חברה שלחה לי את המכתב שעלמה זוהר כתבה לראש הממשלה, היא בגילי והיא אחת מאלה שבקושי רואה חדשות. זה לא מעניין אותה, יש לה את הצרות שלה, חיה לה בבועה שלה בצפון, ולא כל כך מחוברת למה שקורה בארץ או בעולם. אם גם היא שמה לב למחאת האוהלים סימן שבאמת הגיעו ימות המשיח.
וזה מה שעניתי לה - תודה על המכתב ששלחת, מחמם לב ומאיר עיניים, אני מקווה שמתחת לשכבות השומן שראש הממשלה שלנו גידל עוד נשאר לו קצת לב ושרידים של שכל ישר שיעזרו לו להבין שהוא טעה ולהתחיל לפעול כמו שצריך.
אני לא עושה כמעט כלום בזמן האחרון חוץ מאשר לעקוב אחרי המחאה ולמחוא להם כפיים בלב וגם דרך הבלוג.
אני קוראת המון, מקשיבה לרדיו, עוקבת בהתמדה אחרי אוהלי המחאה וההתקומות של הנוער ואני מאושרת וגאה עד הגג. מאושרת שזכיתי לראות את זה קורה וגאה בנוער שלנו - החכם, היצירתי וההגון.
גם לילי שלי השתתפה במחאה, ואפילו ישנה שם לילה לפני שנסעה ליער לביא לסמינר של הנוער העובד – אני כל כך גאה בילדה, לפחות היא גם עושה לא רק יושבת כמוני בבית ורק גולשת במחשב.
לצערי בשבילי זה קצת מאוחר מידי לקום ולצעוק, הילדים כבר לא בבית ספר, יש לנו בית וכמעט גמרנו עם המשכנתא ובקרוב גם נשלם את ההלוואה שלקחנו. אנחנו גמרנו לשלם את חובנו למדינה, אבל הגענו לסוף המסלול בלי אוויר כמעט שחוקים ומותשים ומה עם הדור הבא?
יהיו לנו נכדים, אני מקווה, ואני כבר לא אוכל לעזור להם כמו שהורי עזרו, ועוד עוזרים גם כיום. אני בת 54 והורי עוזרים לי לגמור את החודש, איזה בושה, ולא אני לא מפונקת, יש לי סלולרי ישן שקניתי פעם ב 250 ₪ וסך כל החשבונות שלי לא מגיע ל 50 ₪ בחודש, לא נוסעים לחו"ל, לא יוצאים לחופשות, לא הולכים לאכול במסעדה, לאחרונה עושים חשבון לכל נסיעה קטנה כי הדלק נורא יקר, אבל לאכול הרי צריך, ולשלם מיסים וארנונה וחשמל ומים...
מה עם דור העתיד שלנו? איך הם ימשיכו לחיות ככה? אם לא נתקן פה משהו כל מי שמסוגל לתרום ולעשות ולהילחם ולחלום יברח מפה ובצדק, ומה הטעם להמשיך לחיות בלי עתיד?
אם המצב לא יתוקן ומהר מי יישאר לחיות כאן? הטייקונים של ביבי? לא, יישארו
רק הזקנים, והחולים אפילו הפרזיטים שאנחנו סוחבים שנים על הגב לא יישארו כי מי יפרנס אותם?
התעוררנו ברגע האחרון ועוד סיכוי לתקן ולשפר, אני מקווה שביבי יבין ולא יחמיץ את הצ'אנס שהוא קיבל, שכולנו קיבלנו, להחזיר לעצמנו את החיים ואת המדינה שלנו בחזרה.
והנה המכתב של עלמה זוהר - היא לא רוצה דירה באקירוב וגם לא וילה בקיסריה. רק רוצה לחיות בשקט.
למר בנימין נתניהו שלום,
רציתי לספר לך מי אנחנו, ומה אנחנו עושים פה ואיך הגענו לכאן בכלל.אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ומשהו, גדלנו, אנחנו כבר מזמן לא בצבא. השתחררנו, טיילנו במזרח, חזרנו, עשינו תואר (חלקנו אפילו שניים), התחתנו, הבאנו ילד (או שניים) והיום אנחנו עובדים במקצוע שלנו, או שפתחנו עסק קטן, או ששינינו כיוון. בקיצור, עלינו על המסלול הזה שאמור היה להפוך אותנו לקראת ארבעים לאנשים מסודרים.
אלא שאנחנו ממש, אבל ממש לא מסודרים. לא רק שאנחנו לא מסודרים, גם אין לנו מושג איך נסתדר. הדירה, החשבונות, המיסים, הדלק, הגן של הילדה – פשוט עולים כל-כך הרבה כסף שאנחנו בקושי מצליחים לשרוד. מזל שההורים עוזרים מדי פעם, ותאמין לנו שהיינו מעדיפים לא לקחת מהם. אנחנו יודעים שגם להם לא קל.
לא הייתי רוצה לדבר בשם כולם, כי כל אחד פה הוא סיפור אחר. יש כאן עירונים ומושבניקים, ימנים ושמאלנים, חבר'ה מהדרום וחבר'ה מהצפון, סטודנטים ומשפחות. אנחנו לא תנועה ולא לובי פוליטי והאמת שבחיים לא חשבנו שנתאחד למאבק משותף.
כולנו שותפים לתחושה שככה אי אפשר יותר, אבל לכל אחד מאיתנו יש תפיסה שונה לגבי מה צריך לעשות.
אז במקום לדבר בשם כולם, אני רוצה לספר לך מה אני הייתי רוצה שיקרה, איך אני הייתי רוצה שהמדינה הזו תראה. יש הרבה במאהלים שלא יסכימו איתי, אבל אולי זה יגרום גם להם לנסח רשימת יעדים משל עצמם, ומי יודע, אם נתחיל לחשוב ברצינות על הכיוון שאליו אנחנו הולכים, מכאן יתחיל לצמוח שינוי.
רשימת הדרישות הפרטית שלי במאבק הנוכחי
1. הייתי רוצה שתקים גוף מקצועי ורציני שיטפל בבעיית הדיור – כי זה לא רק המחירים, הולך ונעשה פה צפוף. ובמקום לבנות מהר כדאי לבנות חכם, ולחשוב רגע קצת על העתיד, ולתת פתרונות ארוכי טווח שגם יענו על הצורך של זוגות צעירים וגם ישמרו על הסביבה.
2. הייתי רוצה שהחינוך במדינה הזו יהיה גם טוב וגם באמת בחינם – תבין, זה הדבר הכי חשוב לנו. שהילדים שלנו יהיו במסגרות טובות. בשביל זה אנחנו קורעים את עצמנו כל חודש. וכשאני אומרת חינוך חינם אני מתכוונת גם למשפחתונים ופעוטונים. תן לי סיבה אחת טובה למה המדינה צריכה לדאוג לחינוך של בני שלוש אבל לא של בני שנה? אמהות חייבות לצאת לעבוד והמדינה חייבת לדאוג לילדים.
3. וכדי לדאוג לילדים צריך להעלות את השכר של המורים, והסייעות בגנים, והעובדים הסוציאלים, והשוטרים, והרופאים. ועל הדרך להוריד את השכר המטורף של הבכירים. כי בכירים שמרוויחים מאה אלף שקל בחודש אני ממש ממש לא צריכה. מוותרת עליהם ותודה. הם לא מועילים למדינה שלי בכלום. שירוויחו שלושים אלף. מספיק להם.
4. ואם כבר מדברים על רופאים, אני רוצה שתשקם את מערכת הבריאות הציבורית. כי לא הגיוני בעיני ששילמתי החודש חמש מאות שקל לביטוח הלאומי, ואז נאלצתי לשלם עוד 250 שקל לביטוח משלים, כי הביטוח הבסיסי של הקופה פשוט לא שווה כלום. ומה עם אלה שאין להם, הבריאות שלהם חשובה פחות משלי? וכשאני אומרת בריאות חינם זה כולל טיפולי שיניים. תדע לך שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שהאלבום הראשון שלי הצליח היה לטפל בשיניים. שנים הייתי שותה אופטלגין נוזלי ומתה מכאבים ולא היה לי חמש עשרה אלף שקל כדי לטפל בשיניים שלי. וכמוני יש אלפים במדינה הזו.
5. בעניין הקוטג' - צריך להיות איזה קשר הגיוני בין יוקר המחיה ובין השכר הממוצע במשק. לא יכול להיות שאני משלמת אלפיים שקל דלק כל חודש (!) אלף שקל חשבונות, אלפיים שקל סופר וארבעת אלפים שקל שכר דירה אם השכר הממוצע במשק הוא שבע וחצי. אי אפשר ככה לחיות.
6. החרדים חייבים לצאת לעבוד. משלוש סיבות: כי אני לא יכולה לממן אותם יותר, כי הם חיים בעוני נורא וכי הסידור הזה גורם לשנאה ביננו וזה כואב לי הכי הרבה. והם גם חייבים ללכת לצבא או לפחות לשירות לאומי ולתת בדיוק את מה שאני נתתי למדינה. תן לי סיבה אחת טובה למה לא.
7. אני רוצה שיהיו פה הרבה פחות קניונים והרבה יותר פארקים ציבוריים. אני רוצה שכל החופים במדינה יהיו פתוחים בחינם לציבור. אני רוצה שמפעלי ים המלח יפסיקו לייבש את ים המלח ושמפעלי חיפה כימיקלים יפסיקו לסרטן את תושבי חיפה. בגדול אני רוצה שתשמור על הארץ שלי. אין לי אחרת.
8. אני רוצה לצאת מהשטחים. ארבעים שנה שפכתי שם דם, כסף ודמעות ומה יצא לי מזה? לא רוצה לשלוט על שני מיליון פלסטינים. וזה לא שאני לא מפחדת ממה שיקרה שם אחרי שנצא. אבל אני סומכת על עצמי ועל המדינה הזו. נלחמנו בעבר ונילחם שוב אם נהיה חייבים. להלחם כן, לכבוש לא. יש הבדל.
9. אני לא רוצה דירה באקירוב. אני לא רוצה וילה בקיסריה. אני לא רוצה לטוס במחלקה ראשונה. אני לא רוצה לעשות שופינג בכיכר המדינה. אני רוצה לחיות בשקט בערוגה בכפר. שלושה וחצי חדרים, שלושה ילדים, שני כלבים, שיח בוגונוויליה ואחד גבר-גבר שיהיה באמת חבר שלי. זה הכל.
אתה יודע מה, את הגבר אני כבר אמצא לבד. כל היתר לטיפולך.
בברכה,
עלמה זהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: