הכל דבש

קראתי בווינט משהו שכתבה פאינה קירשנבאום הסגנית של שר החוץ ואחר כך כדרכי סקרתי את הטוקבקים ונדהמתי לראות כמה טוקבקים היא קיבלה על הקשקוש שלה שפורסם רק היום.

אחד מהם כל כך מצא חן בעיני עד שהעתקתי אותו לבלוג שלי ככתבו וכלשונו.

גם שאר התגובות היו פחות או יותר באותו נוסח ורק מתי מעט הסכימו עם דבריה.  

היום התקשרה עורכת הדין שלנו והודיעה שניצחנו - ביטוח לאומי התקפלו והעבירו לנו את הכסף.

עדיין אין לנו מושג בכמה כסף מדובר, לדעתי לא יותר מארבע אלף ש"ח אבל כמה מתוק לנצח אותם, במיוחד אחרי שאף אחד לא האמין שנצליח ואפילו הלשכה לסיוע משפטי שסירבו בהתחלה לטפל בנו הואילו בטובם לתת לנו עורכת דין רק אחרי שהשופט לחץ עליהם לעזור לנו.

אם לא ג'ינג'י שהיה בטוח בצדקתו ונלחם בכל העולם לא היינו מנצחים.

נכון, זה לא סכום גבוה במיוחד אבל נורא נעים להוכיח שאתה צודק וגם לקבל על זה כסף

לצץרץ יש עוד חודש לחפש"ש (חופשת השחרור) הוא כבר החליט לדחות את ההצעה לחתום קבע עוד שנה' וגמר אומר לעבוד כמה חודשים עד שיצבור די כסף, לנסוע לטיול הגדול בדרום אמריקה ואחר כך לחזור לארץ ולהתחיל לחשוב מה הלאה. הוא מרגיש שמיצה את השירות ומרגיש שהוא כבר כמעט אזרח אבל מה לעשות שיש הפתעות בחיים?

ביום חמישי בצהריים התקשרתי אליו לשאול אם הוא מגיע הביתה היום או ביום שישי והוא סיפר לי שכמו תמיד בזמן האחרון הוא מגיע ביום חמישי אבל לפני כמה שעות הוא קפץ מאיזה מכולה עם ציוד בידיים, עיקם את הקרסול וכואב לו נורא.

למרות הכאבים והנפיחות התעקש צץרץ להגיע הביתה (וסיפר לי שנורא נורא כאב לו בדרך) וכשהוריד סוף סוף את נעלי הצנחנים הגבוהות שלו התברר שהקרסול שלו נפוח ושהוא מתקשה לדרוך על הרגל. נתתי לו כדור אדוויל והוא נרדם וישן כמה שעות וכשקם הוא הקריא לי איזה הודעת ווטסאפ הזויה שקיבל, משהו על חטיפת תלמידי ישיבה וקרב שהתחולל בשטחים כדי לשחרר אותם.

בחדשות לא אמרו שום דבר על העניין הזה והייתי בטוחה שמישהו מתח אותו, ובין כה וכה הייתי נורא עסוקה, הורי היו אמורים לטוס לטיול בפורטוגל בסוף השבוע ולכן הזמנתי אותם לארוחת ערב ביום שישי, ובשבת הייתה אמורה להגיע קבוצת מטיילים גדולה לביקור אצלנו והבטחנו להגיש להם עוגיות ושתייה. עוד ביום רביעי הכנתי עוגיות דבש מאוד טעימות עם ציפוי של קצף אפוי וג'ינג'י החליט שהן מוצלחות מידי והן חייבות להישאר בבית כי יש גבול לפינוקים, וכדי לא להעמיס עלי יותר מידי הלך והזמין לחמניות דבש אצל השכנה שלנו שמתפרנסת מבישול (היא אפילו השתתפה בתכנית הטלוויזיה 'בואו לאכול אצלי') ובכך אתגר אותי לעשות מאמץ ולהכין גם כן משהו שווה ומוצלח.

אחרי פשפוש נמרץ בספרי הבישול שלי התבייתי על מתכון פשוט וחביב אחד והכנתי דובשניות שיצאו מהממות, ועל הדרך הכנתי גם פיצה וגם עוגות קישואים שיהיה לנו משהו טעים לאכול עם הקפה. בעוד אני עסוקה באפייה ובבישול ג'ינג'י וצץרץ נסעו ל'ביקור רופא' בעפולה ולהפתעתם הנעימה לא היה תור גדול והרופא שבדק את הקרסול הפגוע החליט שזו רק מכה ואין שם שוב שבר שמחייב גבס ונתן לצץרץ גימלים.

הצנחן האמיץ שלנו קיפץ בקושי למיטה וצנח עליה באנחה ובשבת בבוקר קיבל הודעה מהצבא - יש הקפצה והוא מתבקש לחזור לבסיס, המ"פ שלו שגר לא רחוק מאיתנו ישמח לתת לו טרמפ.

צץרץ היה מתוסכל מאוד, שלוש שנים הוא מחכה להזדמנות להיות גיבור והנה, סוף סוף, פעם ראשונה בחייו, יש הקפצה לבסיס, וכל מה שהוא מסוגל לעשות זה לקפוץ על רגל אחת, ולמרוח משחת וולטרן על הרגל.

היום הרגל שלו השתפרה מאוד, אבל עדיין קשה לו ללכת, והוא מדדה בקושי כשהוא נאחז בקירות לתמיכה. הוא מקווה מאוד שיוכל לחזור לצבא מחר, להשתתף בחיפושים הוא לא יכול כנראה, אבל לפחות יוכל להיות בבסיס ולעזור בהתארגנות. הוא סרס"פ וזה מה שהוא עושה בזמן האחרון, מארגן ומסדר דברים, (אני עדיין בהלם מזה כי באזרחות צץרץ היה הבן אדם הכי מבולגן בעולם).

הביקור של הקבוצה היה מוצלח מאוד, לחמניות הדבש של השכנה והדובשניות שלי נאכלו עד תום, המבקרים שלנו קנו מכל הבא ליד, אכלו בהנאה גדולה על השולחנות החדשים שהצבנו בחוץ ונסעו לדרכם שמחים וטובי לב.

היינו מאושרים ומרוצים מאוד מעצמנו לולא החדשות המדאיגות והמטרידות מאוד ששמענו כל היום ברדיו. 

ולפני שאסיים - לא מפליא כמה שעות מוקדשות לסיקור האירוע המעציב הזה וכמה מדברים ומסקרים ומפרשנים בכל מקום את העניין למרות שאף אחד לא יודע בעצם כלום?

 הצנחן המוקפץ שלנו

פעם, בנעורי הרחוקים הייתי תולעת ספרים וקראתי המון. האגדה המשפחתית מספרת שהייתי הולכת לספריה, לוקחת ספר וקוראת אותו בהליכה הביתה ועד שהייתי מגיעה הייתי מסיימת לקרוא וחוזרת שוב לספריה.

טוב, זה טיפה מוגזם, זה קרא אולי פעם פעמיים, בדרך כלל הייתי רוכבת לספריה על אופניים ואפילו אני לא מסוגלת לקרוא ולרכב על אופניים אבל נכון שקראתי המון. אחר כך הפכתי לאם ולא היה לי כבר כל כך הרבה זמן לקרוא ועד שהילדים גדלו קצת ושוב היה לי זמן פרץ המחשב לחיי ועברתי לאינטרנט במקום לחזור לספריה.

למרות זאת המשכתי לקרוא, הרבה פחות ובקצב פחות רצחני אבל קראתי. עם הגיל גם נעשית בררנית יותר וספר שלא 'תפס' אותי פשוט הוחזר אחר כבוד לספריה. לצערי יש מעט מאוד ספרים שקשה להניח מהיד ושמעוררים בי חשק לקרוא כמו פעם, כשהייתי צעירה. אחד מהספרים האלה הוא ספר שקראתי לאחרונה - מלכת היופי של ירושלים של שרית לוי ישי.

הספר מעניין, כתוב בעברית נפלאה משובצת בפנינים בלדינו, מספר על קורותיה של משפחה ירושלמית ותיקה של ספרדים. בסיפור נשזר סיפורה של הקמת המדינה, וחוץ מזה יש רומנטיקה, יש יחסים מסובכים בין הורים לילדים, בין ספרדים לאשכנזים, ויש לבבות שבורים וגורלות נחתכים, דמעות זולגות והמון אוכל טעים.

המבקרים בטח יטענו שזו לא ספרות מופת וזה סתם רומן רומטי אבל אישית נהניתי מכל רגע וקראתי ברצף לילה שלם ואם יש ספר שגורם לי לוותר על שנת לילה, דייני.

פעם אהבתי מאוד את עירית לינור, אהבתי את הספרים שלה ואת ההומור שלה ונהניתי לשמוע אותה רבה עם הדתי התורן בתוכנית 'המילה האחרונה'.

עם הזמן היא השתנתה, או שאולי אני השתניתי? היא נעשתה פחות מצחיקה וליברלית, הדעות שלה נעשו נוקשות ותוקפניות יותר ובמקום לריב עם הדוס היא הסכימה אתו כמעט כל הזמן.

היום היא ממש הגזימה, שמעתי אותה והתעצבנתי, אבל ממש. היא שוב התנפלה על עניין הפונדקאות וטענה בתוקף שזה ניצול של נשים וזה לא בסדר ושכל זוג שנעזר בפונדקאית כדי ללדת תינוק צריך להתבייש ולא משנה אם מדובר בסטרייטים או בהומואים.

נורא מעצבן אותה שאף אחד לא מבין כמה הפונדקאות היא ניצול, ואותי מרגיז למה היא חושבת שלנשים יש רק רחם ולא מוח והן לא יודעות לבד אם מנצלים אותן או לא, ולמה זה בסדר לעבוד שנים על גבי שנים בניקיון או באיזה בית חרושת שמשלם משכורת מינימום ולא להרוויח את אותו סכום בהיריון ועל הדרך גם לגרום אושר עצום לזוג הורים.

הטענות שלה על הסיכונים הנוראיים שיש בהיריון ממש לא מרשימים אותי. היריון לא מסוכן יותר מכל דבר אחר שעושים בחיים ורוב הנשים יולדות בלי שום נזקים לגופן. ההשוואה של פונדקאות למכירת כליה היא ממש אידיוטית. אם תמכרי כליה היא לא תגדל מחדש אבל אחרי שאת יולדת את חוזרת לעצמך תוך כמה שבועות או חודשים ויכולה אם תרצי ללדת שוב.

גם האוי, אוי, אוי, על כל ההורמונים שדוחפים לנשים שעובדות בפונדקאות לא מרשימים אותי במיוחד. רוב ההורמונים הולכים דווקא לנשים שתורמות ביציות ולא לאלה שנכנסות להיריון ותאמינו לי – תרמתי ביציות והייתי בהיריון ולתרום ביציות קשה יותר אם כי עדיין זה עדיף על טיפול שורש למשל.

אני מציעה לכל הפמיניסטיות הרחמניות שאם הן משתוקקות להגן על נשים אומללות ומנוצלות שיטפלו בבעיה הנוראית של הזנות, שם נשים באמת מנוצלות ויעזבו את הפונדקאיות בשקט. הן לא מטומטמות ולא סובלות והן מרוויחות המון כסף וגם עוזרות לזוגות חשוכי ילדים ואין שום סיבה להציק להן או לזוגות שנעזרים בהם.