יש מעט אנשים שיודעים שהגעתי לכתיבה באינטרנט בגלל שאיפות ספרותיות. העניין תפס אותי די במפתיע ובגיל מבוגר יחסית, אבל פתאום מצאתי את עצמי כותבת סיפורים. זה התחיל בצורה תמימה למדי כניסיון ללמוד הקלדה עיוורת, והתפתח לסיפור דמיוני שפרח לו במוחי יש מאין.
אין רע בכך כמובן, לכתוב סיפורים זה עסק תרבותי מאוד, אפילו נחמד, בתנאי שלא יפריע לדברים חשובים כמו טיגון שניצלים וסידורים, אבל למרבה התדהמה יצאו לי סיפורים מאוד לא נחמדים, לא סיפורים שהייתי רוצה שהילדים שלי יקראו – איזה מזל שהם בין כה וכה לא קוראים כלום - או שחלילה הורי, או אפילו חברים וידידים ידעו, חס וכרפס, שאני כותבת.
אם הייתי כותבת על חיי ועל חוויות שחוויתי בנעורי ניחא, אבל יש נושאים שלא מקובל שאישה כמוני, רעיה ואם, אישה מכובדת במיטב שנותיה, תחשוב עליהם, תעסוק בהם, או תדע בכלל שהם קיימים בעולם.
לא אפרט במה מדובר בדיוק, אבל תאמינו לי שכל מי שקרא בבלוג הסיפורים שלי היה משוכנע שבעל הבלוג הוא גבר צעיר ומסוקס, וגם אם לא צעיר ומסוקס אז בטח לא אישה, ועוד בגיל בו נשים עוברות לחפש עיסוק הולם כמו ציפייה לנכדים אפיית עוגות, חוגי מקרמה וסריגה... משהו סולידי, לא מזיק ונחמד ולא הגועל נפש המהביל הזה.
מאחר וקוראי בלוג הסיפורים שלי דרשו בתוקף לדעת מי המחבר שרקח אותם הלכתי ופתחתי בלוג לגבר ההוא שהתחבא בתוכי וחיבר סיפורים כל כך נועזים, משתמש ברוב חוצפה במחשב שלי ובידיי שהקלידו את פרי רוחו.
להפתעתי נהניתי מאוד מיצירת דמותו של הסופר הבדוי, הצעיר, המסוקס אך הרגיש ויצרתי דמות מלאת חיים ומשכנעת מאוד. כמעט שהצלחתי לשכנע את עצמי שהוא קיים באמת ולא רק בראשי.
במשך כשנתיים חייתי חיים כפולים – מצד אחד היו חיי שלי, הרגילים מאוד, חיים של אישה ואם נחבאת אל הכלים ששוקדת יום וליל על רווחתם של בני ביתה התובעניים, ומצד שני, באינטרנט, חייתי חיים אחרים לגמרי של גבר רב מעללים והרפתקאות שכותב סיפורים נועזים ומלאי סקס וזימה על חייו הסוערים.
יום אחד בשעה של קלות דעת וגילוי לב, מסוחררת בגלל המחמאות חשפתי את סודי לפני בלוגר פופולארי מאוד בזמנו שהחמיא לי על הסיפורים שלי וטען בחום שיש בהם הרבה יותר מסתם סיפורי זימה, שהם מיוחדים ואיכותיים.
האיש נדהם כשגיליתי לו שהבלוג שלי בדוי ומי באמת עומד מאחורי הסיפורים הנועזים ההם ושאל אותי בשמץ התמרמרות – אני חוששת שהוא נעלב קצת מהתרמית שלי - למה אני לא מתעלת את כשרון הכתיבה שלי לכתיבה על חיי האמיתיים ולא על חיים שלא חייתי אף פעם, וגם לא אחיה מעולם, לא בגלגול הזה בכל אופן.
הייתי אז בשלב יצירתי מאוד של חיי ומלאת התלהבות ומרץ, וגם סבלתי קצת מרגשות אשמה על הרמאות שלי ולכן הקשבתי לעצתו, הלכתי ופתחתי בלוג אמיתי שדווקא היה די פופולארי וצבר קוראים ומגיבים רבים.
כדי לא להתבלבל שמתי אותו בתפוז והייתי משועשעת מהניגוד בין הסיפורים הנועזים שרקחתי בישראבלוג לבין חיי היום יום שלי, הכול כך רגילים ומשמימים שנפרשו להם בבלוגיאדה התפוזית.
עם השנים קצת עייפתי משקרים והעמדות פנים, בלוג הסיפורים והבלוג הבדוי הנלווה אליו עברו תהפוכות וגלגולים, שינויים ומשברים ובסופו של דבר הפסקתי לנהל בלוג בדוי בשמו של הסופר המסוקס שלי, ולמרות שהמשכתי בכתיבת סיפורים לא מהוגנים הגעתי לאיזה סוג של איזון רגוע בחיי - מצד אחד ניהלתי בלוג סיפורים שרוב קוראיו (חוץ מאלה שגיליתי להם את הסוד) בטוחים עד היום שהכותב הוא גבר, ומצד שני אני, צורבת הקשישה והמוכרת לכולכם שמתלוננת על החותנת, הבעל והילדים, ומנפקת מתכונים למרק ותובנות פמיניסטיות דלוחות.
ואגב, מי שאמר שסקס מוכר טעה, עובדה שלבלוג של צורבת המשמימה יש יותר קוראים מגיבים ומנויים מאשר לזה של בלוג הסיפורים הרווי סקס.
אולי אני צריכה לכתוב על סקס אחר?
נחשוב על זה.
והנה, לפתע פתאום אותו בלוגר שבזמן האחרון כמעט לא מבקר יותר בבלוגוספירה מפרסם לו פוסט נדיר על עניין מענייני היום, ואני עונה לו, והוא זוכר מי אני, ואנחנו מתחילים להתכתב ולהפתעתי הוא חוזר ומחמיא לי על סיפורי ומפציר בי לצאת מהארון, לגלות את האמת, להפסיק להתחבא לזרוק לכל הרוחות את המחויבויות והעול שמכבידים עלי ולהגשים את עצמי, ואפילו לפרסם ספר עם סיפורי שכולם יקראו!
מפה לשם החלפנו כמה מיילים שבהם הוא טען את טענותיו הצודקות והנכונות על הגשמה עצמית, ופרגון לעצמי ומימוש חלומותיי, ואני השבתי לו בטענותיי המשמימות על מחויבות למשפחה, לילדים ולבעל שיתפלצו אם אצא מהארון ואגלה מה טיבה של היצירה הספרותית שלי.
אין לי מושג מי צודק ומה עלי לעשות, והאם אני קדושה מעונה, עקודה על מזבח המשפחתיות, מתנחמת בכך שמלאכי מרום מצחצחים לה כסא כבוד אחרי שתעלה לגן עדן, או פחדנית עלובה שמפספסת את חייה בגלל תירוצים פולניים של לא נעים ומה יגידו?
אני משערת שכמו להרבה בעיות שהחיים מציבים לפנינו גם לקושיה הזו אין תשובה נכונה אחת.
אני מניחה לקוראים לשפוט ולכן אביא לפניכם את חילופי הדברים שעברו ביני לבינו אחרי שערכתי אותם ועשיתי להם צנזורה קלה שנועדה להגן על הפרטיות של ושלי כאחת.
אדום זו אני
כחול זה הוא
1.
אני רוצה להודות לך מאוד על המחמאות הכנות. מאוד נעים לי לדעת שמעריכים אותי ונהנים ממה שכתבתי אבל בגלל הנסיבות המשפחתיות שלי עדיף שאשאר בתחום הווירטואלי האנונימי.
גם אם בני משפחתי היקרים לא יתפלצו או יחטפו בחילה אם אוציא לאור ספר הרי שברגע שייוודע שאני אישה ולא בחור מסוקס גם קהל היעד שלו נועד הספר יזדעזע קשות. בזמנו, כשרק התחלתי לכתוב הייתי תמימה ולא עלה בדעתי להסתיר את זהותי, זה היה בשנת 2004 ומאז חלפו חמש שנים ואני כבר פחות תמימה ואחרי שחטפתי כמה הערות לא נעימות ונאלצתי להסביר שוב ושוב ושוב מה אני חושבת שאני עושה לכל הרוחות, ומה יש לי - אישה בגילי, רעיה ואם בישראל - לכתוב על נושאים כאלה החלטתי לרדת למחתרת.
מספר האנשים שיודעים את זהותי האמיתית קטן ממספר אצבעות ידי האחת וגם זה יותר מידי לדעתי.
חוץ מזה הוצאת ספר לאור בארץ זה מבצע יקר וסבוך ואני לא יכולה לעמוד בעניין כזה כי אין לי תמיכה משפחתית, ההפך, יש כל הזמן התנגדות ומריבות בגלל הכתיבה שלי.
לדעתי גם עוד לא כתבתי משהו ששווה את המאמץ, אולי זה עוד יקרה פעם, אולי לא. לא יודעת. לא בוער לי להוציא לאור ספר, חיכיתי עם הכתיבה עד שנהיו מחשבים בעולם ואפשר היה לפרסם באינטרנט, אם אני אחכה עוד קצת אולי גם התחום של ספרים אינטרנטיים שכיום הוא רק בחיתוליו יתפוס תאוצה?
אם לא אז יגלו אותי אחרי שלא אהיה פה יותר ויוציאו את כל כתבי אחרי מותי, בתור גוויה יהיה בטח קל יותר לעכל אותי, כיום זה קשה ואני מבינה ולא מנסה להידחף למקום בו אני לא רצויה ואפילו מביכה. אני עצמי די מתביישת לפעמים במה שאני כותבת, (בכל זאת, פולניה) ונוח לי באלמוניות הזו. היא משחררת אותי.
חבל שאתה לא כותב יותר, פעם היית הרבה יותר פעיל ואפילו התלוננת שאתה מכור לגלישה.
אני רואה שהתגברת על ההתמכרות. : )
2.
את נשמעת כמו מישהו שנמצא בארון עמוק עמוק (כן יקירתי, לא נעים לשמוע אבל ארונות יש גם לסטרייטים)
מזל שהמוות קיים ושרייר, כי אחרת מה היינו שולפים כמוצא לכל בעיותינו? "אחרי שלא אהיה פה יותר ויוציאו את כל כתבי אחרי מותי, בתור גוויה יהיה בטח קל יותר לעכל אותי."
את באמת מאמינה שזה חשוב ורלוונטי מה ייקרה אחרי מותנו?
עד מתי תתחבאי? את מחניקה את עצמך. חלק משמעותי ממך נימצא בארון ומחכה לפרוץ החוצה ולספר לכל העולם, אני כזה, את מספרת לעצמך תירוצים על תירוצים, את לא מפחדת שיגלו את הגבר שבך, את מפחדת שיגלו את הכותבת המוכשרת שבך.
את אל תמכרי לי את הבולשיט הזה של מה יגידו כשיגלו שאימא/ אשתי/ בתי/ חברתי/ מנהלת שלי וכו' כותבת ספרות מסוג זה.
אם הייתי בן לאימא שכותבת כמוך, הייתי מסתובב מלא גאווה כמו טווס.
ומי אמר לך את השטות הזאת שלקוראים איכפת מי כותב את הטקסט? אם הוא כתוב טוב אז הוא כתוב טוב.
תני לנו קצת קרדיט, וחוץ מזה את יכולה לתת את זה להוצאה תחת שם בדוי, יוסי לוי פרסם את הספר הראשון שלו ונידמה לי שגם את השני תחת השם הבדוי "יוסי אבני"
אז מה, והנה דווקא כשהוא הגיע לתפקיד בחיר במשרד החוץ , הוא התחיל לפרסם בשמו המלא ,התראיין, דיבר חופשי, ושום דבר לא התמוטט, להיפך, הוא אפילו קודם בתפקיד.
ולגבי הוצאה של ספר, נכון זה עניין מורכב, אבל החומר הוא טוב, ויש לו סיכוי מצוין לטעמי. תני צ'אנס,אל תחניקי את הכותב שבך.
3.
אתה צודק בכך שאני בארון מבחינת הכתיבה. האמת שבעלי יודע מה הנושאים עליהם אני כותבת ושונא את העניין בכל ליבו. הוא שונא בפרינציפ את הכתיבה שלי ועוד יותר את העובדה שאני כותבת על דברים כאלה ומעולם לא קרא שום דבר שכתבתי.
נתתי לו פעם סיפור אחד והוא קרא כמה שורות עד שהבין במה מדובר, השליך את הדפים מעל פניו וזהו, לא מוכן יותר - זה מביך אותו ומגעיל אותו ומעצבן אותו מאוד.
ניסיתי כמה פעמים לכתוב על נושאים אחרים, אבל איכשהו זה נתקע לי וחוזר לאותו קטע. מביך ומבאס אבל ככה זה.
אני נשואה כבר כמעט שלושים שנה, יש בית וילדים והורים, שלי ושלו, ומרקם שלם של חיים שבניתי לאט לאט. התחלתי לכתוב רק אחרי שהילדים בגרו מעט כי קודם פשוט לא היה לי זמן וגם לא מחשב. גאון צעיר אני כבר לא אהיה, הכל אצלי קורה לאט יותר ומאחור יותר. מין סוזן בויל ספרותית כזו, אפילו רישיון נהיגה עשיתי רק אחרי שמלאו לי ארבעים.
מצד אחד זה מבאס קצת, מצד שני הגיל נותן לך פרספקטיבה ואורך רוח וניסיון ובשלות, נכון גם קמטים ושיער שיבה אבל את זה לא רואים באינטרנט.
מובן שגם אם יקרה הבלתי יאמן ויום אחד אוציא ספר, מנייר או וירטואלי, זה לא משנה, זה יהיה בשם אחר מהשם שמופיע בתעודת הזהות שלי שגם הוא בדרכו שלו שם בדוי כי נולדתי בשם אחר מזה שבו אני מוכרת כיום.
ככה זה במדינת הגירה.
בבלוג הסיפורים שלי אני קוראת לעצמי בשמי הקודם שמלפני נישואי כדי שאף אחד לא יקשר את עקרת הבית הסולידית והמהוגנת שהיא אני בחיי האזרחיים לבלוג ההוא.
מדברים הרבה בגנות הארון ובזכות היציאה לאור וההיחשפות, אבל יש גם יתרונות לאנונימיות ולמסתוריות ולשמירת הפרטיות.
אני חיה על הגבול בין אמת לבדיה, ודי נהנית מזה. אולי הייתי צריכה להיות סוכנת חשאית?
מי שמאמין באסטרולוגיה יגיד שזה בגלל שנולדתי תחת מזל עקרב החובב מסתורין וחשאיות ופורח על סודיות. אולי, לא משנה. יש בי משהו שמאוד לא מעוניין בחשיפה מוחלטת, רצון עז לשמור על התחום הפרטי והאישי שלי חבוי מכל העולם.
בבית יודעים מעט מאוד על הפעילות האינטרנטית שלי הבלוגוספירה יש רק מתי מעט מהוותיקים שיודעים מי באמת מסתתר מאחורי הבלוג הכל כך גברי שלי.
זה גורם לי עונג ושמחה - אולי קצת מגונים - שקשה לי להסביר.
היו זמנים שהרחקתי לכת עם ההתחזות שלי ופגעתי באנשים אבל כיום התייצבתי, גיבשתי מדיניות, מתחתי גבולות בין המציאות לוירטואליות והעיקר, הצגתי לעין כל את גילי האמיתי, מה שהוריד בבת אחת את מפלס החשק של רוב הקוראים להיפגש איתי.
אני מבטיחה לך שברגע שאצליח להגיע לרמה של אבני אשלח שוב כתב יד, אולי הפעם לא ידחו אותי.
אבל אני בספק אם זה יקרה, לצערי אני לא מוכשרת דיי.
מצד שני אני נהנית מאוד מהכתיבה וכבר הבטחתי לעצמי מזמן, ברגע שזה יפסיק להיות כיף אני אלך לעשות משהו אחר, מקרמה או פילטיס או אולי פיסול בשוקולד?
העיקר שיהיה לי מעניין ואחוש תשוקה ורצון לעשות את זה כי בחיי היום יום נורא משעמם לי ואני מנווטת על טייס אוטומטי.
ומה אתך?
מה אתה עושה עכשיו, אחרי שזנחת את הבלוג שלך כמעט לגמרי?
4.
כמו שאמרת, יש משהו מאד יצירתי בלחיות בארון או תחת אי שלמות בחיים, זה לוקח אותך למקומות מאד יצירתיים, הבלוג שלי נפתח כנראה ,איפה שהוא כשהנישואים שלי החלו להתדרדר, יש משהו בשעמום ובשגרה שדוחף למקומות יצירתיים בכתיבה וכך אכן קרה.
אני מעולם לא כתבתי כדי להתפרסם, כתבתי כי התחשק לי, במשך הזמן זה הפך לנעים מאד לאגו הפצוע ממילא, שהנה וואלה כל כך הרבה אנשים קוראים אותי ומכורים לסיפורים שלי, ומונה הכניסות נוסק לכיוון המאה אלף כניסות, ושיחקתי אותה, וכו'
מה שמעניין זה שדווקא דרך הבלוגיה הכרתי כמה מהאנשים המקסימים ביותר, שחלקם הפכו ממש לחברים וחלקם לידידים
יש לי כמות של סיפורים שיכולה להפיל את התקשורת באינטרנט לכמה שעות, אבל אחרי שנישואי הסתיימו והתחלתי מערכת יחסים חדשה - הוא פירט בפני מה קורה בזוגיות החדשה שלו אבל צינזרתי את הקטע הזה מטעמי פרטיות -הפסקתי לכתוב בבלוג, אני קורא לזה שתיקת המשוררים, וצופה בצער את נטישת אחרון קוראי מהבלוג.
הבטחתי לעצמי יום אחד לכתוב את הספר על השנים האלה, ואפילו כתבתי פיסקה ראשונה, אבל מי כמוך יודע כמה קשה לכתוב כשהחיים סוערים כל כך, זו לא כתיבה מיטבית, החומר הזה לא הולך לאיבוד, יבוא זמנו.
5.
טוב, אלו הם חייך, לא חיי.
אני לא אגיד כלום אבל חבל שסיפרת לי, הייתי מעדיפה לא לדעת.
אולי לגברים קל יותר להתנהג ככה, אבל לי יש השקפה אחרת על נושא המשפחה. אני לוקחת את נושא ההורות וגידול הילדים בצורה הכי כבדה ולא זורמת שאפשר, משפחה זו מחויבות ואחריות ומשהו שצריך לקחת ברצינות ולהשקיע בו את הכל ואי אפשר להחליט פתאום שלא מתאים לי, נמאס לי ומשעמם לי ולברוח.
נכון, כל זמן שאין לך ילדים אפשר לעשות שגיאות ושטויות ולתת לחשק להוביל אותך, ברגע שיש לך ילדים זו מחויבות, הבן זוג שעד אז היית איתו רק בגלל אהבה ורצון להיות יחד הופך לשותף, יש לכם פרויקט שהתחייבתם להשלים, להחזיק את המשפחה יחד עד שהילדים יהיו עצמאיים ובוגרים וזה עול שאי אפשר לנפנף כי בא לך לנסות משהו אחר.
במקרה שלנו ששני הבנים הצעירים הם ילדים מאומצים שלקחנו אלינו כדי לגדל אותם יחד עם הבת הביולוגית ושעברו מספיק ודי בחיים גם ככה המחויבות והאחריות רציניים עוד יותר.
אולי זה ההבדל בין גברים לנשים, אני לא אוכל להרגיש חופשייה ומאושרת אם זה יבוא על חשבון מישהו אחר, קודם אני דואגת למשפחה, לילדים בעיקר, ואחר כך מסתכלת על עצמי.
ברור לי שאם אני אתן לעצמי חופש להתבטא זה יפגע במשפחה שלי.
גם ככה יש אצלנו חריקות ובעיות בגלל הכתיבה שלי וגם בגלל דברים אחרים, אולי זה לא הוגן כלפי, אבל אני לא יכולה אחרת.
בשביל אישה להיות חלק ממשפחה זה אומר לוותר, להתפשר, לחכות לתורי, לקבל רק חלק ממה שאני רוצה ורק אחרי שכל השאר קבלו.
נשים שנולדו בדור צעיר יותר ממני למדו כבר להיות יותר אגואיסטיות, לדאוג יותר לעצמן, אני עדיין שייכת לדור הישן של נשים שמרגישות בושה אם בעלי בא אלי בטענות שאני לא עקרת בית ושאני לא ממלאת את החובות שלי כלפי המשפחה.
ביקורת כזו משתקת אותי לגמרי.
נכון אני יכולה להגיד שגם הוא יכול לבשל ולנקות והיות עקרת בית כי נמאס לי ויש לי דברים חשובים יותר לעשות אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה, כל זמן שהילדים צריכים אותי בבית אני מקורקעת ואם אני אבוא פתאום לספר שאני מבזבזת חלק מהתקציב המשפחתי הדי לחוץ כדי להגשים את עצמי תתחולל מהומה ענקית ובצדק.
כאישה נשואה ואם יש לי סדר עדיפויות בחיים ואני והחלומות שלי נמצאים די נמוך בסולם המשימות המשפחתי שצריך לבצע.
ספר זה סך הכל ערמת דפים דבוקה יחד, הוא יכול לחכות, יש לי בבית בני אדם צעירים שצריכים את הנוכחות ותשומת הלב שלי עכשיו, לא כשיהיה לי זמן וחשק וסבלנות אלא כרגע, כי אחר כך יהיה מאוחר מידי.
לא צודק ולא הוגן ומבאס אבל ככה זה.
עד שהגוזלים שלי לא יתעופפו מהקן אני צריכה לשים בצד את הרצונות שלי ולעשות מה שצריך בשבילם.
קל לקרוא לזה אקסיומות ולזלזל בשעמום של חיי השגרה החונקים אבל מישהו צריך לעשות את הדברים הקטנים האפורים והמשעממים האלו אחרת הם לא יתבצעו ובדרך כלל אלו הנשים האלו, השקופות שקל כל כך להגחיך וללגלג עליהן לבגוד בהן לקרוא להם פולניות משעממות ולהתעלם מהקורבן העצום שהן מקריבות.
וכמובן שאם הן חלילה יעזו למרוד ולהפסיק לטגן שניצלים ולרוץ בבוקר לפני שהן הולכות לעבודה המשעממת שלהן לעשות קניות ולדאוג שיהיה חלב טרי ולחמניות וירקות ושהכיור יהיה נקי והרצפה שטופה והאסלות לא יסריחו משתן ועל הדרך יאספו את הגרביים המלוכלכות ויורידו כביסה ויגהצו ויתלו ויסדרו ויארגנו ועוד ועוד מאות מטלות קטנות וגוזלות זמן ואנרגיות שאיש לא טורח לשים לב אליהן עד שמפסיקים לבצע אותן, אם הן ימרדו פתאום וילכו להגשים את עצמן הן יחשבו לרעות, למכשפות לכלבות אגואיסטיות ולעולם לא תהיה להן מחילה.
אני אוכל לפרגן לעצמי כל זמן שזה לא יבוא על חשבון המשפחה שלי, לא הוגן ולא בסדר אבל ככה זה וככה העולם בנוי, כל אישה יודעת את זה ותמימות מצדך לחשוב שאפשר לשנות דבר כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: