנוכחית הכל כך מדכאת ומתישה.

 - שעוגי יסיים את כל התהליכים הבירוקרטים, יפסיק להסתובב סתם ויתחיל את

  החיים האמיתיים.

- שכולנו נהיה בריאים.

 הסיכוי שכל זה יתגשם קטן מאוד, באותה מידה אני יכולה לייחל לשלום עולמי, לשיבתו המהירה של גלעד שליט הביתה ולממשלה מתפקדת ויעילה בישראל, נו טוב ואם אני כבר בשוונג – לבואו של המשיח.

ותוספת אחת קטנה - פתאום גיליתי שיש לי 75 מנויים, אני בשוק, מתי זה קרה בכלל?

אנשים עוד עושים בכלל מנויים לבלוגים בימינו?

ומתי בדקתי לאחרונה את מספר המנויים שלי?

באמת מוזר. 

עזבו עוגות גבינה משמינות ודיבורים מלומדים על מתן תורה, מה שאני הכי אוהבת בשבועות זה את מגילת רות.

רות המואביה שהלכה אחרי ליבה, הגיורת הכי מפורסמת בתנ"ך (וכנראה שגם הכי יפה) דבקה באהבה ובתמורה זכתה להיות סבתא רבה של דוד המלך.

למזלה היא חייתה בזמנים פשוטים וקלים יותר מאלה שלנו.

בימינו בטח היו זורקים אותה מהארץ חזרה לארץ מואב ומתייחסים אליה כאל עובדת זרה.

ועם אנחנו בעסקי יהדות ויהודים - חג השבועות הוא בדיוק החג המתאים לתת לינק לבלוג מעורר המחשבה הזה.

אני עוקבת אחריו בהשתאות ובהערצה מזה זמן מה, וממליצה מאוד לקרוא בו מהתחלה ועד הסוף ולהתפעל גם מהכתיבה המשובחת וגם מאישיותה האמיצה

ומעוררת הכבוד של הכותבת. 

חג שבועות שמח וטעים לכולם!

בימי שישי ושבת כולם מורידים הילוך ונחים, אצלנו זה בדיוק הפוך. עובדים קשה יותר. בדרך כלל אני משתדלת לפנות את החצי השני של יום שישי למנוחה, אבל לפעמים זה לא הולך. ביום שישי הזה למשל ג'ינג'י ביקש שאבוא לעזור לו עם הרדייה ושאהיה איתו כשהוא מנסה לראשונה את המשאבה המשופצת שלנו.

המשאבה היא סיפור כאוב ויקר, קנינו אותה מזמן, כשרק פתחנו את המכון. הבן אדם שהשכיר לנו את המקום שלו באלוני אבא מכר את כל התכולה שכללה בין השאר גם משאבה ששואבת דבש ממיכל ומעבירה למיכל אחר.

עד שעברנו למקום החדש לא היה לנו צורך בה, והיא הייתה מונחת כאבן שאין לה הופכין. כשסוף סוף עברנו ורכשנו צנטריפוגה חדשה ומיכל לסינון דבש התברר שהמשאבה לא עובדת. לתקן אותה עלה המון כסף, אבל ג'ינג'י שתמיד חושב בגדול החליט שכבר קשה לו להרים דליי דבש כבדים, הוא כבר לא צעיר והגב כואב לו והוא רוצה לעבור למיכון. אם יש מכונה שפותחת מסגרות למה שלא תהיה גם משאבה?

בחזונו הוא ראה את עצמו עומד באמצע המכון, לוחץ על מתגים וכפתורים, והדבש נאסף מהכוורת ישר לתוך קופסאות בלי שהוא יתאמץ יותר מידי.

עד כאן החזון, ולהלן המציאות - המכונה לפתיחת החתימות של המסגרות עובדת יפה אבל פה ושם, בעיקר כשהמסגרת לא ישרה דייה, צריך לעשות השלמות עם המזלג הישן והוותיק. מזל שיש אישה שאפשר להטיל עליה את המשימה הזו, ומה שחמור יותר, המשאבה שתיקונה עלה כמה אלפי שקלים שהרווחנו בעמל ויזע מקצרת. עובדת דקה ומפסיקה, ואם לא די בכך - הצינורות שלה נוקשים וקשים לתמרון. בקיצור, אכזבה גדולה.

אם לא הייתי מונעת ממנו בגופי ממש הוא היה משליך את המכשיר הסורר לוואדי. מזל שמנעתי, ומזל גדול עוד יותר שהמשאבה הארורה הזו כבדה נורא, אחרת...

ואם לא די בכך חטפתי פתאום עקיצה בסנטר דווקא. לא יודעת למה, בדרך כלל הדבורים עוקצות בידיים, בעיקר באצבעות, משום מה דבורה שרוטה אחת החלה לזמזם סביב ראשי, וכשנופפתי בידי היא תקפה אותי ישר בסנטר.

חצופה.

זה לא כאב מאוד, ודי התעלמתי, אבל כשקמתי ממנוחת אחר הצהרים - שזלגה עד ללילה - היה לי סנטר נפוח וכאוב ואני מתקשה קצת בדיבור. הרגשה של אחרי ביקור אצל רופא שיניים.

לא נורא, עוד יום יומיים אשכח מזה.

דבר אחד טוב הציל את יום שישי המתיש והמאכזב הזה – הכוננית.

גם הכוננית זה סיפור, ירשנו אותה מאחד הדיירים שלנו. הוא והחברה נפרדו כי הוא סירב להתחתן איתה, סיפור ארוך ועצוב, היא חזרה להורים, הוא נסע לאי שם, והכוננית נותרה אצלנו.

במשך כמה שנים היא עמדה בחדר של צץרץ ואז מאסתי בה. הילד סיים את בית הספר, הכוננית הייתה מגושמת וכבדה, והחלטתי שהיא מיותרת. אחרי תחנונים רבים הגברים בבית הסכימו להוציא אותה לפטיו. גם זה היה סיפור כי היא לא עברה בדלת, וכבר לא זכרנו איך הכנסנו אותה, אבל עובדה שהכנסנו, ואחרי פירוק חלקי גם הוצאנו. הללויה!

אחר כך פרסמתי מודעה באגורה ובאמת היו הרבה פניות, אבל ברגע ששמעו את הנתונים שלה – כבדה, ממתכת, וצריך רכב מסחרי לקחת אותה הם ויתרו. אפילו האלטע זעכן המקומי שלנו ויתר עליה, וכבר נואשתי להיפטר מהמפלצת, ואז, בעוד אנחנו נאבקים במשאבה הסוררת מתקשר אחד ושואל אם הכוננית זה עדיין רלוונטי.

הסברתי את הקשיים, והייתי בטוחה שלא נשמע ממנו יותר, אבל הפתעה, ביום שישי אחרי הצהרים הוא צץ פתאום, ובעזרת ג'ינג'י ומפתח אלן הם הצליחו לפרק לגמרי את מפלצת המתכת הכבדה ולהכניס אותה למכונית פרטית קטנה.

עוד לא פסו ניסים מהארץ, ואולי יום אחד נצליח לתקן גם את המשאבה ויבוא לציון גואל, והקלה לגבו הדואב של הג'ינג'י.