הכל דבש

היום שמעתי ברדיו שיש מבצע כזה של חברת חשמל – 'חסכת הרווחת' ובלי לבדוק קודם ישר אמרתי לבעלי, "לא מאמינה להם, זה בטח שוב איזה תחמון מבית מדרשם של מי שמספרים לנו שהם לא מעלים מחירים של מוצר אלא פשוט מקטינים את האריזות."

בעלי הסכים איתי ואמר שאני כנראה צודקת וחבל על הזמן, אין אפילו טעם לבדוק.

אחר כך הלכתי ובדקתי בכל זאת, וגילית, הפתעה הפתעה!, שצדקתי, וקראתי בדכדוך את הטוקבקים שאמרו בדיוק מה שחשבתי אבל היו בוטים הרבה יותר ממה שאני מרשה לעצמי להגיד אפילו בשיחה פרטית ביני לבין בעלי.

הייתי צריכה לכעוס אבל אני מודה, לא רק כעסתי אלא גם נעצבתי אל ליבי כי אני מבוגרת מספיק כדי לזכור זמנים אחרים, תמימים וטובים יותר. אני זוכרת איך בבית ספר לימדו אותנו לא לקטוף פרחים בטיולים (אז עוד טיילו ברגל) כדי שפרחי הבר בארצנו ישגשגו, וכולנו האמנו וצייתנו באדיקות, ואילצנו גם את ההורים לא לקטוף. האחות בבית הספר (כיום כבר אין דבר כזה) לימדה אותנו שמים וסבון הם יסוד הניקיון וחשוב לשטוף ידיים וזה מה שעשינו כי האמנו בכל ליבנו שאם היא אמרה אז ככה זה, אבל כיום אפילו רופאים בבתי חולים מתרשלים בשטיפת ידיים כי יש מחסור נוראי בכוח אדם ופשוט אין להם זמן.

אני זוכרת איך הסבירו לנו שאסור להשאיר ברז מטפטף כי אין לנו די מים בארץ וכולנו הנהנו בצייתנות והקפדנו לא לבזבז מים מפני שכולנו, גדולים כקטנים, היינו בטוחים שיש מעלינו אנשים חכמים, שההם שם למעלה הם אנשים מנוסים ונבונים עם כוונות טובות, ושכולנו ביחד, העם ומנהיגיו, מאוחדים במטרה משותפת, ואם כולנו נעשה רק עוד מאמץ אחד קטן יהיה טוב - המדינה תפרח ויהיה שלום וכולנו נהיה עשירים ומאושרים.

תחושת הביטחון התמימה הזו שיש מישהו חכם שיודע ומשגיח על כולנו החלה להיסדק במלחמת יום כיפור, ומאז היא הולכת ונשחקת, הולכת ומתרפטת. אני עדיין לא קוטפת פרחי בר, ולא יכולה לסבול ברז מטפטף גם אם לא אני משלמת את חשבון המים, אבל אף אחד כיום, אפילו לא ילדים קטנים, לא מאמין שההנהגה שלנו מתכוונת לטוב, ועושה לילות כימים כדי לדאוג לטובת המדינה

כיום, אם המדינה או אחת מהחברות שלה מציעה לי מבצע או הנחה אני מיד מתמלאת חשד ושואלת - איפה פה מנסים לסדר אותי? ומי הולך להרוויח על חשבוני? ולצערי אני מגלה די מהר שצדקתי, שוב עובדים עלינו.

אולי זו תמימות וטיפשות מצידי, אבל המצב הזה מעציב אותי מאוד, מעציב אותי אפילו יותר מהחשבונות המנופחים שמגישים לנו על מים, חשמל, אוכל, גז... בדקתי בגרפים היפים האלה של חברות האשראי את ההוצאות שלנו מהשנה שעברה מול השנה ונדהמתי לראות שאנחנו מוצאים יותר כסף מאשר בקיץ שעבר למרות שכיום אנחנו פחות אנשים בבית ויש לנו פחות הוצאות.

חכו, עוד לא דיברתי על ארנונה רצחנית שמתייקרת כל חודש ועל עמלות בנקים הזויות ועל עוד כהנה וכהנה תשלומים כיד הדמיון הטובה על הממונים עלינו שהקיץ לא מרשים לנו אפילו למחות. 

אתמול בערב חמותי התקשרה והזמינה את עצמה לביקור אצלנו. מצאה לה זמן! דווקא ביום חמישי זה כל משק הבית הקטן והמנומנם שלנו התנער ונעמד קוממיות על רגליו האחוריות, מוכן ומזומן לקבל את ההסתערות התלת שבועית של צץרץ ולילי על שגרת היום יום המנומנמת שלנו.

כמובן שלא אמרתי לה שרק היא תהיה חסרה לי היום, אלא נחפזתי להכריז שזה רעיון נהדר ואני אשמח מאוד לארח אותה.

חמותי כדרכה מביאה את האוכל איתה, מצד אחד זה כאילו יפה מצידה ומצד שני – את באמת חושבת שתרעבי אצלי אם לא תביאי אתך אוכל? - והפעם היא הבטיחה להביא בשר לקציצות, וגילתה לי בהתרגשות שהיא למדה סוף סוף לעשות חביתיות מוצלחות, והיא מאוד רוצה ללמד גם אותי.

אני מכירה את האישה הזאת למעלה משלושים שנה, היא הייתה יותר צעירה ממני כשנפגשנו לראשונה ביום חורפי אחד בחורף 77 ולמרות כל מאמצי ומאמציה מעולם לא הצלחתי להרגיש נוח במחיצתה.

לכאורה יש לה כוונות טובות, היא מלאת נדיבות ובאמת משתדלת, אבל משום מה זה אף פעם לא הולך, ואני תמיד נושמת לרווחה כשהיא מסתלקת סוף סוף.

היום היא הגיעה עם אחיו הצעיר של ג'ינג'י שהשאיר אותה אצלנו, והסתלק ללמוד עם חברים למבחנים. אחיו של ג'ינג'י הוא עובד חברת חשמל והוא מתאמץ מאוד - בעידוד ובמימון של חברת חשמל - לעשות תואר מהנדס, וזה לא קל לו.

חמותי הביאה קערה מלאה בשר לקציצות. הבשר היה טחון ומתובל כהלכה, ובאמת יצאו קציצות נהדרות, אבל קודם החביתיות. היא באמת למדה את המלאכה כהלכה ויצאו אחלה חביתיות, דקות ורכות וגמישות, אבל היא הייתה חייבת לקלקל הכל כשהכריזה בשתלטנות הרגילה שלה שלא, סירופ מייפל זה לא טוב, הוא מלא סוכר וחומרי מאכל (כאילו, דא? למה את חושבת שהוא טעים כל כך?) ודרשה שנקנה קונפיטור דובדבנים למילוי החביתיות. קנינו ובאמת היה טעים להפליא, אני ממליצה בכל פה, אבל למה היא לא יכולה להגיד את דעתה בנחת, למה תמיד להיות זו שיודעת יותר טוב מכולם?

כמובן שלוקה שלנו לא נשאה חן בעיניה, והיה לה מה להגיד על זה שהיה גרה בבית ושבגללה הכל מלא שערות, ובסוף נאלצתי לטאטא ולשטוף את הקומה התחתונה כי היא התלוננה שלכל הבית יש ריח של כלב. היא הסכימה לנוח על הספה רק אחרי שפרשתי עליה מגבת וזה למרות שהכלבה לא שוכבת על הספות, רק על הרצפה, וממש במקרה כיבסתי את הכיסוי של הספה בשבוע שעבר, ואפילו הוספתי מרכך לכביסה למרות שלדעתי זה מיותר, אבל חמותי החליטה שחייבים מרכך ותבעה ממני לקנות בקבוק מרכך כשעשינו קניות יחד לפני כמה שבועות. 

אני חושבת שמה שמעצבן בה בעיקר זו הגישה השתלטנית וההנחה שהיא יודעת הכל יותר טוב מכולם. היא מסוג האנשים שיש להם דעה על כל דבר וחייבים תמיד להעיר ולהגיד כל מה שעולה במוחם בלי לחשוב אולי זה מעליב, ואולי זה מיותר.

כמובן שאם תנסה להתנהג איתה באותו אופן, ולהגיד לה מה אתה חושב עליה, זה לא ייגמר טוב – ניסיתי וזה נגמר רע מאוד.

לשמחתי ג'ינג'י לקח אותה לבסוף למכון וגם שם היא כמובן מצאה שהכל מלוכלך ומלא אבק, וחייבים לנקות מיד הכל, ורצוי גם לצבוע את הקירות (פה אפילו ג'ינג'י נשבר מעט ואמר שלא נראה לו שזה יקרה בקרוב), אבל הואילה להסכים שהתיקון של הסככה יצא מוצלח מאוד, ודווקא טוב שקיצרו אותה מעט ונכנס עכשיו יותר אור.

