| 7/2010
יערת הדבש
 זה השם שג'ינג'י נתן למכון. לא מקורי כל כך אבל מדויק כי חוץ מדבש ומוצריו הוא מוכר (בעזרתי כמובן) ריבועים של יערות דבש שאנחנו חותכים בעזרת תבנית מחלות דבש שיש להם כיסוי של 95% - מה שאומר שהדבש בתוכן בשל לגמרי ואחוז הלחות שבו נמוך ולכן הוא יחזיק מעמד המון שנים.
מומלץ ללעוס את הדונג הזה כי הוא בריא לחניכיים ולסינוסים וגם טעים מאוד. חיתוך היערות הוא עבודה דביקה ומתוקה מאוד ואני שמחה לספר שסיימנו אותו כבר לפני שבוע ועכשיו כל היערות ממתינות כל אחת בקופסתה עם מדבקה מתאימה לסוג הדבש ומצפות בקוצר רוח שנביא אותן למכון החדש.
זה ייקח עוד כמה שבועות. צריך לגמור לצבוע, ג'ינג'י וצץרץ צובעים לבד, ולרצף, ולסדר חלונות, וחשמל, ומים...
אנחנו מקווים לסיים עד סוף אוגוסט ובינתיים מתווכחים איפה לשים את המדפים, ואיפה נאחסן כל דבר, והיכן יעמוד הדלפק שעוד לא רכשנו.
נקנה אותו כנראה מהיקב השכן שנסגר. נשארו עוד המון דברים לארגן ולסדר ולקנות אבל כבר יש לנו לוגו שנכין ממנו שלטים וכרטיסי ביקור.
 פה יבנה קיר ויהיה מחסן.
הרצפה והקירות יהיו בגוונים של צהוב כתום וג'ינג'י החליט שאת הדלת והחלונות נזמין בכחול. קודם היה שם מחסן ובית מלאכה למדפי מתכת ונשארו המון מדפים פנויים שנשתמש בהם אחרי שנצבע אותם.
קודם היה צריך לשפשף אותם בנייר זכוכית כדי להיפטר מהחלודה, עבודה שלי 
היה מעייף מאוד וגם חם וכנראה שימי כפועלת חלפו עברו אבל אני דואגת להכין אספקת אוכל לפועלים שלי ומכינה להם ארוחות מזינות ושולחת כריכים יצירתיים ומיץ קר כדי לעודד אותם.
ג'ינג'י בנה לבד קיר והוסיף משקוף ודלת כדי לחצוץ בין המחסן לבין המכון ועורר התפעלות רבה בלב כל המבקרים שלנו וגם לימד אותי פרק בהלכות בניה (עבודה קשה מאוד, בעיקר בקיץ) ובכלל אנחנו משתדלים לעשות לבד מה שאנחנו יכולים כדי לחסוך כסף ולהשתמש במה שיש. הדלת של המחסן למשל נלקחה מבנין ישן שמועמד להריסה. 
מסתבר שיש זרם שלם באדריכלות שדוגל בשיטה הזו כדי להיטב עם כדור הארץ וזה...
אנחנו לא כאלה אידאליסטים, סתם מנסים להקל על חשבון הבנק שלנו, זה הכל.
לא זוכרת אם כבר סיפרתי, אבל המשפט בקשר לכוורות השרופות נגמר בבוררות שקבעה לטובתנו ונקבל כסף, חלק כבר קיבלנו, והשאר יגיע בהמשך, אני מקווה. נמאס לי כבר מהטרטור הזה של הוצאה לפועל שעובדים לאט ולא יעיל ומניחים לאנשים להתחמק מתשלום חובותיהם.
חוץ מזה עוגי פחות או יותר סיים את שנת השירות שלו ובא ביום רביעי הביתה, ארגן לעצמו עם חברים מסיבת גיוס וחזר ממנה היום, בחמש בבוקר! ובמקום לצנוח למיטה הוא ארז בחיפזון ונסע שוב כי אפילו בשבוע האחרון שלו בשנת השירות לא נותנים לו קצת חופש. זקוקים לו לעשות כל מיני דברים וזה אחרי שהוא בילה את כל השבוע שעבר באיזה מחנה קיץ על שפת הכינרת. פתאום הוא נחוץ פה ושם ואין לו זמן להיות בבית.
מזל שצץרץ עדיין בבית, הוא עוזר המון ומתנהג בצורה
בוגרת ואחראית, וזה שיש לו רשיון מקל מאוד על העבודה.
ביום ראשון הוא יהיה בן שמונה עשרה ובשבת נלך איתו
למסעדה לחגוג איתו.
חבל שעוגי ולילי לא יהיו, אבל הם עסוקים.
לא נורא נאכל גם במקומם 
 ומאחר ותמונות הילדות
שלי זכו להצלחה כה
רבה מתחשק לי להוסיף
עוד אחת שצולמה
לפני ....
לפני המון זמן.
כנראה שבשנת 86
שנתיים לפני שלילי
נולדה.
לא יאומן כמה צעירה
וחמודה הייתי.
ג'ינג'י נשבע שאני עדיין
חמודה, אבירי מאוד
מצידו
| |
זאת ילדותי הראשונה
מאז שקניתי סורק חיכיתי לפוסט הזה והנה סוף סוף הוא בא!
אבל לפני התמונות הסבר קטן, שלא כמו כל המתהדרות לשווא בתואר פולניה אני באמת נולדתי בפולין, בעיר קטנה ונחמדה שהורי ביקרו בה לפני כמה שנים בכנס מחזור של בית הספר בו למדו שניהם יחד.
אימא למדה עם אחיו הצעיר של אבא והמורה הייתה אימא שלו, עד כדי כך העיר הזו הייתה קטנה.
את השם שלה אני אחסוך מכם מטעמי פיקוח נפש אבל הוא מסובך מאוד ואחרי שלמדתי לבטא אותו החלטתי שלא מתאים לי לדבר פולנית והסתפקתי בזה שרק הבנתי מה הורי אמרו זה לזה בפולנית כדי שהילדים לא יבינו.
עליתי לארץ בגיל שבעה חודשים, באוניה, כי אז מטוסים לא היו זמינים כל כך לאזרחים.
והורי החליטו שהם מעדיפים לגור בקיבוץ ולא עם ההורים של אבא ולכן ביליתי את שלוש השנים הראשונות שלי בקיבוץ החותרים ושם גם נולד אחי הצעיר.
גרתי בבית ילדים כי זה מה שהיה מקובל אז ושם האכילו אותי המון דייסה ואת התוצאות אפשר לראות בתמונה
הזו שמצחיקה את משפחתי עד היום הזה. 
הורי התחתנו צעירים מאוד, אבא היה רק בן עשרים ושלוש ואימא בת שמונה עשרה, אני נולדתי כמה חודשים אחר כך, לא יודעת כמה כי הם מעולם לא חגגו יום נישואים, אבל רק בגיל מבוגר יחסית הבנתי מה הסיבה לכך שהם נישאו כל כך צעירים.
למרות הנסיבות הללו הורי חיים יחד מעל חמישים שנה ומאוהבים זה בזה כמו זוג צעיר, ואני מאחלת לכולם חיי נישואים מאושרים כל כך.
הנה הם בתחילת הנישואים שלהם, מביטים בתוצאה. שימו לב לעגלת הילדים שהם הביאו מפולין, היא הייתה גדולה וכבדה כמו טנק והם השאירו אותה מאחריהם בקיבוץ כשעזבו שלוש שנים אחר כך.
בקיבוץ הם עבדו קשה מאוד, למדו עברית ונעשו ישראלים ופה ושם גם רעבו ללחם כי זה היה בשנות השישים והשפע לא היה מצוי אבל לילדים היה טוב.
הנה אני בתחפושת הראשונה שלי בישראל, חיפשו אותי לבובה ואימא טוענת שהייתי באמת בובה.
ופה לילי, בתחפושת של כלה, רעיון שלה שאני ביצעתי בנאמנות, לדעתי היא יפה הרבה יותר ממני או שאולי זה בזכות הצלמת?
ולסיכום תמונה שלי עם אימא שצולמה כמה ימים לפני שהם עזבו את פולין ולידה צילום שלי עם הבת שלי, סתם להשוואה.
אימא הייתה בת תשע עשרה כשהפכה לאם, ואני בת שלושים ושלוש.
| |
על חיפוש עבודה
אחרי כמה חודשים של חיפוש עבודה אני כבר יכולה לכתוב דוקטורט בנושא. אני מרשה לעצמי להיות משועשעת ולא לקחת ללב כי אני יודעת שאלא אם כן תגיע הצעה מדהימה ושווה מאוד אני אלך לעבוד עם הג'ינג'י ואלקק דבש כל היום.
נכון הוא לא הבוס הכי נוח, וגם המשכורת אצלו לא משהו, אבל הוא לפחות לא דורש ממני שאדע לדבר רוסית או ערבית - המון מעסיקים דורשים שתדעי את השפות האלה - וגם לא חושב שאני חייבת תואר ראשון ואנגלית ברמת שפת אם כדי להדפיס מכתבים ולענות לטלפון.
מדהים כמה מעסיקים משוכנעים שהמזכירה שלהם צריכה להיות יפה, צעירה, פנויה ובלי משפחה או ילדים או חיים, ודוברת שפות.
היא חייבת כמובן להיות אקדמאית יצוגית עם ראש גדול, נכונות לעבוד שעות נוספות אחרי יום העבודה אצלם (שהוא בדרך כלל בן עשר שעות לפחות) ובעלת רכב כמובן, כי אחרת אין לה מה לחפש במשרד המעפן שלהם שבו ישלמו לה שקל וחצי מעל שכר המינימום, ויצפו לתודה נרגשת על החסד שהם עושים אתה.
כמה טוב לראות שיש מעסיקים פחות תובעניים שהדרישות שלהם יותר הגיוניות כמו המודעה המקסימה הזו למשל :
שלום רב,
להלן משרה חדשה העונה להגדרות הסוכן החכם שלכם:
דרושות נשים שיודעות לזרום בדיבורים
חברה: - חסוי -
קטגוריה: עבודה מהבית
תיאור משרהלמוקד טלפוני, עבודה מהבית אפשרות לשכר גבוה!
דרישות התפקידעדיפות לכאלה שיש להן מחשב+חיבור לאינטרנט
אפשרות של מענה בשפות הבאות: עברית , ערבית ורוסית
שעות נוחות
התנהלות כעצמאית
נסיון:0
איזור: מרכז, ירושלים, צפון, דרום, חו''ל, השרון, השפל
הם גם אתם חושבים שזה מה שאני חושבת? או שזה סתם הראש המלוכלך שלי?
| |
כרוניקה של מריבה זוגית
בהתחלה רבנו המון, בשנה הראשונה צעקנו וצרחנו כל כך הרבה עד שהשכנה שלנו שהייתה קודם שכנה של הוריו של בעלי (שגרו באותה דירה קודם) התקשרה לאימא של ג'ינג'י לספר לה שאנחנו רבים.
כל כך נעלבתי... מה זו ההלשנה הזו? אבל חמותי צחקה וסיפרה לי שהשכנה הזו הייתה בורחת מהבית שלה אליה כל פעם שהיא רבה עם בעלה כי הוא מתרגז ומרביץ לה.
אצלנו מי שהרביץ הייתי דווקא אני, אבל משום מה ג'ינג'י אף פעם לא התלונן, רק צחק כי זה מה שהוא עושה כשמדגדגים אותו.
אחרי שהילדים הופיעו המריבות נעשו באמת קשות ורציניות, אין דבר שיש עליו אצלנו יותר חילוקי דעות מאשר ענייני חינוך.
עד היום הוא בטוח שכל מה שלא מוצא חן בעיניו אצל הילדים הוא באשמתי, וכל מה שטוב אצלם זה בזכותו, גם אני חושבת בדיוק אותו הדבר, אבל הפוך.
בגלל זה אנחנו צופים אדוקים בסופר נני, אנחנו מחפשים אצלה הוכחות לזה שהשני טעה. מפליא ששנינו מוצאים אצלה את מבוקשנו ושנינו מרוצים ממנה מאוד וחושבים שהיא צודקת, אין לי מושג איך, אבל עובדה שככה זה.
עם השנים פיתחנו דפוס קבוע של מריבות - קודם אנחנו צועקים ומתרגזים, ועושים המון רעש, כולל דפיקות דלת ויציאות דרמאטיות מהבית.
אחר כך אנחנו עושים ברוגז ולא מדברים כמה שעות זה עם זה, אם כי לאחרונה אני נוטה לדלג על הקטע הרעשני ועל הדרמאטיות, כי למי יש כוח לכל המהומה הזאת בעיקר בקיץ... במקום לצעוק אני ישר שותקת שתיקה רועמת, ועושה פרצופים חמוצים, ואחרי כל כך הרבה שנים יחד ג'ינג'י כבר לא טורח לשאול למה, הוא יודע לבד במה חטא.
אם הוא חושב שהוא צודק הוא שותק גם כן, ומשך כמה שעות הבית שלנו נעשה סניף של מנזר השתקנים.
במקרה שהוא מרגיש קצת אשם, (הוא אף פעם לא מודה שהוא אשם לגמרי ולחלוטין, פשוט אין דבר כזה לדעתו) וחושד שאני קצת צודקת הוא לא מתנצל בגלוי, אבל נעשה נורא נחמד וסבלני. מדבר יפה במיוחד ועושה כל מיני דברים בהתנדבות, מחייך הרבה ומסביר פנים לכול העולם בתקווה שמרוב התפעלות מהשינוי שחל בו אני אשכח שאני כועסת עליו.
זה לא קורה, אבל הוא עדיין לא איבד תקווה שיום אחד זה יקרה. כך או כך אחרי כמה שעות נמאס לשנינו לשתוק ואז אחרי שכן הלכנו לישון כועסים ונפוחים, ולפעמים גם בחדרים נפרדים, אנחנו יושבים על הקפה של הבוקר, או של אחרי הצהרים, וחוזרים לדון במחלוקת, אבל הפעם בשקט ובצורה בוגרת. כל אחד מאיתנו אומר מה הרגיז אותו ולמה.
לצערי הקטע הזה פחות מרשים ממה שהוא נשמע כי בדרך כלל ג'ינג'י שוכח אחרי כמה שעות את הפרטים הקטנים, ורק זוכר שמשהו שעשיתי או אמרתי הרגיז אותו. קשה לכעוס עליו כשהוא טוען בחום שהכול באשמתי כי לא הייתי בסדר בגלל ש... לא חשוב, הוא כבר שכח מה בדיוק עשיתי או אמרתי , אבל בטח שלא הייתי בסדר, אחרת הוא לא היה כועס עלי, לא?
זה כל כך מצחיק אותי עד שקשה לי להמשיך לריב איתו, ומה בכלל הטעם להמשיך בויכוח אם הוא בין כה וכה לא זוכר מה קרה?
אני דווקא כן זוכרת הכול, כל פרט ופרט, ויכולה לצטט בדייקנות מי אמר מה, אבל אחרי יום זה כבר נראה פחות חשוב, ובין כה וכה יש תמיד עניינים דחופים יותר על סדר היום.
אחרי שאני אומרת לג'ינג'י מה דעתי ולמה אני צדקתי והוא טעה, והוא אומר לי בדיוק אותו דבר אבל ההפך, שנינו מתחילים להשתעמם קצת מכל העניין (אולי אנחנו צריכים להתחיל לגוון קצת את נושאי המריבות שלנו?) ופשוט מתגברים על זה, וממשיכים הלאה, עד למריבה הבאה.
| |
מובטל או שכיר?
כבר השלמתי עם זה שלא אשיג יותר עבודה כשכירה, ומאז שקיבלנו סוף סוף את החוזה למקום החדש והתחלנו לשפץ אותו אני דווקא די מרוצה מהיותי מובטלת. נכון, אני עובדת קשה עם הג'ינג'י ויש המון עבודה סביב המעבר, אבל אני נהנית מכל רגע כי אני עובדת רק בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר. הרגשה נהדרת ומאוד מרעננת בשביל מי שכל חייה הייתה שכירה.
נכון, העבודה קשה, אבל הכל נראה אחרת כשאתה בעל העסק שלך, פתאום יש לי מרץ ושפע רעיונות, ויש לי רצון עז להצליח ולקדם את העסק שלנו - הרגשה שונה לגמרי מאשר להיות שכיר.
אולי זו הסיבה לכך שמקומות עבודה רבים מנסים לגרום לך להרגיש שהעסק הוא המשפחה שלך ואתה שותף. נחמד מצידם, וגם ריווחי כנראה, אבל עלי זה לא עבד אף פעם.
בשבילי רק הדבר האמיתי!
הבוקר גיליתי במקרה את הבלוג הזה וקראתי בו פוסט מרתק (שגם הוא הועתק מבלוג אחר) שמסביר לי בצורה הגיונית למה מה שאני מרגישה הוא נכון ומוצדק ולמה אני צריכה להפסיק להיות ממורמרת שאין אף אחד שרוצה להעסיק אותי חוץ מבעלי, ולמה הפיטורין שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לי מעודי.
אני מקווה מאוד שהוא צודק, לא כל אחד יכול להיות עצמאי ולייצר לעצמו לבד הכנסה ויש גם יתרונות בלהיות שכיר, אבל אחרי שהייתי שכירה מעל שלושים שנה אולי כדאי לנסות גם את הכיוון השני?
עשר סיבות מדוע לא כדאי לכם לעבוד לעולם
סטיב פבלינה בן ה-38 הוא איש חכם, ואחד מהבלוגרים המובילים (והמתעשרים) בעולם. הבלוג המצליח שלו עוסק בהתפתחות אישית ונוסד ב-2004.
אם תרצו להגיב לרשומות שלו - תגלו שלרוב הן סגורות לתגובות. בדיוק לשם כך הוא הקים 17 פורומים שבהם הקוראים דנים בתוכן הרשומות, ובכל תחומי ההתפתחות האישית.
כיום השם "סטיב פבלינה" הוא תעשייה שלמה, שחוץ מאתר האינטרנט כוללת ספרים, מוצרים והרצאות. האיש מהווה מודל לחיקוי עבור הרבה אנשים.
אחת מהרשומות הפופולריות ביותר בבלוג של סטיב פבלינה היא: "10 סיבות מדוע לא כדאי לכם לעבוד לעולם", שנכתבה לפני 3 שנים.
ברשומה הזאת פבלינה מבקר בציניות את העובדים השכירים. מדובר ברשומה מעולה, כי היא כוללת דברים שמצד אחד מנוגדים לדעות הרווחות שלנו על עבודה, ומצד שני הם נכונים ביותר.
אני מציג כאן את הרעיונות של פבלינה, בתוספת פרשנות שלי.
הציטוטים של פבלינה מודגשים.
פבלינה מתחיל באנקדוטה מחייו האישיים, שמשמשת כמבוא לרשומה שכולה ניפוץ מיתוסים על עבודה. הוא מספר איך אמר בצחוק לזוגתו: “עכשיו שהילדים לא בבית, את לא חושבת שהגיע הזמן שתמצאי עבודה?”
והיא עונה לו בחיוך: “וואו. אני מובטלת כבר המון זמן. זה מוזר... אני אוהבת את זה!"
אגב, גם לזוגתו של סטיב יש בלוג דומה ופורום שבו דנים ברשומות שלה.
פבלינה מציין שהוא וזוגתו לא עובדים כשכירים משנות ה-90, ומוסיף:
"זה משעשע שכאשר אנשים מגיעים לגיל מסוים, כמו לאחר סיום התואר, הם מניחים שהגיע הזמן לצאת ולמצוא עבודה. אבל כמו הרבה דברים שההמונים עושים, העובדה שכולם עושים את זה - לא אומרת שזה רעיון טוב."
ואלה 10 הסיבות לא לעבוד, שהוא מציין. הוא פותח בכלל הראשי והחשוב ביותר - הקשר בין השכר לעבודה:
1. הכנסה להדיוטות
"מציאת עבודה ומכירת זמנכם עבור כסף, היא הדרך הטיפשית ביותר להשיג הכנסה. והסיבה לכך היא שמשלמים לכם רק כאשר אתם עובדים."
הוא טוען ששטיפת מוח גרמה לנו לחשוב שזה הגיוני וחכם להרוויח כסף רק כשאנחנו עובדים.
"האם אי פעם חשבתם על כך שיהיה טוב יותר להרוויח כסף גם כשאתם לא עובדים? מי לימד אתכם שאפשר להרוויח כסף רק כשעובדים, מועסקים אחרים שעברו שטיפת מוח דומה?"
"אתם לא חושבים שחייכם היו קלים בהרבה אם הייתם מרוויחים כסף גם כשאתם אוכלים, ישנים ומשחקים עם הילדים? למה לא להרוויח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע? למה לא להרוויח כסף בלי קשר אם אתם עובדים או לא?"
"למי אכפת כמה שעות אתם עובדים? רוב האנשים לא יבחינו אם אתם עובדים 6 שעות בשבוע, או 60. אבל אם יהיה לכם משהו בעל ערך להציע, אנשים יהיו מוכנים לשלם עליו. הם לא משלמים על הזמן שהשקעתם, אלא רק על הערך שבו הם מעוניינים."
"אנשים שהם לא הדיוטות, מבינים בסופו של דבר שמכירת הזמן תמורת כסף הוא מעשה מטומטם לגמרי, וחייבת להיות דרך טובה יותר להרוויח. וכמובן שיש דרך כזאת. המפתח הוא להפריד את הערך מהזמן."
"אנשים חכמים בונים מערכות שמייצרות הכנסה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בעיקר הכנסה פסיבית. המערכת (עסק, אתר באינטרנט, השקעה בנכסים וכו`) מעבירה את הערך באופן מתמשך לאנשים ומייצרת מזה הכנסה, גם אם משגיחים ועוקבים אחריה, וגם אם לא."
"מהרגע שהמערכת עובדת ומייצרת הכנסה, אפשר לנצל את הזמן כדי להגדיל את ההכנסה (על ידי שיפור המערכת או יצירת מערכות חדשות), במקום לשמור על ההכנסה בקושי (כמו ששכירים עושים)."
פבלינה מביא את האתר שלו כדוגמא. הוא מציין שהאתר מניב לו 40 אלף דולר בחודש (בשנת 2006, היום זה בטח יותר), ושלא מדובר בהכנסה היחידה שלו. הוא כותב כל רשומה רק פעם אחת, אבל אנשים יכולים להמשיך ולשאוב ערך מהרשומות כל הזמן.
כל עוד המערכת ממשיכה להעביר ערך לאחרים, היא מייצרת הכנסה בין אם הוא עובד או לא.
ואני אוסיף - ככל שהשכר תלוי יותר בשעות העבודה, כך הוא בדרך כלל פחות משתלם. ככל שהשכר קשור בערך שנוצר מהעבודה, התמורה תהיה משתלמת יותר.
השכיר מוכר את שעות עבודתו תמורת שכר לשעה. התוצאה:
1) הוא לא מקבל שכר שמייצג את הערך שיצר בעבודה שלו, אלא פחות (כי אין קשר בין הערך לשכר).
2) אם המוצר ממשיך להעביר ערך לאחרים - השכיר לא ייהנה מההכנסה, אלא זה ששכר אותו. כי המוצר לא שייך לשכיר.
לדוגמא - קבלן ששכר עובדים שיבנו לו בית - העובדים בנו את הבית וקיבלו שכר לשעה, וכשסיימו לבנות - הפסיקו לקבל שכר. אבל הקבלן משכיר את הבית לאחרים והם משלמים לו על כך. הוא ממשיך ליהנות מהערך שהבית נותן, ואילו מי שבנו את הבית - לא.
2. נסיון מוגבל
פבלינה מתייחס לעוד מיתוס ידוע על עולם העבודה - צבירת נסיון. רוב האנשים סבורים שחשוב לעבוד כדי לצבור נסיון. פבלינה טוען שגם מהחיים צוברים נסיון, שעולה על הנסיון המוגבל שצוברים מתפקיד כלשהו במסגרת עבודה.
"הבעיה בצבירת נסיון מעבודה, היא שבדרך כלל אתה פשוט חוזר על אותו הנסיון שוב ושוב. בהתחלה אתה לומד הרבה, אבל אחר כך מפסיק. בעקבות כך אתה נאלץ לפספס התנסויות בעלות ערך רב יותר."
פבלינה שואל מה יקרה אם הנסיון שצוברים בעבודה יהפוך למיושן, כמה הוא יהיה שווה עוד 20-30 שנים? האם בכלל העבודה תהיה קיימת עד אז?
תוספת שלי - אכן, מי שבוחר במסלול העבודה כשכיר מקצועי, זוכה לניסיון מוגבל מאוד - שמצד אחד הוא חיוני להמשך ה"קריירה כשכיר" (שיוכל לרשום את זה בקורות החיים שלו), ומצד שני עלול להפוך למיושן תוך כמה שנים, ואז כל ההשקעה יורדת לטמיון. מאוד לא נבון להסתמך על נסיון צר כל כך.
מי שעובד כשכיר בתפקיד כללי כמו בתפקידי מזכירות או שירות לקוחות - אמנם צובר ניסיון שלא ילך לאיבוד בעתיד, אבל משכורתו תהיה נמוכה.
3. ביות לכל החיים
פבלינה רואה בעובדים השכירים לא פחות מחיות מחמד מבויתות: "מציאת עבודה היא כמו הרשמה לתוכנית ביות אנושית. אתה לומד איך להיות חיית מחמד טובה."
"הסתכל סביבך. מה אתה רואה? האם זאת סביבה של אדם חופשי? זה לא נראה לך כמו כלוב לחיות שלא מודעות לכך שהן חיות?"
"האם נשאר בך ניצוץ כלשהו של רצון חופשי, או שההתניה הפכה אותך לחיית מחמד לכל החיים?"
"בני אדם לא נועדו לחיות בכלובים".
4. יותר מדי פיות להאכיל
"המס הכבד ביותר מוטל על משכורת השכיר. מערכת המס מתוכננת כדי להסוות את הסכום האמיתי שהשכיר משלם כמס."
פבלינה מציין שחלק מהמיסים הם מיסים שהמעסיק לכאורה משלם, וחלק אחר יורד מהמשכורת של השכיר. אבל למעשה מנקודת המבט של המעסיק - כל המס מוטל על השכיר.
השכיר למעשה מממן את הכל - את המעסיק, את דמי השכירות של המשרד שבו הוא עובד, את חשבונות המים והחשמל, את הבעלים והמשקיעים של החברה.
רק חלק מזערי מהרווח שנוצר מעבודתו, נשאר בידי השכיר.
הסיבה שהשכירים משלמים את רוב המס נובעת מכך שהם נטולי כל השפעה על מערכת המס, בניגוד לבעלי ההון שדווקא יש להם השפעה.
תוספת שלי - איך ניתן לדעת שהשכיר אכן מממן בעבודתו את כל העלויות של מקום העבודה? התשובה פשוטה - אם השכיר לא היה מכסה את כל העלויות הוא פשוט לא היה מועסק. הוא חייב להיות רווחי לחברה.
פבלינה מסיים את הסעיף הזה בציניות: "איזה אדם נדיב אתה!".
5. יותר מדי סיכון
פבלינה מנפץ עוד מיתוס ידוע - הרבה שכירים סבורים שמציאת עבודה היא הדרך הבטוחה ביותר להתפרנס.
"התניה חברתית היא דבר מדהים. היא טובה כל כך, שהיא גורמת לאנשים להאמין בהיפך מהאמת".
"האם להיות במצב שבו מישהו יכול להפסיק את כל ההכנסה שלך על ידי אמירת שתי מילים (אתה מפוטר) נשמע כמו משהו בטוח?"
"האם רק מקור הכנסה אחד בטוח יותר מ-10 מקורות הכנסה?"
"הסברה שעבודה היא הדרך הבטוחה ביותר לייצר הכנסה, היא מטופשת. לא יכול להיות בטחון אם אין שליטה. ולשכיר אין שום שליטה על ההכנסה שלו."
והוא מסיים בציניות - "אם אתה מועסק, אז התפקיד האמיתי שלך נקרא מהמר מקצועי".
6. הבוס שולט עליך
"כשאתה נתקל באידיוט בעולם היזמות, אתה פונה לאחור והולך. כשאתה נתקל באידיוט בעולם התאגידי, אתה חייב להגיד לו "סליחה בוס". "
פבלינה מציין שמקור המילה בוס היא מהמושג מאסטר, שולט.
7. להתחנן בשביל כסף
את זה כולנו מכירים. כמה שכיר צריך להתחנן לבוס בשביל העלאה קטנה במשכורת?
8. גילוי עריות חברתי
הרבה אנשים מתייחסים למקום העבודה כמקור העיקרי לקשרים חברתיים. הם מבלים עם אותם האנשים שעובדים באותו התחום שהם עובדים בו. פבלינה מכנה את היחסים האלה "קשרים של גילוי עריות". השיחה עם החברים לעבודה היא בעיקר על ענייני עבודה.
"חשבתם איך זה יהיה לצאת החוצה ולדבר עם זרים? מפחיד! עדיף להישאר בתוך המשרד הבטוח..."
"אם במקום העבודה שלך יש רוב של גברים, זה אומר שלעולם לא תדבר עם נשים. למה שהבוס יקבע את החיים החברתיים שלך במקום שאתה תחליט בעצמך?"
9. אובדן חופש
"צריך להפעיל הרבה מאמץ כדי להפוך בן אדם למועסק. הדבר הראשון שצריך, הוא לשבור את הרצון החופשי שלו."
על ידי המצאת כללים ואיסורים, העובד הופך לצייתני מתוך פחד להיענש.
"כחלק מהאילוף לצייתנות, מלמדים את העובדים איך להתלבש, לדבר, להתהלך ועוד".
מקום העבודה שולל את כל החופש של העובד. הכל נקבע לפי הכללים של הבוס.
10. הפיכה לפחדן
"האם שמתם לב לכך שאנשים שעובדים כשכירים, מסוגלים להתבכיין ללא הגבלה על הבעיות במקומות העבודה שלהם? הם לא באמת מחפשים פתרונות, הם רק מוציאים קיטור ומתרצים מדוע אחרים אשמים במצב. זה כאילו שמציאת עבודה מרוקנת אותם מכל רצון חופשי, והופכת אותם לפחדנים חסרי עמוד שדרה."
"אם עובדים בסביבת פחדנים כל היום, הפחד בסופו של דבר דבק בכם. זה רק עניין של זמן עד שתקריבו את החלקים האציליים ביותר באישיות שלכם על מזבח הפחד."
"מכרתם את האנושיות שבכם עבור אשליה. ועכשיו הפחד הגדול ביותר שלכם הוא לגלות את האמת על מה שהפכתם להיות".
"לא אכפת לי כמה נפלתם. לעולם לא מאוחר מדי כדי להחזיר לעצמכם את האומץ. לעולם! "
לסיכום
סטיב פבלינה הוכיח ברשומה שלו, שהתפישות שלנו לגבי עבודה הן אשליות.
אנחנו מחפשים עבודה כי אין לנו לכאורה ברירה אחרת, או שאנו חוששים לקחת סיכון, או שפשוט זה מה שלימדו אותנו. אבל זאת הדרך הקשה ביותר להרוויח.
לאף אחד (חוץ מהבוס שלנו) לא אכפת מה אנחנו עושים, או כמה שעות אנחנו עובדים, ולמרות זאת רובנו עובדים ומשתכרים לפי שכר לשעה - שזה הסדר שפשוט גורם לכך שאנו מקבלים רק חלק מזערי מהרווח שיצרנו עבור מקום העבודה.
והאם מקום העבודה לפחות לוקח זאת בחשבון ומתחשב בנו? ברור שלא. להיפך - מקום העבודה מנצל אותנו, קובע לנו כללי התנהגות ושעות עבודה, מגביל אותנו.
טעות לחשוב שהדבר הנכון הוא להגיע לעבודה בבוקר ולצאת בערב, כשכל היום היינו סגורים בין 4 קירות ומשועבדים לכללים של המקום, ללא שום חופש. אלה חיים עצובים.
אבל רק חכמים ומעטים יצליחו לצאת ממעגל הניצול והשעבוד. הרוב ימשיכו להעשיר את קופתו של הבוס.
כבר ציינתי שלהפתעתי אני לא מרגישה אומללה ומשועממת מאז שאני לא עובדת, ואני גם לא מתבטלת אפילו רגע. אני עסוקה כל הזמן, אבל כיום אני יכולה לקבוע לבד את סדר היום שלי, ויש לי די זמן לקרוא ולכתוב ולגלוש באינטרנט. למרבה הפלא גם ההכנסות שלנו לא קטנו ואנחנו מסתדרים ממש טוב.
אני ממש לא מתגעגעת לקום מוקדם בבוקר ולנהוג בפקקים לעבודה, לבלות שם חצי יום בעבודה מרגיזה ומשעממת כשאני נזהרת להיות נחמדה ולא לריב עם הבוס או העובדים האחרים, ואחר כך לחזור עייפה כדי להמשיך לעבוד בבית - ביליתי ככה את רוב שלושים השנה האחרונות שלי וזה ממש לא חסר לי.
אני מקווה שבעוד חודשיים נוכל לפתוח את המכון ולהתחיל להפעיל אותו על בסיס יומי, ואחרי שאסיים בעוד שנה את הלימודים שלי אוכל לעבוד כעצמאית מהבית בעריכה, וככה אשלב את החיבה שלי לקריאה ולכתיבה עם פרנסה, ובשאר הזמן אלקק דבש
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: