הכל דבש

בזמן האחרון אני מבלה יותר מידי מול המחשב והטלוויזיה. סופגת דעות ומידע ללא הרף. מנסה להבין מה קורה פה, מי טועה, מי צודק, מי יקבל צל"ש ומי יעמוד בפני וועדת חקירה?

זה לא קל כי מעיון מעמיק בפייסבוק ובאתרי חדשות ואקטואליה יש רושם שמתנהלות פה שתי מלחמות - אחת, מלחמה צודקת ומרה באויב אכזר וערמומי שמנצל את אזרחיו הלא כל כך תמימים כדי להגן על חייליו, ועל הדרך להשמיץ אותנו.

ואילו המלחמה השנייה היא של צבא כיבוש אכזר ומרושע שדורס בלי התחשבות עם קטן, מסכן, כבוש ונצור שרק מנסה לנשום קצת. הכובש האכזר רוצח בלי רחמנות ילדים ותינוקות, מפגיז משפחות שלמות והורס בתי ספר ובתי חולים, ועוד מתפאר שהוא הצבא הכי מוסרי בעולם ושהוא נתן אזהרה שלעולם לא מספיקה לפני שהוא רומס שכונות שלוות של אזרחים אומללים, רעבים, צמאים ושואפים לשקט.

האמת אני מניחה היא אי שם באמצע, או שלא?

קשה לדעת.

ואני רק רוצה לשאול שאלה אחת קטנטונת - נניח שגם בעזה יש קבוצה של אנשים טהורי לב ויפי נפש שחושבים שזה לא בסדר להפגיז אזרחים גם אם הם יהודים, זה פשע מלחמה לשלוח להם רקטות ולנסות להרוג אותם ולסגור להם את שדה התעופה ולהרוס להם את השגרה האזרחית השקטה, חבורה של מין שוברים שתיקה כזאת אבל של מוסלמים, כמה זמן אתם חושבים הם היו נשארים בחיים אחרי שהם היו מפרסמים את הדעות שלהם במקבילה העזתית של עיתון 'הארץ'?

אה, אין להם עיתון כזה?

באמת, נורא מוזר. איך זה שאין להם איזה גדעון לוי מוסלמי כזה שהיה טוען שהרעים לחמאס ושלחטוף אנשים תמורת כופר זה לא הגון ולא מוסרי?

איך זה שאף אחד אצלם לא אומר שזה פשע מלחמה להפגיז אזרחים?

אולי כי אצל העזתים המסכנים והתמימים מעשה כזה שקול להתאבדות? 

סתם חומר למחשבה.

תוספת מזעזעת מהדף של הלל קנינגסברג שאיכשהו עונה על השאלה ששאלתי  -

https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10203223331678268&id=1057937087

בסופו של דבר כולם מתבגרים, מתמתנים, נרגעים, לומדים לחשוב לפני שהם מתלהמים.

אפילו המדינה שלנו.

אני זוכרת מבצעים ומלחמות אחרות שבהן השיח היה הרבה יותר רברבני ולוחמני.

במלחמה הזו אנחנו מפוכחים הרבה יותר. מבינים שיש מחיר לכל דבר, שיש שיקולים בעד ובנגד ושהמצב הוא אף פעם לא שחור ולבן.

פתאום אנחנו משתפים פעולה עם המצרים שעד לא מכבר היו אויבים שלנו. אולי מעז יצא מתוק?

לצערי גם צץרץ - הבן הקטן שלי, התינוק המשפחתי שלנו מתבגר ומפסיק להיות ילד.

היום בבוקר הוא הלך לעבודה בפעם הראשונה כאדם בוגר מצא לו עבודה מועדפת באיזה משתלה והיום אחרי הצהרים הוא ילך ללוויה של חבר לנבחרת כדור המים שנהרג אתמול במלחמה.

מאז החל המבצע או המלחמה, או איך שלא תקראו למה שקורה פה בשבוע האחרון אני כל הזמן קוראת עיתונים, מקשיבה לרדיו, גולשת באינטרנט, ומנסה בכל מאודי לגבש לעצמי דעה ולהבין מה בעצם קורה פה.

זה לא קל, מסובך אפילו. הדעות על צוק איתן נחלקות לשני מחנות עיקריים. מצד ימין ניצב מחנה התכנסו בהם, תשמידו אותם, תרססו אותם, שימותו כולם, ומצד שמאל עומד מחנה המספיק לרצוח ילדים, הכל באשמתנו, יצאנו מעזה אבל אנחנו עדיין שולטים עליהם, מתסכלים אותם, כולאים אותם, חונקים אותם, אין להם ברירה אחרת והכל באשמתנו, ותראו כמה מתים יש אצלם וכמה אצלנו?

בין שני המחנות הללו, הברורים והקיצוניים מאוד, מתפרשות להן ברוב קשקשת ופטפטת מגוון שלם של דעות שחציין שייך לצד של התכנסו בהם, אבל בעדינות, וחציין השני מסכים שבעיקרון גם אנחנו אשמים, ודי לכיבוש, אבל גם הם לא בסדר. באמצע נמצאות מין הסתם גם הרבה נשמות מבולבלות כמוני שדעתם נעה מפה לפה, והם לא באמת יודעים מי התחיל, ומי אשם, ומה שחשוב יותר – איך יוצאים מהברוך הרעשני, המעייף והיקר הזה?

הפסקת אש? בכיף, אבל הם לא רוצים, המצרים לא ביקשו מהם מספיק יפה, זו בטח אשמתנו, הכל בגלל הכיבוש ובגלל שאנחנו אחראים על רישום האוכלוסיה שלהם ושיש להם חשמל רק שמונה שעות ביום, או שאולי זה בגלל שלא נכנסנו בהם מספיק חזק ושצריך למחוק להם את כל הבתים, להרעיב אותם ולתת להם לשבת בחושך?

חוץ מהצוק האיתן שחולש על רוב זמני יש לי עוד כמה בעיות שמעסיקות אותי. צץרץ השתחרר בשעה טובה, מחר הוא מחזיר את פנקס החוגר שלו והופך לאזרח, והוא מתלבט מה לעשות. לעבוד בעבודה מועדפת, ללמוד לקראת הבגרות, ואולי לשלב ולעשות גם את וגם את זה?

בינתיים, ליתר ביטחון, הוא הושיב אותי לכתוב לו קורות חיים, והתאכזב מאוד שהצלחתי להפיק רק דף אחד מודפס די בדלילות. הטענה שלי שהוא רק בן עשרים ושתיים ולא הספיק כמעט כלום בחיים לא הניחה את דעתו.

את רוב חופשת השחרור שלו הוא בילה בים ובמסיבות, ובזמן שנותר עזר לג'ינג'י להקים את חדר הקירור שנפשו של ג'ינג'י חשקה בו מרגע שאי אפשר היה להשיג יותר חומר כימי ששמו אטילן ושנועד להשמיד את עש הדונג שהורס לנו בקיץ את יערות הדבש הריקות.

השיטה הכי טובה להיפטר מאותו עש ארור היא לקרר אותו לארבע מעלות צלסיוס, וכדי לעשות זאת צריך לצפות חדר בפנלים מבודדים, ולהתקין בו מין מנוע מיוחד ויקר מאוד שנועד לקרר. זה סיפור יקר ומאחר וג'ינג'י משתדל לעשות במו ידיו את רוב העבודה זה גם עניין מתיש מאוד. לקח לנו כמעט חודש של בירורים וחקירות כדי להחליט שנהפוך את המחסן מתחת למוסך לחדר קירור ושנקנה מנוע משומש במצב טוב אחרי שנרכוש פנלים מבודדים ונתקין אותם לבד כדי לחסוך כסף.

אם לא די בעיסוק הזה חמותי התחילה להרגיש רע מאוד לאחרונה, ואתמול אושפזה בבית החולים. מחר יתקינו לה קוצב לב בתקווה שהוא ישפר את מצבה. אני מאוד מקווה שהניתוח הקטן הזה (שאימא שלי עברה בקלות בשנה שעברה) יעבור גם אצלה בשלום, ושעוד מעט, ברגע שהדיירים שלנו יעברו לדירה אחרת, נוכל לשכן אותה בדירה הקטנה מתחת לבית שלנו ושהיא תרגיש שם נוח, שאנחנו לא נעצבן אותה ושהיא לא תשגע לנו את השכל ושהפינצרים שלה לא יריבו עם הכלבים שלנו.

רק לפני שנה נפשתי לי בכיף בפולין, היו זמנים

אני לא רוצה לכתוב על הקלקולים והפשעים והזוועות שקורות בארץ לאחרונה, כבר כתבו על זה די והותר, ולא רק כתבו אלא גם ברברו, דברו ופרשנו עד זוב מסך, ומי אני הקטנה שאבוא ואוסיף על כך? עדיף להחריש. אני, רק על עצמי לספר ידעתי, ולצערי, מאז שהתחיל הקיץ למרר את חיינו אני חווה שפע של תקלות מרגיזות ומעצבנות שגורמות לחיי היום יום שלי להפוך למסלול מכשולים מייגע ביותר.

כל תקלה לעצמה היא באמת שום דבר, שטות חסרת חשיבות שאין טעם לספר עליה, אבל כשכל השטויות הללו מצטברות ברצף מעיק החיים הופכים למסע מתיש שסוחט ממני את כל שמחת החיים, ולא שיש לי עודף ממנה בין כה וכה, מספיק לשמוע חדשות וכבר אתה שואל את נפשך למות, אבל על זה הרי החלטתי לא לדבר אלא רק על הצרות הקטנוניות והמציקות שלי.

זה התחיל עם איזה מסמך חשוב מאוד שנוגע לתביעה של חמותי כדי שתקבל פיצויים מהמדינה על שנות הסבל שעברה ברומניה בזמן השואה. המדינה כמובן מסרבת, וצריך להוכיח שהיא כן סבלה, וכן גורשה עם משפחתה ועבדה בנעוריה עבודת פרך בבית חולים של הגרמנים ככובסת בזמן שאביה היה עובד כפייה. יש תיעוד שקיבלנו מ'יד ושם' שבו מופיע שם משפחתה של חמותי ודווקא הדף הזה הלך פתאום לאיבוד!

ג'ינג'י טען שהוא הניח אותו על השולחן ואיך זה שהוא נעלם? ואני טענתי שמעולם לא ראיתי את המסמך הנ"ל ואין לי מושג לאן הוא נעלם. פרצה מריבה עזה, הוטחו האשמות והושמעו טענות ומענות, וכעסים רתחו באוויר הלוהט ממילא, ואפילו לוקה שלנו שאוהבת לנוח מאחורי הספה קמה וברחה למלונה שלה בחוץ כדי לא לשמוע את הצעקות.

רק אחרי הצהרים התגלה המסמך האבוד מתחת לכוננית, הוא כנראה עף לשם בגלל המאוורר. אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי בינתיים כבר נפגעו רגשות והצטברה טינה שתוססת בלב ורק מחכה להזדמנות להתפרץ.

אחר כך החליט החלון של המרסדס המפונקת של ג'ינג'י לצנוח לתוך הדלת ולהשאיר את החלון פרוץ והיה צורך לנסוע למוסך ולחכות עד שיתוקן ובינתיים לנסוע לכל מיני סידורים, אחד יותר מרגיז מהשני, וגם יקר יותר, ופתאום ג'ינג'י קלט שקנה יותר מידי מאיזה מוצר וסתם הלכו 700 ₪ והיום כשהלכתי לדואר לשלוח את המסמך שנמצא התברר שהוא אמנם רשם את הכתובת אבל שכח לרשום את שם העיר, וכשצלצלתי אליו הוא אמר ירושלים, אבל אחר כך התברר שזה תל אביב, ושוב הייתי צריכה להתקשר לדואר ולבקש שיעשו טובה ויתקנו את הכתובת, וכמובן שהפקס שלי שוב לא עובד וגם האינטרנט יימח שמו מגמגם ומתנתק כל פעם (באדיבות הוט הארורה) והייתי צריכה לנסוע למזכירה של ג'ינג'י ולבקש שתעשה טובה ותיתן לי להשתמש בפקס שלה, ועל הדרך מילאתי דלק ואיכשהו, בטעות מוזרה ומרגיזה, שילמתי 250 ₪ במקום 150 ₪ כמו שתכננתי, ואמנם יש לי מיכל דלק מלא, אבל ארנק ריק... תקלה רודפת תקלה, והעצבים והחום והרוגז...

כדי לאזן אני חייבת לעשות מאמץ ולמנות גם דברים טובים מעטים שקרו – בית הספר שקנה מאתנו שתי יערות שלח צ'ק בלי היינו צריכים לנדנד לו, ביקרתי אצל חברה שעברה דירה והבאתי לה תמונה שצילמתי במו ידי, הדפסתי ומסגרתי, וזכיתי לשפע שבחים ותודות וגם לקפה קר טעים והכי חשוב, למרות החששות עדיין לא קראו לצץרץ להפסיק את החפש"ש שלו ולהילחם בחזית עזה.

הוא חופש"ש לו בכיף, רוב הזמן נח ומבלה עם חברים ופה ושם מרוויח קצת כסף בעבודות מזדמנות - ניקה את הגינה אצל סבתא, וסידר את המחסן אצל סבא, וגם עבד קצת עם אבא והרוויח כסף, ובינתיים מגשש בנוגע לחיים באזרחות. אתמול הוא שאל כמה מיסים הוא צריך לשלם בתור אזרח ודי הופתע לשמוע כמה אחוזים ממשכורתו לוקחת לעצמה המדינה, וזה עוד לפני תשלום שכר דירה, מים, חשמל וארנונה. ברוך בואך לעולם האמיתי צץרץ

אני מרגישה צורך לכתוב משהו על הטרגדיה הזו אבל כל מה שקופץ לי לראש אלו פסוקים שלמדתי אי אז בבית הספר – 'והמשכיל בעת הזו יידום כי עת רעה היא' מתאים לי לגמרי.

וגם הפסוק החכם הזה – 'אוי לרשע ואוי לשכנו' הולם את המצב, ולמרבה הצער יש לנו שכנים רעים מאוד שמדרדרים גם אותנו להתנהגות של רשעים.

נורא מציק לי הרעיון שדווקא שיחת הטלפון הזה שלמרבה הצער משמיעים אותה שוב ושוב היא שגרמה למותם של הנערים אם כי רוב הסיכויים שהם היו נרצחים בכל מקרה. למה היה חשוב כל כך להשמיע את ההקלטה הגורלית ההיא בכל אמצעי התקשורת? 

אני למשל יכולתי להסתדר יפה מאוד בלעדיה.

כואב הלב על צערם ואבלם של משפחות הנרצחים ונורא מרגיז פסטיבל האבל הזה שעושה התקשורת סביב הלוויות. מרגיז אותי גם שפה ושם יש מתלהמים שמכנים את הנערים שנרצחו הקדושים. מותם של השלושה ההוא טרגדיה איומה ופשע מזעזע, אבל הוא לא הופך אותם לקדושים. 

הודעתי לג'ינג'י שאם חלילה ארצח בנסיבות כאלה שלא יניח לתקשורת לסקר את הלוויה שלי ושיחכה עד סוף השבעה לפני שהוא מתראיין.

הוא אמר לי להפסיק לדבר שטויות וכנראה שבצדק, יש סביבנו מספיק ודי אנשים שלא מפסיקים לדבר ולברבר בלי שהם ידעו בעצם כלום. אף אחד לא יודע מי באמת חטף אותם ואם התכוונו לרצוח אותם מיד או לסחור בהם תמורת אסירים, ואם חמאס אשם או לא. 

מה שבטוח זה שביבי ניצל את ההזדמנות להצטלם בפוזה קרבית עם מפות ולנאום נאומי גבורה ציוניים, הצבא הרס ורמס, אם זה את תשתית הטרור או סתם
בתים זה עניין לפרשנות, הימניים מצאו סיבה מצוינת לבנות עוד התנחלויות, והשמאל מטיף כדרכו לשמור על קור רוח ולא להפסיק לחתור לשלום ולסיום הכיבוש, ועל הדרך רומז רמזים עבים מאוד שהנערים נרצחו באשמתם ובאשמת הוריהם שהניחו להם לנסוע בטרמפים ועוד במקום מסוכן כל כך שאין לישראלים מה לחפש בו.

כולם נואמים בלהט ומשוכנעים בצדקתם, ורק השלום שותק ונראה רחוק יותר מתמיד.