לסיכום - הצלחתי לעמוד גם בביקור הזה בגבורה, שתקתי כשהיא עמדה והכינה אחרי הצהרים עוד ערמה של חביתיות, ומילאה את כל הבית בריח טיגון, והתמוטטתי רק אחרי שהיא עזבה סוף סוף.

אני בטוחה שאחרי עוד שלושים שנה איתה אני כבר אהיה מחוסנת לגמרי, ואפסיק לקחת אותה ללב.

ושוב אני נדהמת לגלות שבאמת צרות באות בשלשות, או שהחוק הזה תקף רק לגבי?

לפני כשבועיים מתקשר אלינו השכן שלנו ב'יערת הדבש' ומספר סיפור משונה ומבולבל על משאית שפגעה בסככה שמעל לחנייה שלנו ושלהם ושנבוא לראות.

חשנו לשם קצת עצבניים כי לפני רק חצי שעה יצאנו משם בדרכנו הביתה ואכן, משאית גדולה שהנהג שלה היה פזיז או חסר זהירות או אולי אפילו קצת מסטול עשתה פנייה לא מוצלחת ונגחה באחת מהקורות שמחזיקות את הסככה מעל הכניסה והחנייה שלנו. למזלנו השכנים שלנו לקחו ממנו פרטים והפעילו את הביטוח דרך בעלי המבנה (הוועד של המושב) ועכשיו מתקנים את הנזק, אבל העבודה מתנהלת לאט מאוד ועל הדרך הזיקו לאדנית עם מטפסים שטיפחתי כל החורף.

לפני כמה ימים נסעתי עם ג'ינג'י לעשות צילום ממוגרפיה. חנינו מול קופת חולים זבולון, מגלים להפתעתנו שיש להם עכשיו מתקן לתשלום על החנייה. מצד אחד עוד הוצאה, מצד שני בגלל התשלום מצאנו חנייה בלי בעיות. קנינו ב – 3 ₪ ממיטב כספנו שעת חנייה, (ממש זול, נכון?) הצמדנו את הקבלה לחלון כנדרש ועלינו לעשות את הבדיקה.

כשחזרנו נדהמנו לגלות על השמשה הקדמית דו"ח של עיריית ק. ביאליק שנתן לנו פקח חרוץ מידי, וגם קצת עיוור כנראה, כי הקבלה על תשלום החנייה היה מוצמד כראוי לחלון.

הייתה להם חוצפה לדרוש 100 ₪!

ניסינו למצוא את הפקח אך לשווא, וגם לא הצלחנו להתקשר לעירייה, ובסוף הסתלקנו משם, כועסים וממורמרים. בבית צילמתי מיד את הדו"ח והקבלה, כתבתי מכתב חריף למחלקת התנועה של העירייה, ושלחתי להם פקס, וליתר ביטחון גם  שלחתי הכל שוב בדואר רשום. למחרת קיבלתי טלפון מעיריית ק. אתא, שום התנצלות חלילה, הם יעבירו את המכתב שלי למחלקה המשפטית ונראה...

כיום כבר צבענו את הקיר ויש יותר צמחייה ועכשיו תהיה גם סככה חדשה, אני מקווה

כבר בסוף שבוע זה נחתה עלינו הצרה השלישית – גילינו אצל לוקה כלבתנו האהובה  מין התנפחות משונה מתחת לאוזן. היא המשיכה להתנהג כרגיל, וכנראה שלא חשה שום כאב, אבל מובן שהיינו מוטרדים מאוד וחשנו הבוקר לרופא. לדעתו זו מורסה והוא החליט לתת לה אנטיביוטיקה בזריקה ובכדורים, ולחכות עוד כמה ימים. אם המורסה תיעלם טוב, אם לא נאלץ לנתח.

נקווה שהכל יעבור בשלום והיא לא תיאלץ לעבור ניתוח. ואם מדברים על ניתוחים – אימא שלי עשתה ניתוח קטרקט. זה לא ניתוח מסובך והיא חזרה עוד באותו יום הביתה, למחרת אני מתקשרת לשאול מה קורה ומה שלומה, והיא עונה לי שרע מאוד והיא נורא מצטערת שעשתה את הניתוח. למה? כי עכשיו היא רואה יותר מידי טוב ומבחינה בכל הקמטים שצצו בפניה לאחרונה.

ועל זה נאמר – שאלה יהיה הצרות הכי גדולות שלה.